הג'ז נשאר במשפחה - מוסיקה - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הג'ז נשאר במשפחה

רגע לפני שהם מופיעים בקרנגי הול בניו יורק, מנסים הסקסופוניסט יובל כהן, החצוצרן אבישי כהן, והסקסופוניסטית והקלרניתנית ענת כהן, להסביר איך צמחו שלושה מוסיקאים מעולים בבית אחד

צלילי חליל אל הסלון של הדירה זרמו בשקט. זה היה דור העתיד של המשפחה הכי מוסיקלית בג'ז הישראלי. "אתה שומע את מתן מתאמן בחדר של ענת?" אמר האב הגאה, הסקסופוניסט יובל כהן, לאחיו החצוצרן אבישי, בהזכירו את אחותם, ענת, סקסופוניסטית וקלרניתנית. "מה, זה מתן? חשבתי שזה בא מבחוץ", השיב אבישי. לא פלא שהוא לא שם לב. דעתו היתה נתונה באותו רגע לחיתוך קליפה של קלמטינה כך שתיראה כפרצוף.

אבישי התגלה כסכינאי די מוכשר, אבל יובל נראה מסויג מהמעשה הלא אחראי של אחיו הצעיר. "אתה תגמור את המפעל האמנותי שלך עם הקלמנטינה עם אצבע חתוכה", הוא הזהיר. כשאבישי המשיך לגלף את הקלמנטינה כאילו לא שמע את ההערה של אחיו, יובל הגביר את קולו ופקד: "עזוב אותך!" לאבישי לא נותרה ברירה. הוא הניח את הפרי ואמר: "אתה רואה מה זה אח גדול?"

מימין לשמאל: יובל כהן, ענת כהן ואבישי כהן
מימין לשמאל: יובל כהן, ענת כהן ואבישי כהן. צילום: ג'ימי כץ

בסוף השבוע שעבר יובל ואבישי טסו לניו יורק, שם פגשו את ענת, שמתגוררת בכרך. שלושת האחים הנשפנים יצאו לסיבוב הופעות קצר של "שלושת הכהנים", ההרכב המשפחתי שלהם (שמורכב למעשה משישה מוסיקאים וכולל גם את הפסנתרן ארון גולדברג, הקונטרבסיסט עומר אביטל והמתופף ג'ונתן בלייק). הסיבוב החל בשבת שעברה בפלורידה, וביום שישי ההרכב יעלה על הבמה של אחד ממשכני המוסיקה המפורסמים בעולם, הקרנגי הול בניו יורק ("שלושת הכהנים" לא יופיעו באולם הענק והמיתולוגי של קרנגי הול, אלא באולם קטן יותר שמונה כ-800 מקומות. הכרטיסים להופעה אזלו כבר לפני כשבוע).

כל מי שעקב אחרי הג'ז הישראלי ב20- השנים האחרונות נתקל שוב ושוב בשלושת הנשפנים המעולים לבית משפחת כהן, בעיקר לחוד אבל לפעמים ביחד, עד שהשאלה המתבקשת עלתה מאליה: מה היה שם, בבית הזה, שהצמיח גידולים מוסיקליים כל כך מרשימים? ההופעה בקרנגי הול היא סיבה טובה להציג את השאלה לאחים עצמם.

"האמת היא שאין כאן סיפור מיוחד", אומר יובל, בן 40, שמבוגר בשנתיים מענת ובחמש שנים מאבישי. "זה לא משהו שנותבנו אליו מגיל צעיר. גדלנו כילדים רגילים לגמרי. המוסיקה נמצאת בכל ילד, השאלה היא אם הוא מקבל את הדחיפה הנכונה. אנחנו קיבלנו. ענת, שצעירה ממני בשנתיים, התחילה לנגן בגיל 6. אני רציתי לנגן בתופים. ההורים שלנו לקחו אותי למרכז למוסיקה ביפו, ושם אמרו 'תופים לא, אבל מנדולינה ממש מתאימה לך'. אז התחלתי לנגן במנדולינה, אבל קינאתי בילדים שניגנו בכלי נשיפה, רציתי סקסופון, ובסוף קיבלתי אותו. כשענת שמעה אותי מנגן בסקסופון, היא אמרה 'רוצה גם. לא רוצה אורגן'. ככה היא הגיעה לקלרינט..."

