טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה משותף ליהדות ופאנק

ראפר יהודי שחור ששר היפ-הופ בארמית, מנהיג להקת הארדקור-פאנק חסידית בשם "משיח אוי!" וקבוצת תיאטרון יידית המקיימת הופעות רחוב. יוצרי סרט תיעודי חדש, "פאנק ג'וז", מסבירים למה גם יהודים רוצים להתפאנק

תגובות

לפני כמה שנים, במהלך תחקיר על זהויות יהודיות עכשוויות, הגיע המפיק איוון קליינמן לאירוע סודי שהתקיים בבית כנסת מתפורר במנהטן. האירוע, חלק מסדרת מסיבות בשם "צ'ולנט", היה התכנסות רוחשת שבה פגש את מי שייהפכו בהמשך לגיבורי הסרט התיעודי "פאנק ג'וז" שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בשבוע שעבר בניו-יורק.

אירועי צ'ולנט משווקים כמו רייב מחתרתי, מפה לאוזן, והם מתפקדים כמרחב מוגן וכר יצירתי פורה לאמנים, מוסיקאים וסקרנים שמבקשים לעדכן את התרבות והזהות היהודית. ראפר יהודי שחור ששר היפ-הופ בארמית, מנהיג להקת הארדקור-פאנק חסידית בשם "משיח אוי!", קבוצת תיאטרון יידית המקיימת הופעות רחוב ופרפורמרית יוגיסטית בת יותר מ‑60 ששואלת את הקהל שלה, בעודה מדגימה גמישות של נערת גומי "האם זה משיגנה?" ­הם כמה מאותם אמנים.

קליינמן פגש במסיבות צ'ולנט את המפיק הנוסף של הסרט, סול סודין, שהתלווה במסיבות לאשתו, אלקה רבה סודין, אף היא אחת מכוכבות הסרט, העוסקת בציורים שלה בהקבלה בין החסידים היהודים להיפסטרים בשכונת ויליאמסבורג.

למרות ש"פאנק ג'וז" יכול היה לתעד אמנים ברוח דומה מרחבי העולם, קליינמן וסודין בחרו להתמקד בניו-יורק, גם מסיבות תקציביות וגם בהשראת העושר והמגוון התרבותי של העיר, ובפרט זה של התרבות היהודית. ניו-יורק היתה הסביבה שבה פרץ גם מתיסיהו עם מוסיקה יהודית בגווני רגאיי, וכמוהו האמנים של 'פאנק ג'וז" מערערים על הגבולות המקובעים של הקהילות שלהם.

אחד מכוכבי הסרט, קאל הולצר, עושה זאת באופן ישיר, בפעילותו להביא למודעות הקהילות היהודיות מקרים של הטרדות מיניות. המצלמה עוקבת אחרי הולצר במסעו להציף את הנושא בקהילה הדתית המסוגרת ניו-סקוור בניו-יורק, שבה גדל.

שני מפיקי הסרט מספרים על החוויה של מסיבות צ'ולנט כחוויה הקרובה להתגלות. "בפעם הראשונה שהביאו אותי לשם, זה היה בבית כנסת ישן ולא בשימוש באיזור יקר במנהטן, מבנה שלא הייתי שם לב אליו בעצמי", מספר קליינמן, "אני זוכר שהחוויה שם היתה יותר מעשירה וכייפית מכל מפגש יהודי שהייתי בו בחיי, וראיתי דרכי ביטוי חדשות ומעוררות מחשבה של יהדות. זו היתה כמו מצגת של המגוון של החוויה היהודית, מרחב פתוח שבו יכולת לשאול שאלות ולתקשר עם אנשים שביום-יום לא היתה לך ההזדמנות לעשות זאת".

פאנק

"ברגע שאתה נכנס לחלל הזה", אומר סודין, "אתה מגלה שני חדרים מלאים באנשים, שיחות, מוסיקה, יש שם כל כך הרבה חיים, אנשים מכל שדות החיים, ואנשים נפלאים שאתה יכול לפגוש".

אחרי שהתקשו לקבל תמיכה ממקורות קהילתיים וקולנועיים, מפיקי הסרט והבמאי ג'סי זוק מן, העלו קמפיין גיוס כספים באתר קיקסטרטר, שבעזרתו מימנו את הסרט. לתנועה המגוונת שתיעדו הם בחרו לתת את הכינוי "פאנק ג'וז" ברוח היצירה העצמאית והחופשית של הפאנק במובן הרחב של המלה, לאו דווקא זה המוסיקלי.

