רבע שעה אחרי תחילת ההופעה, באמצע הלהיט "You learn", התעוררו חששות בנוגע לכשירות הווקאלית של אלניס מוריסט. נכון, ההגברה היתה מתחת לכל ביקורת, וההופעה בתל אביב חתמה סיבוב הופעות מאומץ של שבעה חודשים, אבל הנסיבות המקילות האלה לא הצדיקו את השירה המרושלת של מוריסט, שכאילו הקפידה להיות צעד אחד אחרי הביט ואחרי הלהקה. זה היה ממש מוזר.

לקראת סוף השיר שאלתי את האשה שעמדה לידי, מורה למוסיקה במקצועה, אם גם לדעתה מוריסט לא פוגעת מבחינה ווקאלית או שאולי זאת פרשנות חופשית של הזמרת לשיר. "זאת לא פרשנות חופשית", ענתה המורה למוסיקה, והמשיכה לנפנף בידיים ולצרוח את המלים באושר גדול. לא היתה שום סתירה מבחינתה בין הביצוע הלא מוצלח של השיר לבין ההנאה וההתרגשות הגדולה שהיא חוותה באותו רגע.

"You learn" לא היה השיר היחיד ששירתה הלא יציבה של מוריסט נטלה ממנו את העוקץ. דבר דומה קרה ברוב הלהיטים הגדולים שלה, שלדעתי בוצעו בצורה די קהה ורופפת. אבל כמו המורה למוסיקה, רוב רובם של האנשים שבאו לראות את מוריסט (הרבה מאוד נשים שהיו בנות עשרה כשיצא האלבום "jagged Little Pill", אבל גם הרבה גברים, ולא רק בני הזוג שלהן) לא נתנו לעניין הפעוט הזה להפריע להם.

נהרות האהבה השוצפים שזרמו מהקהל אל מוריסט התגברו על כל מכשול שניצב בדרכם, גם על אלה שהעמידה הזמרת. כשמוריסט שרה את השורה שפותחת את הפזמון של הלהיט "Head Over Feet" עם המלים "You've Already Won Me in Spite Of Me'" - חשבתי ששינוי קל של המשפט והפיכתו  ל-"I've Already Won You in Spite Of Me'" ישקף את הדינמיקה בין הזמרת המתקשה לבין הקהל שאהב אותה ללא תנאי.

אבל הקהל של מוריסט לא אוהב אותה בגלל שהיא זמרת גדולה. בינינו, היא אף פעם לא היתה כזאת. הקהל של מוריסט קשור אליה בעבותות בגלל האישיות שלה. בשנות ה-90, ימי ההתפוצצות הלא תיאמן של "jagged Little Pill" (שמכרה 33 מיליון עותקים!), היה בדמותה של מוריסט שילוב מרנין (גם אם לא בלתי מעצבן) של אי נחת, תמימות ואופטימיות. היה בה משהו מהנערה האאוטסיידרית, אבל לא היתה בה שום ציניות. היא היתה מין היפית חדשה בעידן מאוד סרקסטי, והמהות הזאת (שהתלבשה על כמה להיטי פופ מצוינים) הפכה אותה לכוכבת אהובה.

17 שנה אחרי, כשהיא כמעט בת ארבעים, מוריסט אולי איבדה את הגמישות הווקאלית שלה, אבל האישיות המיוחדת שלה לא התפוגגה. זה מה שהקהל שלה ראה כשהוא הסתכל לה בעיניים. חרף ההצלחה הפנומנלית, שכמובן לא שוחזרה באלבומיה האחרונים, מוריסט לא נראתה כמו כוכבת מתוקתקת. היא נעה בגמלוניות חיננית, נמנעה מלזייף אינטימיות מיידית עם הקהל, והמאמצים הכבירים שהיא השקיעה בשירה שלה, גם אם לא תמיד נשאו פרי, הוסיפו ככל הנראה ליושרה שלה. למען ההגינות יש לציין שהיו כמה שירים, בעיקר השקטים, שבהם היא שרה מצוין. "מארי ג'יין" היה הבולט שבהם, וגם "Havoc" וביצוע הא-קפלה של "Your House", שחתם את ההדרן הראשון.

אחרי הא-קפלה מוריסט ירדה מהבמה בדילוג הנערה שלה, האורות בהיכל נדלקו, ואנשים התחילו לצאת. "אין מצב שהיא לא עושה את 'Thank You'", אמרה מישהי לידי, ואכן, מוריסט חזרה ושרה את הלהיט המיוחל. באופן אישי אני מעדיף את "תודה" של חיים משה: "Thank you" (שזכה כזכור לקליפ נורא שבו מוריסט מסתובבת ברחובות בעירום פוטושופי תמוה) נשמע לי בזמן אמת כמו הרגע הזה בקריירה של כל אמן מצליח שבו משהו מהחדווה הראשונית הולך לאיבוד. הביצוע בהופעה לא גרם לי לשנות את דעתי, אבל מבט בהיכל הקורן הבהיר שבשביל אלפי אוהביה של מוריסט זאת היתה גלולה קטנה ולא משוננת של אושר.

אלניס מוריסט. היכל נוקיה בתל אביב, 3.12