"גם אני רציתי תופים", מתערב אבישי בדבריו של אחיו, "אבל אמרו לי שאני קטן מדי. אז אמרתי חצוצרה, ושוב אמרו שאני קטן מדי, אבל התעקשתי". אבישי מצביע על נקודה בסלון ואומר ליובל: "אתה זוכר שניגנת עם תומר לוי (חצוצרן, שמנגן כיום בסצינת המוסיקה הלטינית בניו יורק)? הייתם בני 13 בערך. אני הייתי בן שמונה. כאן היה הפטיפון, והייתם שמים תקליט של 'Minus one' (הקלטה של חטיבת קצב, שמאפשרת לתלמיד לנגן ביחד אתה - ב"ש) ומנגנים ביבופ. אני הייתי מקשיב, ותומר ניגן כל כך יפה, שגם אני רציתי חצוצרה".

המרכיב הכהני

כשמדובר במשפחה שכל הילדים בה הם נשפני ג'ז, יש מקום לחשוד שהם גדלו בתוך חממה מוסיקלית על דיאטה של מיילס דייוויס, צ'ארלי פרקר וג'ון קולטריין. "זה לא היה ככה", אומר אבישי. "בבית שלנו היתה מוסיקה כל הזמן, אבל זה היה בדרך כלל רדיו. כמה מכשירי רדיו, ליתר דיוק. ככה אבא שלנו אוהב להקשיב. אין רגע נתון שאין כאן חמישה מכשירי רדיו שעובדים ביחד".

אז לא היתה הכוונה מוסיקלית ספציפית מצד ההורים שלכם?

יובל: "לא הושיבו אותנו בסלון ואמרו: 'עכשיו, ילדים, הנה שומאן'. ממש לא. אבל היתה אהבה למוסיקה, ובעיקר ההורים שלנו איפשרו לנו לעשות כל מה שרצינו. וגם שינעו אותנו. זה מאוד חשוב. שלוש פעמים בשבוע מהבית (בפרבר צפוני של תל אביב - ב"ש) ליפו ובחזרה. היתה להם פולקסווגן מסחרית, שאפשר היה להכניס לתוכה שמונה ילדים, כך שהם שינעו לא רק אותנו אלא חצי מהביג-בנד".

ההורים, בלהה ודוד כהן, מורה לריתמיקה ואיש מכירות, השקיעו את מיטב זמנם מפני שהם ראו שהילדים עצמם אוהבים את הנגינה ומתמסרים לה. "הילדות שלנו היתה בקונסרבטוריון", אומר יובל. שלוש פעמים בשבוע הם היו נוסעים למרכז למוסיקה ביפו אחרי בית הספר, מנגנים כחמש שעות (בהדרכת אברהם פלדר, אלברט פיאמנטה ואחרים), וחוזרים הביתה בתשע וחצי בערב. בימי שישי היתה חזרה של הביג-בנד, שהסתיימה אחרי הצהריים. "Devotion מטורף", אומר אבישי, ויובל מוסיף: "אני מתעסק הרבה בחינוך מוסיקלי, ואני רואה את הילדים של היום. משהו השתנה. יש ילדים פנטסטיים, שמנגנים נפלא, אבל זה כל הזמן 'יש לי מבחן' או 'יש לי משהו אחר'. יש ילדים שלא יכולים להגיע לחזרה ושולחים מחליפים! זה לא ייאמן".

היו נקודות שבירה בדרך, כמו שקורה להרבה ילדים? מישהו מכם שקל לעזוב את הנגינה ולעבור, נגיד, לכדורסל?