"בשבילי פאנק תמיד היה יותר מסגנון מוסיקה", מספר קליינמן, "כשהייתי צעיר וניגנתי עם להקת פאנק בהופעות עצמאיות, זה אף פעם לא היה מצומצם רק למוסיקה. מוסיקת הפאנק היתה רק התוכן, אבל המשמעות של הפאנק היתה תמיד בשבילי לבנות קהילה שסובבת סביב האמונות שלך. הרבה פעמים זה נתפש על ידי החברה שמסביב כמרד או רדיקליות, אבל בשבילי זה תמיד סבב סביב להיות חופשי וליהנות".

"כשאנשים מדברים על פאנק", אומר סודין, "בדרך כלל חושבים על הוויזואליות, הלבוש, המוסיקה והגישה. וכל הדברים האלה בסיסיים גם ליהדות. יש לנו את הדרך שלנו להתלבש, הדרך שלנו להתפלל והחגים. אז אני חושב שיש קשר חזק בין השניים. פאנק הוא במובנים רבים יהודי, ולהיות יהודי זה במובנים רבים פאנק. כך או כך, אתה תמיד תהיה אאוטסיידר. יש מסורת ארוכה כזו ביהדות, למשל בחנוכה שחוגג את סיפורם של חבורת מורדים יהודים שמסרבים להכנע להשתלטות על התרבות שלהם, נלחמים וזוכים מחדש בבית המקדש. במובן הזה פאנק ויהדות מאוד מחוברים".

פאנק

רוב האמנים המופיעים בסרט מוצגים כמי שמבקשים ליצור שילוב חדשני בין זהותם היהודית להשפעות כמו פאנק-רוק, ראפ ויוגה. הסרט נמנע מההקבלה המתבקשת למסורת יהודית מהפכנית, כמו זו של קרל מרקס, או אמה גולדמן שהצהירה ש"אם אני לא יכולה לרקוד, זו לא המהפכה שלי", או אייבי הופמן מקבוצת ה"ייפיז", ההיפים הרדיקליים חובבי המתיחות משנות ה‑60. יוצרי הסרט העדיפו להתרכז בשילוב של רעיונות חדשים ביהדות עצמה, דבר שרוב מהפכני העבר לא גילו בו עניין גדול.

רק במקרה אחד מוצגת דוגמה של הקשר היסטורי-יהודי, כשמוצגת פעילותו של תיאטרון הרחוב היידי בהקשר של שורשיו בתחילת המאה שעברה. אבל גם בלי קיומו של ההקשר הרחב, לא קשה לראות באמני "פאנק ג'וז" נציגים אותנטיים של הכוחות היצירתיים החלוציים של יהדות התקופה, המתעקשים לשמור על מסורת חיה, משתנה ומבעבעת, הצד השני של שומרי הסף של המסורת המקובעים לחוקים נוקשים שנוצרו בעבר.

סודין תופש את האמנים בסרט כמי שלוקחים חלק בפרקטיקה יהודית עתיקת יומין. "בדרך כלל כשמישהו עושה משהו חדש ביהדות, הוא למעשה מעדכן מסורת שהיתה שם לפניו", הוא מסביר. "כך תיאטרון היידיש ממשיך מסורת ותיקה, אבל גם מחדש אותה בכך שהמופע מתקיים ברחוב".

בסרט כלול תיעוד של מצעד הגאווה התל-אביבי לצד חסידי ברסלב מרקדים ברחובות, ושל הכרבולות הפאנקיסטיות של להקת "אקספלוייטד" הבריטית לצד תלמידי ישיבה מסורתיים, תופעות שלא חיות זו לצד זו בשלום בעולם האמיתי. קליינמן מסביר שהוא מודע לכך שבמציאות הדברים האלה מנוגדים, ודווקא משום כך הפגישו אותם יחד בסרט.

"בקהילה היהודית יש מתנגדים לסרט ויש אנשים שתומכים בו, אבל לכולם יש דעה בעניין, הסרט יוצר התרגשות ושיחה ושיח, וזה דבר מאוד חשוב ליהדות ותמיד היה, המשך ההידברות והוויכוח התלמודי. יש בסרט אנשים חילוניים לגמרי ויש חסידים וזה ביטוי של היהדות כיום שבעינינו הוא אותנטי. סוף הסרט אומר בעצם ש'פאנק ג'וז' הוא רק ההתחלה, שיש סיפורים בכל העולם שהם סיפורי פאנק ג'וז, ואנחנו מקווים שאנחנו נותנים השראה לאנשים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות