ז'אנר הספוקן-וורד, שצמח כנספח לראפ, הוא סגנון של שירה הנאמרת בעל פה. אמנם צביה מרגליות אינה בקיאה בהיסטוריה שלו או באמנים האמריקאים הבולטים בו, אך זה לא מנע ממנה מלזכות בתחרות ה"פואטרי סלאם", שהתקיימה בשבוע שעבר בלבונטין 7 בתל אביב. מרגליות, להבדיל מאמני ספוקן-וורד רבים, וגם מנביאי זעם למיניהם או סתם משוררי קרנות רחוב, אינה מטיפה לדבר. ההיפך הוא הנכון; את רעיונותיה העמוקים היא הצליחה להעביר באמצעות הומור וחן רב.

עם מטפחת לראשה ובחצאית ארוכה, היא לא ממש הזכירה ראפרית מנוסה. מרגליות היא אמא נשואה, דתייה בת 29 מירושלים. ב"פואטרי סלאם" ביצעה שני קטעים מקוריים שלה: הראשון, "צדקה תציל ממוות", דיבר על יחסיה המורכבים עם עניי עירה, ירושלים. השני, ששמו "שד שלישי", עסק בהנקה, זוגיות ומשפחה.

"ברוך הוא וברוך שמו, שברא את עולמו / בדיסהרמוניה כה פטאלית, בחוסר התאמה כל כך כל כך טוטאלית / בין כלום לשום דבר / את הנצח הוא נתן לאבנים, ולמלים, למשוררים עם שם עולם, האומללים. ולי נתן כלים,/ כביסות, כביסות, כן, למה לכסות / והלילות שנגמרים רק כששלושתנו כבר גמורים,/ ולהיות החומרים שמתוכם יוצרים שירים", היא דיקלמה לקראת סופו של "שד שלישי".

בעוד הקהל מופתע מן המלים המצוטטות, עשתה מרגליות פאוזה אמנותית, ואז סיימה את הקטע עם שורה שיישבה את הסתירה לכאורה שיש בברכה שלה. למתעניינים לשמוע כיצד, מחר יתקיים באברם בר בירושלים ערב "פואטרי ס™לאם" נוסף שבו היא תשתתף.

לא חייבים לבעוט

היא למדה משחק ומשמשת מורת דרך בירושלים. לדבריה, היא עושה סיורים תיאטרליים שבהם היא משחקת דמויות ירושלמיות בדיוניות ותחת הכסות שלהן מבצעת קטעי ספוקן-וורד. "התחלתי לעשות ספוקן-וורד - וגיליתי שכך קוראים לזה - לפני כשנה וחצי, כשהייתי בהריון עם הבת שלי. אני כותבת שירה, אבל חושבת שבשירה יש קטע נורא מעצבן; כל ההוד שנלווה אליה, הכובד הזה שבערבי שירה. לעומת זאת ב'ספוקן' יש את האווירה של הסלאם, כלומר של תחרות. אתה מוכרח להיות רלוונטי, לדבר פשוט, בשפה יומיומית. אני אוהבת את זה".

מרגליות מבדילה בין הספוקן-וורד שהיא מבצעת בתור מורת דרך, לזה שהיא מבצעת על במות. "כשמוחאים כפיים בפרפורמנס של ספוקן בסיורים, זה כי הסברתי את העיר טוב. אבל על במה, הכפיים הן כי הצלחתי להעביר את עצמי, את הרעיונות והרגשות שלי".

פרט למשוררים עבריים דוגמת זלדה, אלתרמן ורבקה מרים (שאצלה אף לקחה שיעורי כתיבה), מציינת מרגליות כמקורות השראה את הראפר, השחקן ואמן הספוקן-וורד הישראלי עמית אולמן, המכונה "פדרו גראס" (מהרכב ההיפ הופ האלטרנטיבי "המופע של ויקטור ג'קסון"). בפעם הראשונה שהופיעה (והודחה בסיבוב הראשון), היא צפתה ב"פדרו גראס" מבצע קטע שלו בשם "הכניסה לתחנה המרכזית", שבו הוא מתאר דיאלוגים עם מאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים. באותן דקות, היא אומרת, "הבנתי משהו על ספוקן-וורד".

אחרי אותו ערב חזרה לביתה וכתבה את שני הקטעים שאתם זכתה בסלאם בשבוע שעבר. "תבין, החולשה של ספוקן-וורד בעיני היא שזה קצת מזמין אמנים להתלונן. נותנים לך במה אז תבעט להם בבטן הרכה, תהיה מחאתי וכל זה", היא אומרת בציניות. "אבל פדרו לא מתלונן, הוא מנסה להגיע לאיזושהי אמת פנימית".

מרגליות גם שרה ומנגנת בגיטרה, אך בינתיים ההופעה היותר מוסיקלית שלה מיועדת לנשים בלבד. בקרוב היא תעבוד עם חברה בימאית כדי להתאים את ההופעה גם לקהל מעורב. ואיפה עובר הקו של האיסור "קול באשה ערווה"? האם מה שאסור בשירים מולחנים מותר בספוקן-וורד? "אין לי מושג. אני הולכת לפי ההלכה ועל ספוקן-וורד אין איסור, אז למה לא?", היא משיבה.

אחרי שזכתה בתחרות בלבונטין 7 נקראה מרגליות להדרן ובו ביצעה קטע ששמו "תעשו יוגה". הקטע נפתח ב"יש לנו שכנים, כאלה שעושים יוגה כאלה. תעשו יוגה./ יוגה זה מרעיש? יוגה זה מלכלך לנו את הכביסה? יוגה זה מביא טיפוסים מפוקפקים לבניין?/ תעשו יוגה". הקהל נראה משועשע, אך בהמשך הקטע עקצה לו את האוזן היציאה הבאה: "השכנים שלנו הם בלי מנטליות, לכן הם אומרים נעשה יוגה /.../ לכן הם גם שמאלנים/ שמאלנים גם אין להם מנטליות, ואז הם גם מגיעים ליוגה וכל זה". אפשר היה להניח כי הצירוף יוגה ושמאלנות מוכר מקרוב לרבים מהנוכחים.

האם לא חששה מהתגובות? "כן, ואפילו התבלבלתי קצת במלים, כולם נהיו פתאום כל כך רציניים", היא אומרת, ואז מסייגת: "זה לא כזה אומץ לבצע את הקטע הזה מול קהל תל אביבי, כי הקטע כולו הוא יותר ירידה על עצמי. אם אני קוטלת שם משהו אז זה את שנאת הזרים, את הפחד מהשונה ממך. ואלה לא מאפיינים את השמאל הליברלי דווקא".