"לא", אומר אבישי. "היה לנו כישרון טבעי לזה, וכשאתה טוב במשהו אתה לא רוצה להפסיק. חוץ מזה, היתה לי ולענת הדוגמה של יובל. זה מאוד חשוב. אני רואה הרבה משפחות שילד אחד מנגן שנתיים פסנתר וילד אחר ארבע שנים כינור, ואז מישהו מפסיק וגם השני מפסיק. יובל אף פעם לא הפסיק, ואני חושב שזה מאוד השפיע עלינו. אם הוא היה מפסיק והולך לשחק כדורסל, זה היה נראה גם לנו הגיוני להפסיק".

יובל היה גם הכתובת לשאלות ועצות. "זוכר את הסולו הראשון של הבלוז?" שואל אבישי את אחיו. "כשהייתי בן עשר התחלתי לנגן בביג-בנד שהקימו אז ברימון, ולא ידעתי לאלתר על בלוז. אז יובל כתב לי סולו קצר. למדתי אותו בעל פה, ניגנתי אותו בחזרה, וזה נשמע ממש נחמד. אבל אז המורה אמר 'או.קיי, בואו ננגן את זה שוב', וחשבתי 'אופס, אני לא יכול. אם אני אנגן שוב את אותו סולו בדיוק, יידעו שלא אילתרתי אותו'. ככה למדתי לאלתר".

"אני חייב לתת קרדיט גם למורים שלנו", אומר יובל. "אם המורים שלנו היו שחוקים בעצמם, גם אנחנו היינו נשחקים. אבל התמזל מזלנו והמורים שלנו היו מוסיקאים צעירים יחסית, שבדיוק חזרו מלימודים בארה"ב והיו מאוד טעונים. אסתרית בלצן ומשה זורמן, עמיקם קימלמן, אילן סאלם. הצורה שבה הם לימדו אותנו היתה מאוד דינמית, מאוד חיה, מאוד מאתגרת".

עטיפת האלבום
עטיפת האלבום .

יובל התווה את המסלול שבו הלכו האחים: תיכון תלמה ילין, תזמורת צה"ל, ואז לימודים בבית הספר ברקלי בבוסטון (אבישי נסע לבוסטון מיד אחרי התיכון). היה אפילו סמסטר אחד שבו שלושת האחים למדו ביחד בברקלי. "לי תמיד היה הכי קל, כי באתי אחריהם", אומר אבישי, "למרות שיובל היה תמיד תלמיד מצטיין ואני הייתי אכזבה אקדמית". יובל ואבישי מספרים על ארוחה שערכו לכבודם בברקלי לפני כמה שנים, שבה אחד המורים אמר שבית הספר מחפש את "המרכיב הכהני" בכל סטודנט חדש. "זה היה מביך", אומר אבישי. "הם יכולים להיות מאוד דביקים, האמריקאים".

התחנה הבאה במסלול של שלושתם היתה ניו יורק, שאליה עבר כל אחד בתורו אחרי סיום הלימודים. ההשתלבות של יובל בסצינה הניו -יורקית נעצרה באופן פתאומי ב-1997 כשהתגלה גידול בחוט השדרה הצווארי שלו. הוא נותח, חזר לישראל ועבר תהליך ארוך של שיקום, שבו למד להפעיל מחדש את אצבעותיו. בתום השיקום הוא חזר לפעילות מוסיקלית מלאה ומרשימה. ענת השתלבה תחילה בסצינה הברזילאית בניו יורק, ואחר כך התבלטה כקלרניתנית ג'ז נהדרת וזכתה בין השאר בתואר קלרניתנית השנה במשאל של המגזין "דאון ביט". אבישי התבלט מיד כאחד החצוצרנים הטובים בניו יורק, קיבל ביקורות נהדרות ממבקרי הג'ז של ה"ניו יורק טיימס", ובמקביל הרבה להופיע בישראל, עם רביעיית "Third World Love", עם שלומי שבן וקרן אן, ועם הרכבי ג'ז שהוא הוביל. אבישי זכה בשנה שעברה בפרס לנדאו של מפעל הפיס, שמוענק ליוצרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות הישראלית. יובל זכה בפרס שנתיים לפניו.

