סבי, בנימין טלמון, נפטר לפני חודש בגיל 99, ובין הסיפורים שסופרו אחרי מותו היה גם הסיפור על הקרב עם הפלוגה המצרית באזור חצור במלחמת העצמאות. זה לא סיפור גבורה הרואי. למעשה, זה בכלל לא סיפור על צבא. סבא שלי היה אלרגי לצבא, כך הוא הגדיר את זה. הוא סיפר, למשל, שהלך לקורס חובשים רק מפני שהתבלבל וחשב שהקצין שהציע לו ללכת לקורס אמר "חופשים".

הקרב עם הכוח המצרי לא היה בדיוק קרב. הפלוגה של סבא שלי התמקמה על גבעה, הכוח המצרי התפרש למרגלותיה, וכשהמצרים ניסו לכבוש את הגבעה חבריו של סבי ירו כמה יריות והמצרים ברחו. איש לא נהרג. סבי וחבריו ספרו את החיילים המצרים שיצאו למתקפת הנפל ואת החיילים שחזרו ממנה. זה היה אותו מספר בדיוק.

אלא שלמחרת העיתונים המגויסים דיווחו על הניצחון המפואר בחצור, שבו כוחותינו הניסו פלוגה מצרית והרגו כמה מחייליה. אנשי הפלוגה של סבי – רובם צעירים ממנו בעשר שנים ויותר – קראו את הידיעות האלה, השתכנעו שהם אכן הרגו כמה מצרים והחלו להתפאר בכישורי הלחימה המעולים שלהם. "לא יכולתי לתפוש את זה", אמר סבי בתימהון אחרי 60 שנה. "הם הרי ראו שאף חייל מצרי לא נהרג, ובכל זאת האמינו למעשיות שסיפרו העיתונים".

העובדה שסבי היה היחיד שלא קנה את המעשייה תופסת משהו מהאישיות המיוחדת שלו ומהיותו שייך-לא-שייך למקום שבו חי 80 שנה, מאז שעזב בגיל 20 את צרפת ובא להיות חקלאי בארץ ישראל. רציונליסט אדוק במדינה שמאמינה בעיקר במיתוסים שלה, הוא מעולם לא סיגל לעצמו ולו קמצוץ מהמנטליות הישראלית. אבל אולי זה בכלל לא עניין ישראלי. סבא שלי היה חכם ובעיקר ספקן מכדי להשתייך לאיזשהו עדר.

הוא נולד בפאריס ב-1913. אילו היה חובב מוסיקה, אולי היה נהנה מסמיכות הזמנים בין הולדתו לבין אחד האירועים המכוננים של המוסיקה במאה ה-20 – הבכורה השערורייתית של "פולחן האביב" של סטרווינסקי, שהתקיימה לא הרחק מבית משפחתו. אבל סבא שלי לא היה חובב מוסיקה. ספק אם שמע אי פעם תו אחד של סטרווינסקי. ספק אם הקשיב אי פעם בתשומת לב לסימפוניה של בטהובן. אבל על העניין הזה אחר כך.

הוא היה תלמיד מבריק, שעל פי כישוריו היה אמור להיעשות לאיש מדע, אבל משפחתו הציונית ייעדה אותו להיות חקלאי בארץ ישראל. ב-1933, בן 20, הגיע למקוה ישראל, ולאחר הלימודים ניהל במשך 15 שנה את הפרדס שאביו קנה ברחובות. ברחובות – יש להגות במלרע את שמה של המושבה שהיתה לעיר – הוא הכיר את סבתי, שלה היה נשוי 71 שנים.

הוא אהב את העבודה החקלאית בכל לבו, אבל הפרדס של אביו מירר את חייו. זה היה פרדס גרוע, כפי שהבין ברגע שבו ראה אותו לראשונה. הוא המליץ לאביו לא לקנות אותו, והציע במקומו פרדס קטן ומצוין שמצא באזור פרדס חנה, אבל האב – שהיה צורף זהב בפאריס ולא הבין דבר בחקלאות – לא שעה לאזהרות והתעקש על הפרדס הרחובותי חסר התועלת. סבי לא העז להמרות את פיו, ובמשך 15 שנה עבד ימים ולילות כדי לנסות להפריח את החלקה הלא מניבה. התסכול על כך לא עזב אותו והיה אחד הגורמים לכך שהוא הסתייג מאנשים שבטוחים תמיד בצדקת דרכם ולא מעלים על דעתם שאולי הזולת צודק והם טועים. אם היה דבר מקודש בעיניו, זאת היתה הטלת הספק, גם באמונותיו שלו. הוא היה אתאיסט גמור שסירב להוציא מכלל אפשרות את דבר קיומו של אלוהים ("אני לא יכול להוכיח שהוא לא קיים").

אחרי שאמי נולדה סבי עזב את הפרדס וחזר למקצוע של אבותיו – צורפות (סבו, שבא לפאריס מרוסיה, היה הצורף של משפחת רוטשילד). סבא שלי ראה בצורפות מקצוע גלותי, אבל לא היתה ברירה, אי אפשר היה לפרנס משפחה בדרך אחרת. הוא פתח בית מלאכה קטן ליד הבית ועבד בו 40 שנה. את היצר החקלאי היפנה לגינת הבית, שהיתה גן משגשג של עצי פיג'ויה ופיטנגו, הדרים וגויאבה, ועשרות מינים של פרחים, קקטוסים ומטפסים. הוא טיפל בצמחים שלו עם עין אחת של פלאח ועין שנייה של מדען. מדי פעם היה מאתגר את החוקרים במכון וולקני עם שאלות על ממצאים מעניינים שהתגלו בגינתו, ולא תמיד היו להם תשובות. פעם, כשפרופ' ליבוביץ' בא להרצות ברחובות, סבי רצה לשאול אותו על איזו תופעה גנטית נדירה שהתגלתה בייחורים שלו, אבל לא הצליח לשאול את השאלה והצר על ההחמצה הזאת במשך שנים רבות.

