כל מי שהיה באמריקה יודע שהמפגש עם אנשים שמחייכים אליך בצורה מוגזמת יכול להיות עניין די מדכא. זאת פחות או יותר התחושה שמתעוררת למראה עטיפת האלבום החדש של עילי בוטנר וילדי החוץ, שמציגה את בוטנר ואת הזמרים אוהד שרגאי ואדר גולד בעיצומו של התקף צחוק.

הצחוק הזה היה מן הסתם אותנטי. הבדיחה שרצה בסטודיו היתה טובה. אבל בדרך מהרגע החי לעטיפה המעוצבת משהו השתבש: השמחה של שלושת המוסיקאים נצבעה בצבעים לא טבעיים. או שאולי זאת השלכה שאני עושה מהמוסיקה, שגם בה יש לא מעט מן המלאכותי, אל התמונה.

לא יכול להיות אלבום יותר סטרייטי מהאלבום הזה. זה מיינסטרים במ' רבתי. ובכל זאת, יש משהו מוזר בחוויית ההאזנה ל"תם ולא נשלם", והוא קשור להתרשמות הכמעט זהה מהשירים השונים באלבום. בדרך כלל יש עליות ומורדות בתוך אלבום: שיר טוב, ואחריו שיר בינוני, ואז שיר מצוין, ועוד שניים בינוניים, וכן הלאה. זאת דרכו של טבע מעשה היצירה, והיא מופרת רק במקרים של אלבומים אדירים, שבהם כל השירים מעולים, או של אלבומים נוראים, שבהם כל השירים גרועים.

"תם ולא נשלם", שרחוק מלהיות אלבום נורא (ורחוק הרבה יותר מלהיות אלבום אדיר), מפר את הדינמיקה הטבעית הזאת. שיר אחרי שיר מעוררים את אותה תגובה כמעט, שהולכת פחות או יותר כך: "אממ... זה לא שיר יפה באמת. הוא מדי שטחי בשביל להיות כזה. אבל הוא גם לא לגמרי לא יפה. יש כאן איזשהו פוטנציאל אסתטי". בקיצור, השירים תקועים איפשהו באמצע – הייתי אומר "לא בשר ולא חלב", אלמלא הם היו כל כך חלביים – והתקיעות הזאת נובעת מכך שבוטנר הוא מצד אחד בעל מלאכה מיומן ובעל כישרון לא מבוטל, ומצד שני יוצר שמרן בצורה קיצונית, שאף פעם לא מהמר, אף פעם לא מנסה את הנתיב הלא בטוח. במלים אחרות, הטעות הגדולה של האלבום הזה היא שאין בו שום טעות קטנה.

האלבום הקודם של בוטנר, שיצא לפני כשנתיים וסימן את הפיכתו לשחקן מפתח במיינסטרים הישראלי, הצליח להכעיס אותי על אף חלביותו. ראיתי בו את ניצחון ה"כאילו יפה" ונרתעתי מהאפשרות שבעתיד הלא רחוק השירים של בוטנר ייחשבו כהתגלמות השיר הישראלי היפה. זאת היתה תגובה קצת היסטרית, ואין צורך להמשיך בקו הזה. ובכל זאת, נדמה שהשירים הכמעט־יפים־אך־באופן־שטחי שממלאים את האלבום החדש של בוטנר משקפים את המנטליות היצירתית המדוללת של כל הדור החדש של המיינסטרים הישראלי, זה שצמח מתוך או בהשפעת תרבות "כוכב נולד".

בוטנר הוא יוצר שמודע למגבלותיו, והראיה לכך היא שהוא נמנע מלחבוש את כובע הזמר ומפקיד את הביצוע של שיריו בידי זמרים (הפעם בידיהם של שרגאי וגולד, שניהם יוצאי "כוכב נולד"). אבל אם הוא מכיר בחולשותיו, איך זה שהוא ממשיך לכתוב טקסטים?

יש בטקסטים שלו שילוב נפסד ותמוה של עצב קיומי לא משכנע עם אופטימיות תמימה ומשכנעת עוד פחות, ורוב הזמן המשפטים שלו לא אומרים דבר. הנה דוגמה, מתוך השיר "רץ אלייך": "חיים טובים/ חיים פשוטים/ שרק נהיה מאושרים/ ואת יודעת.../ הנשיקה, הנחמה, חיים על פני האדמה הזאת/ ימים של חול, ימי שבת/ רוצים הרבה ויש מעט/ ואת יודעת.../ אומרים תודה על מה שיש/ מתגלגלים על פני האדמה הזאת// וכל מלה שאת אומרת – היא נצרבת בכאב/ כשאת בוכה אני בוכה וזה שורף לי את הלב/ כאילו כל מה שרצינו נשבר לעולם". מה שנקרא, התביעה סיימה את טיעוניה.

כמלחין, בוטנר הוא כאמור בעל מלאכה מיומן. יש לו חוש למבנה, והוא אוהב להעשיר את הפורמט הפשוט של בית־פזמון עם קטעי מעבר ותוספות אינסטרומנטליות. ראוי לציין, למשל, את המהלך הלא טיפוסי של השיר "תתן לי יד", שנפתח באינטרו סוער, נרגע מעט בבית, ואז מוסיף וצובר רכות בפזמון, במקום להתלקח כצפוי. זאת אולי ההפתעה היחידה באלבום כולו.

אבל חרף האיכויות האלה, בוטנר רחוק מלהיות מלחין מקורי, וזאת בעיה שהולכת ונעשית קריטית ככל שהאלבום מתקדם. כמעט תמיד יש מאחורי המנגינות שלו איזשהו צל של שירים אחרים, מהרפרטואר העברי בדרך כלל, אבל לא רק. אלה לא ציטוטים מכוונים, ודאי שלא גניבות, אבל זה שם, וזה גורם לפעמים למנגינות של בוטנר להישמע כמו נגזרות של מנגינות אחרות. במקרים אחדים זה ממש מוגזם, כמו בשיר האחרון, "ובימים", שמעורר אסוציאציות ל"סיגליות" של דייוויד ברוזה, לירדנה ארזי של אמצע־סוף שנות ה-80, ל"שיר ללא שם" של שלום חנוך ול"Nothing Compares To You" של שינייד אוקונור, שיר שצלו מופיע גם בשיר אחר באלבום, "אדם יוצא לדרך חדשה".

להפקה אחראים גיא מנטש ויהל דורון (המוכרים יותר כגיא ויהל), נערי הזהב החדשים של המיינסטרים המקומי. הם העניקו לחלק מהשירים טאץ' עדכני ואפילו זוהר, אבל נדמה שהם הינדסו אותם קצת יותר מדי ושכחו להשאיר מעט אוויר (זה בולט מאוד בשיר כמו "נעים עכשיו", שבו הצליל מנסה להיות טבעי ואורגני, אך נשמע מטופל בניגוד לרצונו). חבל שגיא ויהל, שאמורים להשתייך לזן המפיקים היצירתיים, לא ניסו לשכנע את בוטנר שעל אף שמרנותו הברורה (והלגיטימית לחלוטין, כמובן), כדאי לו מדי פעם להעז ולהתנסות. או שאולי הם ניסו ולא הצליחו. כך או כך, חריגה (ולו הקלה ביותר) משבלונת המיינסטרים, כמו גם הפקדת הטקסטים בידי כותב טוב יותר, עשויים לעזור לבוטנר באלבום הבא שלו.

עילי בוטנר וילדי החוץ - 
“תם ולא נשלם”. אן־אם־סי