כלים שלובים

הרעיון להקים הרכב משפחתי עלה לפני כעשר שנים, כשההרכב שבו יובל היה חבר, "Quartet East", יצא להופעות בפולין ויובל הזמין את ענת ואבישי להצטרף. "על הבמה בפולין, כשראינו את התגובה של הקהל, הבנו שמה שלנו היה מובן מאליו כל השנים, שאנחנו אחים ואנחנו מנגנים – לכל אחד יש אחים והוא מנגן אתם, לא? – הוא בעצם בכלל לא מובן מאליו", אומר אבישי. "הבנו שיש בזה משהו מעניין. לא גימיק. טוב, אולי גם גימיק, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שההיסטוריה המשותפת נותנת למוסיקה ערך מוסף".

לכל אחד מכם יש אישיות יצירתית אינדיבידואלית. האם יש גם תכונות או נטיות שמשותפות לשלושתכם?

"הרצון לתקשר, עם המוסיקאים האחרים ועם הקהל, וגם החשיבות של המלודיה. בג'ז זה לא חייב להיות הדבר הכי חשוב, אבל שלושתנו באים מהמקום הזה".

וזה בא מהבית?

"אתה יודע מאיפה זה בא, יובל?" שואל אבישי, ויובל אומר: "אולי גם מהבית, אבל אני חושב דווקא על ארני לורנס (סקסופוניסט ומורה שהכשיר דור שלם של ג'זיסטים ישראלים, ובהם האחים כהן). ארני נתן לי את אחת הכאפות הכי חזקות שקיבלתי. הוא תפס אותי כשהתחלתי ללכת למקומות של שכלתנות יתר, שנורא קל להיסחף אליהם, ונתן לי זבנג. לא להתאמן כשאתה מנגן. לא לנגן את המאומן. לחפש את הבלתי צפוי. אני תמיד שומע את זה אצל ענת ואבישי".

יש הבדל בין נגינה עם אחים לבין נגינה עם מוסיקאים שהם שותפים ותיקים ואהובים, כמו החברים של אבישי ב"Third world love"?

אבישי: "אין הבדל גדול. עומר (אביטל), יונתן (אבישי) ואלי (דג'יברי) הם כמו אחים שלי. ובכל זאת, ההיכרות הכי טבעית והכי עמוקה היא עם האחים האמיתיים. אני יכול לנגן משהו, ואם ענת תעשה את המחווה הכי קטנה של אי שביעות רצון, אני אדע בדיוק מאיפה זה בא, ולמה זה מעצבן אותה, ומה אמא היתה אומרת".

יובל: "יש איזו שלווה כשאתה מנגן עם האחים שלך, שלא קיימת בשום הרכב אחר. לא שאני לחוץ בהרכבים אחרים, אבל כשאנחנו שלושתנו על הבמה זה כמו להיות בנעלי בית וחלוק. יש נוחות, יש ביטחון, יש תחושה של כלים שלובים. זה פשוט טבעי לחלוטין. אתה יכול לתת דרור לאינסטינקטים המוסיקליים שלך ולזרום ולדעת שהכל יהיה בסדר".

יש לפעמים תחרות ביניכם?

אבישי: "אני לא חושב. הרבה פעמים, כשמוסיקאי אחר מנגן סולו ממש טוב ונוצר רגע נוצץ כזה, האינסטינקט הראשון שלך הוא לחשוב: רגע, איך אני יוצר רגע כזה גם בשבילי? אבל כשיובל מנגן סולו מעולה ויש רגע נוצץ, אני פשוט שמח בשבילו, ואם אני יכול אני מנסה להעצים את הרגע הזה שלו".

יש דברים שאי אפשר לומר למוסיקאים אחרים אבל מותר לומר לאחים?

אבישי: "זה לא כל כך מה אומרים, אלא יותר איך אומרים. אם אתה רוצה להעיר למישהו שהוא לא אח שלך, אתה תחשוב פעמיים איך להתנסח כדי לא לפגוע בו וכדי שההערה שלך תתקבל. עם האחים שלך אתה תדבר בצורה הכי בוטה. 'אוי, זה כל כך מעצבן שאתה עושה את זה ככה'. אתה רגיל מהבית. זה כמו להגיד 'תעביר את המלח'".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 אנחנו כל כך אוהבות אותם! אלונה ואיה פרידמן
  • 22:52
  • 14.02.13

אנחנו גדלות על המוסיקה של יובל ענתי ואבישי!

02 אבל כשאנחנו שלושתנו על הבמה זה כמו ״ בנעלי בית וחלוק. יש נוחות, יש ביטחון״.. פלאפל ג׳אז
  • 10:50
  • 16.02.13

״כמו בנעלי בית וחלוק. יש נוחות, יש ביטחון״.. נדמה שבמשפט אחד חשפו סנדקי הג׳אז הישראלי את הבעיה של הג׳אז הישראלי: בטוח מדי, נוח מדי, משעמם מדי. אי אפשר באמת להאשים אותם, האדם הוא תבנית נוף מולדתו והאומן על אחת כמה וכמה.ולכן במוזיקה של הכהנים מה שמשתקף זו הנוחות, הביטחון, התמיכה שקיבלו בבית. אבל מה לנוחות ביטחון ותמיכה ולג׳אז?

03 אבל כשאנחנו שלושתנו על הבמה זה כמו ״ בנעלי בית וחלוק. יש נוחות, יש ביטחון״.. פלאפל ג׳אז
  • 10:50
  • 16.02.13

״כמו בנעלי בית וחלוק. יש נוחות, יש ביטחון״.. נדמה שבמשפט אחד חשפו סנדקי הג׳אז הישראלי את הבעיה של הג׳אז הישראלי: בטוח מדי, נוח מדי, משעמם מדי. אי אפשר באמת להאשים אותם, האדם הוא תבנית נוף מולדתו והאומן על אחת כמה וכמה.ולכן במוזיקה של הכהנים מה שמשתקף זו הנוחות, הביטחון, התמיכה שקיבלו בבית. אבל מה לנוחות ביטחון ותמיכה ולג׳אז?

04 הם טובים. פשוט כך.  (לת) הדרורים
  • 23:12
  • 16.02.13

05 כיף לקרוא על דברים שמחים ואנשים עם אור בעיניים ומוסיקה בלב!  (לת) מל
  • 00:02
  • 17.02.13

06 :) אביב
  • 00:10
  • 17.02.13

כןןן!

07 כתבה מעולה ומרתקת  (לת) בר
  • 02:38
  • 17.02.13

08 יש גם פסנתרן ג'ז בשם יובל כהן איש
  • 03:32
  • 17.02.13

זה קצת מבלבל. אולי תחליפו את השם? הוא היה שם קודם.

09 מקסים - כיף של כתבה חצוצרה בואדי
  • 06:42
  • 17.02.13

והם באמת מוכשרים שזה תענוג! גם בקשר בינהם יש משהו מאד ישראלי - קרוב אינטימי מפרגן - כל הכבוד!

10 בנוסף להיותם מוזיקאים נהדרים הם גם אנשים נהדרים ויתירה מכך הורים נפלאים, אין פעם שלא דיברתי עם אחד מהאחים ולא חייכתי מאוזן לאוזן  (לת) חזון איש
  • 08:43
  • 17.02.13

11 פשוט מוכשרים תמר
  • 10:35
  • 17.02.13

רק לקנא מהכיף של שילוב של מוזיקה עם חמימות משפחתית.

12 וואו כבוד!  (לת) אלברט
  • 12:31
  • 20.02.13

פרוייקטים מיוחדים