האלבום השביעי של ריהאנה הוא כנראה הנשק הכי אפקטיבי כרגע בידי מי שמבקש להוכיח את הטענה על מות האלבום. בין שמאזינים לו מההתחלה ועד לסופו ובין שעושים זאת בסדר הפוך, קשה למצוא היגיון פנימי המחבר את אסופת השירים הזאת ליחידה אחת.

בעטיפה ובחוברת של האלבום, השביעי שלה בשבע השנים האחרונות, ריהאנה שוב מותחת את הגבולות בכל הקשור לשילוב בין עישון סיגריות לכמעט חשיפת חמוקיים.

בעמדת המפיקים והכותבים התקבצה נבחרת ובה דייוויד גוואטה, קניה וסט וסטארגייט. כרצועות העומדות בפני עצמן, רוב שירי "Unapologetic" הם שירי פופ סבירים. מעטים מהם מתעלים מעל לכך. אף אחד מהם אינו מתקרב לרמה של להיטי ריהאנה הגדולים באמת, כמו "אמברלה" או "רוד בוי", אף על פי שמפיקיה של ריהאנה שיחזרו את הנוסחה שהביאה לעולם את להיטיה הקודמים.

מדובר בתהליך עבודה הכולל את ריכוזם של המפיקים וכותבי השירים המובילים בתעשיית הפופ האמריקאית לסשנים מרתוניים באולפן, לכתיבה משותפת של להיטים פונטציאליים. מלבד התהליך היקר של יצירת השירים, בכל אחד מהשירים שייבחרו להיהפך לסינגלים תשקיע חברת התקליטים יותר ממיליון דולר בשיווק ויחסי ציבור, בתקווה לתשואה גדולה בהרבה. וכך, אף שמדובר ברצף של שירים ששרה אותה זמרת, הכרוך בסיפור מסגרת, הקשר בין השירים רופף, והעריכה מעוררת תחושה של אוסף של ריהאנה שנגן מוסיקה בחר באקראי.

מלבד העדרם של להיטים גדולים באמת, החיסרון העיקרי של האלבום הוא השימוש של הזמרת בתקרית המפורסמת שלה עם כריס בראון, המתארח כאן בדואט עם זוגתו לשעבר וכנראה גם בהווה ­ חוויה ההופכת באלבום להשראה מתריסה ומטרידה. באלבום המבקש להיתפש כיצירה בעלת ממד אוטוביוגרפי, ריהאנה מצליחה לגעת ולשכנע רק לעתים נדירות.

הדואט הזה, "Nobody's Business", מחזיר את יחסיהם של ריהאנה ובראון לבמה הציבורית ויוצר אפקט הפוך לפרטיות שריהאנה דורשת לקבל בנוגע לקשר הרומנטי שלהם, שהוא "לא העסק של אף אחד" על פי מלות השיר. נוכחותו של בראון כאן נדמית כהתרסה וניסיון של ריהאנה לשכתב את הסיפור התקשורתי סביבה, אולי כתגובת נגד לדמות הקורבן שבה היא נתפשת בהקשר זה. אבל קל גם לראות בשיר ניסיון ציני לסחוט את הפונטציאל התקשורתי של הפרשה. שורה המדגימה עד כמה ריהאנה והצוות שלה מכוונים לא נכון היא התהייה המשותפת של הזוג בשיר בנוגע לאפשרות, המופרכת, שייהפכו לאייקון של רומנטיקה.

ובכל זאת יש כמה נקודות אור באלבום, לפחות עד ששמים לב לטקסטים ששרה ריהאנה. בניגוד לצליל הפופ המהונדס שפסי ייצור להיטיים כמו המפעל של ריהאנה נוטים אליו בשנים האחרונות ­ הכולל שטיקים הפקתיים לצד צליל כוחני ­ השירים באלבום הזה מגוונים למדי. יש בהם אלמנטים של אר אנ' בי, דאבסטפ, רייב והיפ-הופ, ואלה לרוב לא מעוררים רושם של מאמץ יתר. ב"No Love Allowed" חוזרת ריהאנה לשורשיה הקאריביים ושרה על רקע מקצב רגאיי על התמכרות למאהב אלים ועל אהבה שהיא כמו כדור אקדח. "Half of Me" הוא בלדה על הפער בין הדימוי התקשורתי של ריהאנה לחייה האמיתיים.

בכל מקרה, במקום רצף של קטעים בני שלוש ומשהו דקות שיגרמו למאזינים לשמוח ולרקוד, כמו שמבטיחות הוראות היצרן בפופ מהסוג של ריהאנה, מוצפת שוב דמותה החבולה. ב"Lost in Paradise" היא שרה: "אני יודעת שזה רע, אבל זה מרגיש טוב". האלבום שלה, לעומת זאת, הוא יותר ברוח "אנחנו יודעים שזה בינוני, זה גם מרגיש בינוני".

ריהאנה ­ "Unapologetic". הליקון, Rocnation