התכשיטים והצמחים היו רק חלק מהיצירה הענפה שלו. הוא פיסל, תירגם ספר שכתב סבו על חיי השטעטל ברוסיה, וכשחש שהמילון הרגיל לא עונה על צרכיו כפותר תשבצים, חיבר (והוא כבר בן 90) מעין מילון בפורמט אלטרנטיבי ("מקומו ליד מילונים ואנציקלופדיות, ממלא תפקיד שונה וצנוע יותר, אבל יעיל ונוח בתחומו", מתוך ההקדמה). מוחו נותר חד וצלול עד יומו האחרון, אבל היתה זו בעיקר הסקרנות חסרת הגבולות שלו שהפליאה את כל מי שפגש אותו. בכל פעם שדיברתי אתו הרגשתי שלא הוא הזקן ואני הצעיר, אלא להיפך: הוא הצעיר, הנכון לכל אתגר מחשבתי, ואני הזקן, השמרן, המקבל את הדברים כמו שהם ולא שואל שאלות. בביקור האחרון שלי אצלו בבית החולים, שבועיים לפני מותו, כשהבאתי לו מלח למרק, הוא אמר: אני לא מבין מדוע ממלכות אירופה לפני 500 שנה ייבאו מלח מהמזרח. מדוע הם לא ניסו להפיק אותו מהים?

רק דבר אחד לא סיקרן אותו, וזה היה דווקא הדבר שמעניין אותי יותר מכל – מוסיקה. אני לא זוכר שראיתי אותו אי פעם מקשיב למוסיקה. גם אמי לא זוכרת. בבית שלו ושל סבתי לא היה פטיפון, לא היו תקליטים. היה רק טרנזיסטור שהשמיע חדשות. איך זה ייתכן?

רציתי לשאול אותו את השאלה הזאת הרבה פעמים, אבל הוא היה אדם שעשה כל כך הרבה דברים והתעניין בכל כך הרבה דברים, שאיכשהו זה נראה לא הגיוני לשאול אותו על דבר שהוא לא אהב ולא עשה. זאת היתה טעות, כמובן. כמו בכל דבר בחייו, אני בטוח שהוא יכול היה לתת הסבר הגיוני גם לחוסר העניין שלו במוסיקה.

האם אני יכול? אני יכול לנסות. שני דברים הפעילו את סבא שלי, שני יסודות שעמדו בגרעין האישיות היוצרת שלו. האחד היה עבודת הידיים. הוא היה אחד מאותם אנשים שהידיים שלהם תמיד אוחזות במזמרה או בשופין והציפורניים שלהם תמיד שחורות. היסוד השני היה המחשבה הרציונלית, האנליטית, החיפוש המתמיד אחרי ההסבר הממצה והמדויק ביותר לטבעם של הדברים. מדוע ממלכות המערב לפני 500 שנה לא הפיקו מלח מהים? זה הדבר שאמור להעסיק אדם בן 99 בזמן שהוא אוכל את המרק הדלוח של המחלקה הגריאטרית?

אסתטיקה כשלעצמה לא עניינה את סבא שלי. אי אפשר להיות צורף בלי חוש אסתטי, אבל זה לא היה הדבר שבו הוא הצטיין. כשאני ואשתי הודענו לו ולסבתי שאנחנו עומדים להתחתן הוא נתן לאשתי טבעת נישואין שהכין פעם. זה היה מאוד מרגש, כמובן, אבל הטבעת היתה, איך לומר זאת בעדינות, לא מאוד יפה. גם בפסלים שהוא עשה הממד האסתטי לא היה הדבר החשוב ביותר. הרעיון שעמד מאחורי הפסל היה חשוב, וגם ההתעסקות בחומר עצמו, עבודת הידיים.

שני היסודות האלה – עבודת הידיים המלוכלכת והתבונה הטהורה – מה להם ולהקשבה למוסיקה? ההאזנה היא פעולה פסיבית ולא אנליטית, או כמעט לא אנליטית, ובכל מקרה הרבה יותר חושנית משכלתנית. היחס של סבא שלי לאמנות, לעומת זאת, היה אקטיבי ושכלתני. הוא העדיף לעשות אמנות (פיסול למשל) מאשר לצרוך אותה, ובאמנויות שבהן לא יכול היה לעסוק באופן פעיל, ספרות למשל, הוא נטה אל יצירות שעוררו אותו מבחינה אינטלקטואלית ולא אל אלה שהעניקו חוויה אסתטית. לכן הוא אהב כל כך מדע בדיוני, ולכן, אולי, אמנות בעלת צביון מופשט כמו מוסיקה לא עניינה אותו.

כך או כך, אם ההתעקשות של סבא שלי שלא לשלול את האפשרות שאלוהים קיים היתה מבוססת, ואם אכן יש גן עדן, יש להניח שהוא חיפש קודם כל את פרופ' ליבוביץ כדי לשאול אותו על הגנטיקה של הייחורים. ואם הוא במקרה פגש את סטרווינסקי, בהנחה שהוא בכלל זיהה את המלחין, הוא בוודאי דיבר אתו על ההיבט החקלאי של "פולחן האביב", לא על ההיבט המוסיקלי.