האס-אם-אס שיובל שלח בשבוע שעבר אמר כך: "הצעיר דוהר שוב על הסוס המטורף, דורס את כל האפסים". הצעיר הוא כמובן ניל יאנג, הסוס המטורף הוא "קרייזי הורס", להקת הליווי הנצחית של הענק עם הקול הדק, והדהרה הדורסנית היא האלבום החדש של יאנג וה"הורס", "Psychedelic Pill". מתברר שיובל חושב שזה אלבום פצצה, ולמקרה שזה לא היה ברור הוא שלח כעבור חצי שעה מסרון נוסף: "יצירת מופת!"

ואללה? עד כדי כך? הלכתי להקשיב לאלבום של יאנג, אבל מכיוון שהשיר הראשון, "Drifting Back", נמשך לא פחות מ-27 דקות, לא היה לי זמן להאזין בו במקום גם לשירים האחרים. שמעתי את הדהרה ב"Drifting Back"; שמעתי את הצליל הנפלא והחד-פעמי של הצעיר והסוס המטורף; שמעתי את מה שאני משער שהוא ההיגיון  הפסיכולוגי הסמוי שמאחורי האורך האינסופי של השיר - הפחד של יאנג בן ה-67 מהמוות והאמונה שלו שאם הוא לא יפסיק לנגן לעולם המוות לא יוכל לגעת בו; ושמעתי כמובן את הצניעות הלא תיאמן של "קרייזי הורס", שהביטוי הכי מזוקק שלה נשמע בערך בדקה העשירית של השיר.

יאנג מסיים בנקודה הזאת סולו גיטרה ארוך ונראה כאילו הוא מפנה את הבמה לגיטריסט השני, פרנק "פונצ'ו" סמפדרו. אבל סמפדרו הוא גיטריסט ליווי. הוא לא לוקח סולואים,
אפילו ברגעים שבהם זה הכי מתבקש. וכך, במשך שלוש או ארבע דקות שומעים את יאנג וסמפדרו מנגנים גיטרת ליווי, ואם מקשיבים ממש טוב כמעט שאפשר לשמוע גם את הסולו שסמפדרו לא מנגן.

בקיצור, שמעתי את כל הדברים היפים האלה ב"Drifting Back", אבל באותו זמן קצת השתעממתי מחלקים ניכרים בג'מג'ום האינסופי, ובכל מקרה לא הצלחתי למצוא את יצירת המופת שיובל דיבר עליה, ולא שלא היה זמן לחפש. אני מזכיר: 27 דקות. ידעתי שאני הולך להסתבך עם החבר הכי טוב שלי, ובכל זאת סימסתי: "שמעתי את השיר הראשון הבלתי נגמר ולא נפלתי. זה משתפר?"

התשובה לא איחרה לבוא: "נהפכת לחובב מוסיקה ישראלית שלא יודע להקשיב למוסיקה
עילאית. אולי הקטע השלישי ישכנע אותך". נניח רגע לעלבון המשונה "חובב מוסיקה
ישראלית". השיר השלישי, "Ramada Inn", הוא קטע קצר בהשוואה לשיר הראשון - רק  17 דקות. הוא פועל על אותו עיקרון - בתים קצרים וקטעי ג'מג'ום ארוכים. שיר מצוין, אם כי גם לו לא היה מזיק קיצור, אבל עוד לפני שהספקתי לומר את זה ליובל הגיע מסרון
נוסף: "מועצת חכמי הרוק של רמת גן מזמנת אותך לדין באשמת ביזוי הצעיר". ואחר כך
עוד מסרון: "שלום בן, רצינו לזמן אותך לשימוע לפני פיטורים אצל פרנק פונצ'ו
סמפדרו. בהצלחה". ועוד אחד: "אם זה היה רונה קינן היית אומר שזה גאוני". ואחרון
חביב: "וזה מצטרף לזלזול שלך במארק לאנגן" - מודה: לא מתעלף ממנו - "וב"ג'יזס אנד מרי צ'יין" - לא הלכתי להופעה שלהם בבארבי לפני חודש - "העונש: חינוך מחדש על ידי
האזנה בלופ ל'מטאל מאשין מיוזיק'", אלבומו הידוע לשמצה של לו ריד, שהוא אחד
האלבומים הקיצוניים ביותר בתולדות הרוק - יותר משעה של רעש טהור, מחורר עור תוף.

הכל החל בטירונות

זאת כמובן לא הפעם הראשונה שיובל ואני לא תמימי דעים בנוגע לתקליט זה או
אחר. גם לא הפעם ה-50. זה היה מוזר אילו היה לנו את אותו טעם בדיוק. ועם זאת, אני
חושב שהאי-הסכמה בנוגע לאלבום של הצעיר היתה יותר מאשר עוד מחלוקת מקומית על
תקליט ספציפי. היא העידה על דבר יותר גדול - על התרחקות בין יבשת הטעם המוסיקלי
שלי לבין יבשת הטעם המוסיקלי של חברי הטוב.

גם זאת לא דרמה גדולה, כן? זאת בסך הכל מוסיקה. אבל זאת גם לא התרחשות חסרת
משמעות שאפשר לעבור עליה לסדר היום. אפשר היה להתעלם ממנה אילו מוסיקה לא היתה נדבך חשוב בחברות שלנו, אבל היא נדבך חשוב ומכונן. נעשינו חברים בגלל האהבה המשותפת שלנו למוסיקה, שמענו ביחד אינספור תקליטים, היינו ביחד באינספור הופעות, דיברנו על מוסיקה אינספור שעות, ואנחנו ממשיכים לעשות את כל הדברים האלה. אבל האם זה יהיה אותו דבר כשהטעמים שלנו כל כך שונים? לא שאני חושש לעתיד החברות שלנו, אבל אני מרגיש שאנחנו כמו שני מוסיקאים שהיו ביחד באותה להקה במשך 20 שנה, והחליטו לפרק אותה בשל חילוקי דעות אמנותיים.

"הלהקה" שלנו הוקמה בטירונות, שם הכרנו. שנינו לא הבנו מה אנחנו עושים שם, והדרך
של יובל להתמודד עם הקושי היתה להתחבר לווקמן שלו בכל רגע אפשרי. עוד לפני
שדיברנו בפעם הראשונה הוא היה הבחור הזה שבלילות, במקום לנצל כל דקה כדי לישון,
מעדיף להתחפר בשק"ש ולשמוע מוסיקה. לילה אחד הלכתי להחליף אותו במגדל השמירה. קראתי לו מלמטה אבל הוא לא הגיב. כשטיפסתי אל המגדל ראיתי אותו יושב עם האוזניות. זה היה בעיני מעשה הרואי ונערץ. לא היה אכפת לו להסתכן בריתוק. הוא היה חייב להתחבר למוסיקה שלו. אני משער שזאת היתה קסטה של "ולווט אנדרגראונד", להקה שבקושי שמעתי את שמה באותו זמן, וודאי שלא הכרתי שום שיר שלה.

נעשינו חברים, מוסיקה היתה הדבר שהכי אהבנו, ועד מהרה התברר שיובל הרבה יותר
מתקדם ממני. אני שמעתי בעיקר מוסיקה ישראלית ורוק מהסיקסטיז, ואילו הוא הקשיב
ללהקות האלטרנטיביות של ההווה (תחילת שנות ה-90) ול"ולווט", האמא הרוחנית שלהן.
בחדר שלו היו תלויות עטיפות של תקליטי ויניל שהוא אהב במיוחד, ובאחד הביקורים
הראשונים שלי אצלו הוא הצביע על ארבע עטיפות שהיו מסודרות בשורה ואמר: "אלה ארבע הלהקות הכי טובות היום. תעזוב כבר את מתי כספי ושלמה גרוניך ותקשיב להן".

ארבע הלהקות היו ה"פיקסיז", "גאן קלאב", "סוואנז" ו"קאובוי ג'אנקיז", והן היו
מדהימות, אחת-אחת. שלא לדבר על "ולווט". בהיחבא עדיין הקשבתי פה ושם ל"מאחורי
הצלילים", אבל המוסיקה החדשה והמסעירה שיובל הכיר לי - מוסיקה שהיתה רועשת ומהירה ודוקרנית וחשופה ומלוכלכת יותר מהמוסיקה שלה הקשבתי עד אז - חיווטה מחדש את הטעם המוסיקלי שלי.

מאחר שגם אני החזקתי מעצמי בעל טעם משובח, ניסיתי למכור לו דברים שאהבתי והוא לא הכיר. ג'ימי הנדריקס למשל. הוא ניסה בכל הכוח, אבל זה לא עבד. האלבומים המוקדמים של דילן קצרו הצלחה רבה יותר, והיו גם כמה אלבומי ג'ז, אבל בזה העניין הסתיים.

זאת לא היתה מערכת יחסים שוויונית. הוא היה האח הגדול שלא היה לי. הוא היה מיכל ניב שלי. ואם כבר מדברים עליה, אני זוכר אותנו יושבים במכונית ושומעים באחת התוכניות שלה את השיר "Dirt" של איגי פופ וה"סטוג'ס". שנינו לא הכרנו אותו, והוא פוצץ לנו את המוח. גם אם הייתי לבד זה היה מדהים, אבל לשמוע שיר כזה בפעם הראשונה ביחד עם חברך הטוב זאת אופרת דיסטורשן אחרת.

גם את ניל יאנג הכרתי בזכות יובל, או לפחות את האלבומים של הצעיר עם הסוס המטורף, ובעיקר שני אלבומי ההופעה האדירים "Rust Never Sleeps" ו"Weld". מבחינה כרונולוגית זה היה אמור להיות השטח שלי - יאנג ו"קרייזי הורס" התחילו לשתף פעולה בסוף הסיקסטיז - אבל מבחינת מרקם הצליל, הגישה לנגינה והייחוס של יאנג כאחד הדודים של הפאנק והגראנג', זה היה קרוב יותר לשטח של יובל. או שהוא סתם היה יותר עירני ממני. כך או כך, בזכותו הכרתי יצירות מופת אפיות של יאנג כמו "the  Killer Cortez" ו"Like a Hurricane", שג'מג'ומי האלבום החדש של הצעיר נשמעים לידם לכל היותר כמו שירים יד שנייה במצב טוב. שזה הרבה, אבל לא מספיק כדי להסעיר את נשמתי כמו שזה מסעיר את נשמתו של יובל.

והיה גם העניין הפעוט עם הביטלס. יובל לא אוהב אותם. זה חומר רך מדי בשבילו.
אוברייטד, הוא אומר. לנון עוד עובר איכשהו, אבל מקרטני? יובל קורא לו "צוקר
פושקע", וכשמשמיעים ברדיו שיר של מקרטני הוא מתחיל לנענע את הראש מצד לצד בתנועה חמודה שהיא בעיניו העלבון האולטימטיבי למי שמתיימר להיות רוקר. התהום שפעורה בינינו בעניין של הביטלס היתה צריכה להדליק נורות אזהרה כבר בשנות החברות הראשונות שלנו, אבל העדפתי להתעלם ממנה. יובל הכיר לי כל כך הרבה מוסיקה נפלאה.

לא מוכרחים לעשות עניין מלהקה אחת, ועוד כזאת שהמנטור המוסיקלי שלי טוען שהיא
אוברייטד. אבל אז, לקראת סוף שנות ה-90, התחלתי להתאהב במוסיקה שחורה. סול, פאנק, היפ-הופ, ריתם אנד בלוז, ריי צ'ארלס, מוטאון, מרווין גיי, "פאבליק אנמי", סטיבי וונדר, "טרייב קולד קווסט", סליי סטון, רגאיי, קרטיס מייפילד, אריתה פרנקלין. יובל לא
הבין ממה אני כל כך מתלהב. גרוב זה לא הקטע שלו. לא היה טעם להתווכח על העניין,
אבל התהום שנפערה בגזרת המוסיקה השחורה חידדה את ההבדלים המהותיים בינינו כצרכני מוסיקה.

צלו של המוות

בהכללה גסה מאוד, שמשמיטה הרבה אהבות מוסיקליות שלו, יובל נוטה להיקשר
למוסיקה שנוגעת בפינות הכואבות של הנפש, מוסיקה שמחטטת בפצעים, מוסיקה שצלו של המוות נוכח בה באיזושהי צורה. אני לעומת זאת (שוב: בהכללה גסה מאוד, שמתעלמת מהרבה אהבות שלי) מעדיף שהמוסיקה תברח מאזורי הכאב והמוות ותדגיש אלמנטים מוארים כמו דמיון, חופש, קצב, מלודיה. אני מאוד אוהב את קורט קוביין, שיובל מעריץ כקדוש, אבל אם אני צריך לבחור בין "Rape Me" של "נירוונה" לבין "החולמים אחר השמש" של "הפרברים", אני בוחר בלי להסס ב"פרברים" (וסופג באהבה את העלבון "חובב מוסיקה ישראלית").

אני חושב שהאירוע שהתניע את ההיפרדות הסופית של הטעמים שלי ושל יובל היה ההוצאה המחודשת של כל אלבומי הביטלס ב-2009. אני אוהב את הביטלס אהבה עזה מאז גיל 15, אבל המפגש עם יובל וההשפעה הגדולה שלו עלי גרמו לי לדחוק הצדה את התקליטים שלהם. הצחיקה אותי השטות עם ה"אוברייטד" (ולכן יובל חזר עליה כל כך הרבה פעמים), אבל משהו מהאדישות של יובל ביחס לביטלס חילחל אלי.

ואז, כשיצאו מחדש כל אלבומי הביטלס ב-2009 האדישות המסוימת התחלפה באקסטזה. לא יכולתי להפסיק להקשיב להם. המעריץ המעט מודחק של פול מקרטני יצא ממני בשאגות שמחה, והטעם המוסיקלי המקורי שלי, לפני שעברתי חינוך מחדש אצל יובל, זקף אף הוא את ראשו. מאז קצת איבדתי את הסבלנות למוסיקה שמתמקדת בכואב ובאפל, אלא אם כן היא משדרת מהמקומות האלה באמצעות אסתטיקה מוסיקלית מזהירה. ולכן כשיובל מתקשר לדווח שמארק לאנגן, למשל, בא שוב לארץ, אני לא קורע את הבגדים מרוב התרגשות.

אף על פי שפירקנו את הלהקה שלנו, אנחנו עדיין נהנים לשמוע מוסיקה ביחד, אם כי זה
קורה לעתים די נדירות. לפני חודש נסענו מחיפה לתל אביב והקשבנו להופעה אדירה של
צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. זה לא היה כמו הפעם ההיא עם "הסטוג'ס", אבל זה היה
כיף. ובכוח הדמיון אנחנו יכולים להקשיב למוסיקה ביחד גם כשאנחנו לא ביחד.

כשהקשבתי שוב לחדש של הצעיר והסוס המטורף, אחרי עקיצות האס-אם-אסים, גיליתי שאני נהנה ממנו יותר אם אני מדמיין את יובל מקשיב לו בהתרגשות, מנענע את ראשו קדימה ואחורה, צולל לתוך המוסיקה, ואולי אפילו חוטא פה ושם בנגינת אייר-גיטאר.

ובנוגע לחינוך מחדש באמצעות "מטאל מאשין מיוזיק" - אני מסכים, אבל רק בתנאי אחד:
שיובל יקשיב ל"פרברים". מה אתה אומר? לא, אה?
 

איזה אלבום או אמן מפריד ביניכם לחברים? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכם