המוסיקה ‏(של יוני רכטר בעיקר‏) נפלאה, אבל הזיכרון הראשון מהתקליט הצהוב עם הפרפרים - כך קראנו לו בבית - הוא דווקא זיכרון לשוני. הוא קשור לשיר "בואי נישאר" ‏(מלים יעקב גלעד, לחן יצחק קלפטר‏). השיר הזה כלל שורה מאוד מוזרה. שורה שלא נתנה לי מנוח. גידי גוב מנסה לשכנע מישהי להישאר אתו בלילה, ובין השאר אומר לה כך: "מכיוון שלא הספקנו שום דבר/ מה יקרה לך אם תלכי מחר/ נגלגל שיחה על אבידה/ אם תלכי את מפסידה".

נגלגל שיחה על אבידה? הלו, לא יכולת למצוא נושא שיחה קצת פחות משעמם? חזרתי והקשבתי לשיר שוב ושוב, ובכל פעם גוב שר "אבידה". כלומר, הוא שר "הא ודא", אבל אני לא הכרתי את הביטוי הארמי. להגנתי אציין שהייתי בן שבע.

כשמדברים על תקליט ראשון, מתכוונים בדרך כלל לתקליט הראשון של האמן. אבל גם למאזינים יש תקליטים ראשונים. אני לא מתכוון לתקליט הראשון שקנינו בעצמנו אחרי שכבר עמדנו על דעתנו, אלא לתקליט ראשון קדום יותר: התקליט הראשון שהתנגן בבית כשהיינו ילדים וכבש את האוזניים והדמיון שלנו. התקליט הצהוב עם הפרפרים היה התקליט הראשון של גידי גוב, אבל הוא גם היה התקליט הראשון שלי. או לפחות אחד התקליטים הראשונים ‏(יכול להיות ש"האהבה פנים רבות לה" של אריק איינשטיין, שגם אותו הלחין רכטר, הקדים אותו‏).

הקשר שלנו עם התקליטים הראשונים־הראשונים שלנו הוא בהכרח קשר אינטימי במיוחד. לא רק שאלה התקליטים שלימדו אותנו לאהוב מוסיקה, הם גם נושאים אתם מראות, תחושות וזיכרונות מהתקופה המכוננת שבה נחשפנו אליהם. להקשיב עכשיו, אחרי הרבה שנים, להדפסה המחודשת של התקליט הצהוב עם הפרפרים זה כמו להיכנס אחרי הרבה שנים לבית שבו גדלת. לא נדרשו יותר מ–20 שניות - רק להישטף בהמיה הנדיבה של כלי הנשיפה בפתיחה של "שלוש בלילה בעיר" - כדי להפעיל את מכונת הזמן.

רק דבר אחד מפריע בהדפסה המחודשת, וגורם לי להסתכל על הדיסק בעין מעט עקומה - הצבע של העטיפה. איך זה שהתקליט הצהוב עם הפרפרים נהפך פתאום לירקרק? זה כמו שהתקליט הלבן של הביטלס ייצא מחדש עם עטיפה בצבע קרם.

ההאזנה המחודשת לתקליט הצהוב ‏(ירקרק?‏) עם הפרפרים לא גילתה לי שום דבר שלא הבנתי כשהתאהבתי בו בגיל שבע. אולי בעצם רק דבר אחד. אף פעם לא שמתי לב כמה קצרים השירים באלבום הזה. רק לעתים רחוקות הם חוצים את גבול שלוש הדקות. ומדוע זה מעניין? מפני שקוצרם של השירים עומד בניגוד גמור ומרהיב לתוכן העשיר שלהם. כמעט כל השירים באלבום מושתתים על מבנה מורכב שכולל פתיחה, בית, פזמון, סי־פארט, קטע מעבר אינסטרומנטלי, וסיום. וכל זה ב–2:35 דקות ‏("העיקר זה הרומנטיקה"‏) או 2:33 דקות ‏("שלוש בלילה בעיר"‏) או 2:56 דקות ‏("שיר התעוררות"‏). זאת מלאכת מחשבת של כתיבת שירי פופ מזוקקים.

ההאזנה המחודשת לתקליט הזה עשתה עוד דבר: היא הגדילה את ההערכה לאלביס קוסטלו. ידוע שקוסטלו הוא יוצר סקרן שמושפע ממוסיקה בכל רחבי הגלובוס, אבל מי היה מאמין שהוא טרח להקשיב לאלבומים ישראליים, נדלק על התקליט הצהוב עם הפרפרים, והתאהב כל כך בשיר "בואי נישאר" עד שהרגיש צורך בלתי נשלט לצטט את סולו הפסנתר של השיר בלהיט הנהדר שלו "Every day I write the book"?