"וואו, איזה סרט מדהים!" אמר המוכר בחנות התקליטים התל-אביבית. "חכה רגע, אני כבר מברר בקשר לפסקול". הוא קרא למוכר אחר בחנות, שאחראי על ההזמנות, ושאל אותו אם הפסקול של "בלדה לאביב הבוכה" כבר הגיע. אבל האחראי על ההזמנות אמר שלא רק שהפסקול לא הגיע, אלא שלא ידוע לו אם בכלל יצא פסקול. "עד כמה שאני יודע, אין דיסק כזה", אמר.

"מה?" קפץ המוכר הראשון. "איך יכול להיות שלא יצא פסקול? ראיתי את הסרט לפני כמה ימים, ואני לא זוכר מתי ראיתי סרט שהמוסיקה שהיתה חלק כל כך חשוב ממנו. מארק אליהו הלחין אותה, מוסיקאי מאוד מיוחד. חוץ מהמוסיקה שלו יש שם גם כמה מנגינות פרסיות עתיקות נהדרות. אני יודע כי אני ממוצא פרסי והחומר הזה מדבר אלי חזק, אבל לא צריך להיות פרסי כדי ליהנות מהמוסיקה הזאת". הוא פנה שוב לאחראי על ההזמנות ושאל: "אתה בטוח שאין פסקול?"

האחראי על ההזמנות צדק. "בלדה לאביב הבוכה", סרטו של הבמאי בני תורתי, אינו מלווה באלבום פסקול. זה אבסורד מבחינה אמנותית, ונדמה שזאת גם החמצה גדולה מבחינה כלכלית. המוכר בחנות התקליטים צדק: מזמן לא ראה אור סרט ישראלי שהמוסיקה היא נדבך כל כך מהותי בו. אם המוסיקה עצמה לא היתה יפה, ניחא. אבל המוסיקה של מארק אליהו יפה מאוד (וזכתה בצדק בפרס אופיר השנה). יש לשער שרבים מצופי הסרט יצאו ממנו וחיפשו את הפסקול. ופסקול אין.

זה אבסורד, אבל זה לא כל כך מפתיע. הקולנוע הישראלי חווה פריחה מרשימה בשנים
האחרונות, אבל נדמה שגזרת פסקולי הסרטים נותרה מאחור ואינה שותפה לתהליך המבורך הזה. אולי צריך לחוקק את חוק הפסקול הישראלי, שיאסור את יציאתם של סרטים (או לפחות סרטים שהמוסיקה משחקת בהם תפקיד מרכזי) ללא פסקול צמוד.
זכור למשל המקרה של פסקול הסרט "מישהו לרוץ אתו", שהלחין רן שם טוב. כשיצאתי
מהסרט חיפשתי את הפסקול, בין השאר בגלל הרגע המרהיב שבו בר בלפר מתחילה לשיר את "שוב" של שמוליק קראוס וג'וזי כץ ויובל מנדלסון, שמגלם את אחיה המוסיקאי, מצטרף אליה בגיטרה חשמלית ומצית בשיר האקוסטי להבה לא צפויה. אבל הפסקול של "מישהו לרוץ אתו" בושש לצאת, וראה אור בסופו של דבר כמה חודשים אחרי הסרט. האמת היא שהוא היה די מאכזב, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא היה צריך לצאת ביחד עם הסרט.

הפכו את עולמו

"בלדה לאביב הבוכה" הוא בין השאר סרט על היותה של המוסיקה צופן מופלא שמקודד זיכרונות, רגשות וסיפורים. זה ניכר באחת הסצינות הראשונות בסרט, שבה עמרם מופרדי, שמגלם דודו טסה, מנסה למשוך את תשומת לבו של נגן הטאר האגדי יוסף טאווילה (אורי גבריאל), שתלה את הכלי שלו לפני 20 שנה ועזב את המוסיקה. טאווילה נחוש בדעתו לא לתקשר עם מופרדי הצעיר ולהישאר בתוך בדידותו המיוסרת, ואז מופרדי עולה לבמה הקטנה של בית המרזח ומתחיל לנגן בקמנצ'ה, מעין כינור מזרחי. רק הצלילים
מצליחים לחדור מבעד לשריון של טאווילה, ומכאן והלאה הסרט יוצא אל המסע שלו, שבסופו טאווילה וחבורת המוסיקאים שהוא מקבץ מנגנים לכבודו של אברם מופרדי, אביו
של עמרם, הנוטה למות.

הפיכת הלב בשל המפגש עם הצליל הענוג-אך-מחוספס של הקמנצ'ה - הרי זהו גם סיפורו של מלחין הפסקול, מארק אליהו. אליהו עזב את בית הספר בגיל 16 ונסע ללמוד סאז, כלי פריטה טורקי, אצל המוסיקאי היווני ממוצא אירי רוס דאלי. הוריו (אביו, פרץ אליהו, הוא מלחין נהדר, ואמו פסנתרנית) תמכו בהחלטה ומימנו את הלימודים. חצי שנה הוא חי ולמד בביתו של דאלי, עד שבוקר אחד הוא שמע צלילים שהפכו את עולמו וחתמו את הפרק היווני בחייו.

"זה היה דיסק של אביל אלייב", סיפר אליהו בראיון לפני שנה. "אלייב הוא גדול נגני
הקמנצ'ה. הוא האיש שפיתח את הכלי הזה מצפצפה למשהו הרבה יותר רחב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הצליל הזה, אבל הרגשתי כאילו תמיד שמעתי אותו בתוכי, כאילו זה הקול הפנימי שלי. עברה בי צמרמורת וידעתי בוודאות שאני צריך לעזוב את הסאז ולעבור לנגן בכלי הזה. כשסיפרתי על זה לאבא שלי הוא מאוד התרגש. מתברר שסבא רבא שלי היה נגן קמנצ'ה בדגסטאן", המדינה שממנה אליהו והוריו באו לארץ כשהוא היה בן שש.

ההתאהבות בקמנצ'ה הובילה את אליהו לאזרבייג'אן. במשך שנתיים הוא חי בביתו של מורה לקמנצ'ה והתמסר בצורה טוטאלית לנגינה בכלי. בשנים האחרונות, מאז שחזר לישראל, הוא נמצא עם רגל אחת בעולם המוסיקה המסורתית (הוא מנגן בין השאר בהרכבים של אביו) ורגל שנייה במוסיקה הישראלית הפופולרית, מעבד בין השאר לעידן רייכל ולריטה.

המוסיקה שהלחין ל"בלדה לאביב הבוכה" (ככל שאפשר לשפוט מהסרט עצמו, שהרי אלבום פסקול אין) משקפת את התנועה החופשית שלו בין המסורתי לפופולרי, ונדמה שהיא מצטברת לכדי תמונה מוסיקלית שהיא מצד אחד ישראלית מאוד ובאותו זמן זרה לחלוטין לרעש הרגיל של המקום. אפשר אולי לומר שהמוסיקה הזאת, כמו הסרט כולו, שגם הוא מקומי וזר בעת ובעונה אחת, היא מעין פנטסיה על איך התרבות הישראלית יכלה להיראות ולהישמע אילו הכוחות שמעצבים את המציאות שלנו היו אחרים לחלוטין.

"בלדה לאביב הבוכה" הוא גם סרט על מוסיקאים, על המשא שהם נושאים עמם, ועל העימות הנצחי בין התמסרות טוטאלית לאמנות (ואורח החיים הכאוטי שנגזר ממנה) לבין הרמוניה יותר אנושית בין האמנות לבין החיים. המסע שמתואר בסרט הוא לא רק מסע התיקון של טאווילה, אלא גם מסע התיקון של המוסיקאים שמצטרפים אליו. נגן העוד האלכוהוליסט לשעבר שהפסיק להופיע כדי לא לאבד את משפחתו (ניר לוי) לומד לשלב בין הנגינה לבין החיים; נגן הכינור שמתעקש לנגן רק עם עצמו (מארק אליהו) לומד לנגן עם אחרים; החלילן העיוור (אמיר שהסר) משתחרר משליטתו של בעל החוב המושחת שלו; ונגן הצ'לו שעומד לחטוף מכות רצח מאחיה הבריונים של האשה שהוא נטש לפני החתונה (אורי קלאוזנר) מגיע להסדר עם האשה והאחים.

ללא סיוע סינתטי

זה המקום לומר שחרף העיסוק הנרחב במוסיקה, ועל אף המוסיקה הנהדרת עצמה, לא
נהניתי מ"בלדה לאביב הבוכה". הסרט נראה לי מלאכותי ולפעמים אפילו מגוחך (למשל
ברגעים שבהם כיכב נירו לוי כאותו נגן עוד משתקם). אני יודע שהמלאכותיות הזאת
מכוונת. זה סרט מסוגנן מאוד, ששואב את הצביון האסתטי שלו ממערבונים ומלודרמות.
אבל מתברר שבניגוד ליצירה מוסיקלית, שבה אני מוכן ושמח לשמוע חזון אסתטי מוקפד
ומסוגנן גם אם הוא לא לגמרי נהיר לי ואפילו אם הוא מנוגד לאינסטינקטים הטבעיים
שלי, ביצירה קולנועית אני רוצה שהדברים יהיו יותר ברורים וקלים לפענוח. כשאני
חושב על הסרט - וזה סרט שגורם לצופה לחשוב עליו אחרי הצפייה, גם אם הוא לא אהב
אותו - אני מעריך את העובדה שבני תורתי סיגנן את הסרט בצורה מיוחדת ואפילו מתריסה (ומתברר שסרט מאופק ועדין יכול להיות מתריס), אבל זה לא משנה את העובדה שבזמן הצפייה זזתי בכיסא בהסתייגות ולפעמים אפילו במבוכה.

אחד מסימני השאלה שריחפו סביב האסתטיקה הלא שגרתית של "בלדה לאביב הבוכה" קשור להצבה של המוסיקה בתוך החלל של הסרט, אם אפשר לומר כך. כשם שהתפאורה, המשחק והדיאלוגים אינם ריאליסטיים, גם התחושה והצליל של המוסיקה אינם טבעיים. באחת הסצינות בסרט טאווילה אומר לעמרם מופרדי שהנגינה בכלי אקוסטי היא חיבור לנשמה.

זאת קלישאה, ולא ברור אם תורתי באמת עומד מאחוריה, שכן בסצינה שבה מופרדי מושך את תשומת לבו באמצעות הנגינה בקמנצ'ה, רואים אותו מנגן בכלי המסורתי אבל שומעים מאחורי הקמנצ'ה "שטיח" של סינתיסייזר.

למה, בעצם? מדוע לא לתת לקמנצ'ה לנגן ללא סיוע סינתטי? אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזאת, אבל ברור שתורתי הלך באומץ נגד הבחירה המתבקשת ולא איפשר למוסיקה של אליהו להישמע טבעית ונושמת. להיפך, הוא הכניס אותה לתוך קונטקסט קולנועי מלאכותי במפגיע, שהגיע לשיאו בסצינה שבה טאווילה וחבורתו מנגנים בשביל מופרדי הגוסס. במקום שהנגינה תבקע מהכלים של השחקנים בזרימה חיה וטבעית, המוסיקה מנותקת מאקט הנגינה במעין פלייבק משובש. מדוע? לתורתי הפתרונים.

אלבום הפסקול, אילו היה כזה, היה מאפשר להאזין למוסיקה של אליהו כשהיא לעצמה, ללא ההקשר הקולנועי המלאכותי והמסוגנן שמכביד עליה. האם אפשר לקוות שהאנשים שבכוחם להפיק את האלבום הכל כך מתבקש הזה יתעשתו ויוציאו אותו לפני ש"בלדה לאביב הבוכה" יירד מהאקרנים ויתפוגג מהתודעה?

מיחסי הציבור של הסרט נמסר: "בעקבות הביקוש הרב לפסקול "בלדה לאביב הבוכה", החליטו בימים אלה מפיקי ומפיצי הסרט, בשיתוף אן-אם-סי יונייטד, לבדוק אפשרות להוציאו בדחיפות".