שלושה ימים ביציע, 24 צמדים של שפים ויוצרים, כ-70 מנות שהוכנו על הבמה, ורק טעימה אחת. כמו להסתובב במוזיאון בעיניים מכוסות, כמו לשבת בקונצרט עם אטמי אוזניים. אתה רואה את המבצעים על הבמה, מזיזים את כלי הנגינה, פוערים את פיהם בשירה, אפשר לקרוא את השפתיים, אולי גם להרגיש את הבאסים עוברים דרך הרצפה, אבל האוזניים לא מסופקות, מתאוות לרוויה אבל נותרות רעבות. כן, ככה, בדיוק ככה אבל בחוש הטעם, מדי פעם חולפת עננת ריח, והרעב גדול.

השף אלאן דוקאס הוא הפטרון של האירוע, שהתקיים בחודש שעבר בפאריס בפעם הרביעית ונקרא "פאריס של השפים - אוכל + עיצוב". באולם בן 1,700 מקומות ישיבה תחת מסכי ענק, עלו על הבמה "צמדים של יצירתיות" - שפים ששיתפו פעולה עם יוצרים מתחומים אחרים. כל חברי צמד קיבלו 40 דקות להפגין את החיבור ביניהם. חלק מהזוגות הציגו תוצר של שיתופי פעולה קיימים, אחרים - את הביכורים שהוליד מפגש שנערך לרגל האירוע.

המארגנים נמנעו מאזכור המלה "אמנות" ובחרו לדבר על "יצירתיות". תחת הכותרת "יצירתיות" הם כללו מקצועות שונים ורחוקים זה מזה: מאדריכלות ועיצוב גרפי ועד מוסיקה, צילום ומשחק. רוב המופעים הביאו לבמה מפגש שגרתי בין שפים ליוצרים מתחומים אחרים: האדריכל ומעצבי הפנים שיוצרים את החלל של המסעדה או המעצבים והאומנים שאחראים על כלי ההגשה.

רהיטים מקרמל

אלברט אדריה - אחיו של השף פראן אדריה ומי שנחשב למוח מאחורי מסעדת "אל בולי" המיתולוגית בקוסטה בראווה - הגיע עם זוג מעצבים: אסתר לואסמה מאימו ופרנסיסקו חוויאר וגה אורטגה. השניים עיצבו את הכלים ב"אל בולי" וגם ב"Tickets" ו"41" - ברים חדשים של אדריה בברצלונה. מעניין היה לשמוע את מי שעובדים עם אחד מאנשי האוכל האוונגרדיים ביותר מסבירים על המתח בין היצירתי למעשי, מתארים את הניסיון ליצור את הכלים הכי חדשניים תוך ציות לתנאי בסיסי: חייבת להיות אפשרות לסדר את הכלים בערימה.

השף הברזילאי אלכס אטלה הביא את צמד מעצבי הרהיטים האחים קמפאנה, שמוכרים בזכות ריהוט עתיר דמיון. אטלה הכין מנה ברזילאית מסורתית של טופי מקרמל וחלב קוקוס, והאחים קמפאנה ניסו לשווא ליצור מהחומר רהיטים מיניאטוריים. "עשיתם חזרות?", שאלה אותם המנחה ג'ולי אנדריו בהתפעלות מעושה לנוכח היצירות, שנראו כמו מלאכת יד של הלוקים במוגבלות קשה במיוחד.

בניגוד לצמדים של שפים ומעצבים שניסו להציג שיתוף פעולה, במפגשים בין השפים לשחקנים היתה חלוקת עבודה צפויה יותר ומקורית פחות: השף בישל והשחקן בידר את הקהל, לעתים נעץ סיכה בכובד הראש המוגזם של השף. דייוויד טוטן, השף הצעיר של "אגפה סובסטנס" - מהמסעדות היותר חדשניות והפחות נוחות של פאריס - הכין מנה בגוונים חיוורים של ריזוטו ארטישוק ירושלמי, קרם סלרי וערמונים על קרום חלב מיובש. בתגובה אמרה המנחה בקול מוקסם: "זה נראה כמו תמונת נוף", רק כדי לשמוע את הקומיקאי פרנסואה דה מיזון משלים: "כמו נוף של ארץ אחרי שואה גרעינית".

השחקנית וכוכבת הקולנוע קרול בוקה ליוותה את השפית אן סופי פיק, האשה היחידה המחזיקה שלושה כוכבי מישלן בצרפת. בוקה הודתה שאינה מבשלת, אך ניצלה את הבמה כדי לקדם את היין מהיקב שרכשה לאחרונה (כמו ז'ראר דפרדיה וז'אן לואי טרנטיניאן).

שיר אהבה לנקניק

בעקבותיה עלו שחקן שקרא שיר אהבה לנקניק ושני חשפנים. גוסייר פצחה במחול עם החשפנים, שבשיאו צרבה בברזל מלובן את צמידי ידיהם העשויים קליפת פומלה. אחר כך החתימה את בשרם בחותמת דיו אדומה, כאלגוריה לטיפול בבשר בקר. למי שתוהה, הקהל הצרפתי הגיב בשאגות התלהבות.

השף דייוויד קינץ' ממסעדת "מנרסה" בפאתי סן פרנסיסקו הביא את החצוצרן והמלחין וינטון מרסליס. שניהם זכו בשבחים. קינץ' הוצג כאחד משני השפים האמריקאים החשובים ביותר כיום, בעוד מרסליס הוגדר כמוסיקאי הג'ז החשוב ביותר הפועל כיום בעולם. קינץ' ומרסליס למדו יחד בתיכון בניו אורלינס ושמרו על קשר מאז.

"מגיל צעיר שנינו ידענו מה אנחנו רוצים לעשות", תיאר קינץ' את המכנה המשותף ביניהם. מרסליס סיפר שלקראת ההופעה התעניין בצבעים, במרכיבים ובהשפעות התרבותיות של המנות שקינץ' יציג. כך, למנה הראשונה של קינץ' - פרוסות של רכיכת אבלין (צדפה) וכבד אווז בהשראה יפאנית - מרסליס התאים נעימת חצוצרה עמוקה. קינץ' הוא כנראה שף מחונן; במנות שהציג ניכרו כישרון ומקוריות, אך במקום להחמיא לאוכל, צלילי החצוצרה של מרסליס הדגישו ממד של פאתטיות של עיסוק באוכל בתנאים האלה.

במלים אחרות, העושר החושני שמרסליס סיפק לאוזן ודרכה לנפש שפך אור מגוחך על הגירוי נטול הסיפוק שמתקבל מצפייה באנשים מבשלים, במיוחד כשהיא נעשית באולם ענק מול 1,700 צופים מורעבים-מגורים. המפגש קינץ'-מרסליס חידד את ההכרה שכמו שהאוזן דורשת את המגע עם הצליל, כך האוכל צריך לבוא במגע עם הלשון והחיך.

אני אפשיר ממה שיש

מכל 24 הצמדים רק אחד באמת סיפק את התיאבון, גם במובן המקורי של המלה וגם את התיאבון לחיבור משמעותי ומסקרן בין אוכל ליצירה. השף האיטלקי אנריקו קריפה, שמוביל מסעדת שני כוכבי מישלן בעיר אלבה שבמחוז פייימונטה, צירף אליו את האמן ואלריו ברוטי, פסל וצייר עכשווי.

קריפה וברוטי הכירו בסגנון רנסנאסי, בזכות פטרון משותף בתחום האמנות בפימונטה. קריפה הוא טיפוס רזה וקופצני, שמלהג ללא הרף באיטלקית. ברוטי נראה מולו מהורהר. קריפה שלף מהמקפיא בזה אחר זה לוחות בגודל של דף פוליו, בעובי של מרצפת טרצו. כל לוח היה עשוי ממאכל איטלקי אחר: החל במרק מינסטרונה, דרך פולנטה עם פטריות יער, בשר טחון ברוטב עגבניות, ועד לטירמיסו וג'נדויה משוקולד מריר.

כל הלוחות הקפואים נוצקו בתבנית גמישה ובה מוטיב מעבודותיו של ברוטי (כך עלה מהשקופיות שהוקרנו ברקע); תבליט המציג דמות ילדה ברוח הציור הרומנטי. צבעם הבסיסי של הלוחות השתנה בהתאם למאכל שממנו היו עשויים, אך הכפור העניק לכולם גוון דהוי כשל אבן. הלוחות נשלחו בזה אחר זה אל ברוטי, שעמד בקצה השולחן עם מכחולים וצבעי מים אכילים: כתום מזעפרן, שחור מדיו של דיונון, אדום מעגבניות וירוק מעשבי תיבול. ברוטי צבע לוח אחר לוח בהתאם להשראה שנחה עליו, החיה אותם בצבעיו והעביר לתצוגה. לאורך השולחן הצטברה שורת איקונות אכילות בצבעוניות עזה. בתום המופע המשותף הקהל הוזמן לטעום. ברוטי הושיט לצופים לוחות במה שנראה כטקס קומוניון (אכילת לחם הקודש) ענק.

מאות אנשים, שהרעב שלהם התעצם במשך שלושה ימים שבהם הוזנו רק דרך העיניים, הסתערו על כ-30 מלבנים של אוכל קפוא שעוטרו בדמותה המשוכפלת של ילדה בשמלה. שעטתי מהיציע והצטרפתי אליהם, הלוחות עברו מיד ליד, כל אחד שבר לעצמו חתיכה מהם. הטעמים היו לא צפויים, לוח בצבע חום שהנחתי שהוא שוקולד התגלה כוויטלו טונאטו, עגל ברוטב טונה. בחורה לידי המליצה על מוס תותים.

מאות אנשים אכלו שברי מזון קפוא. זה היה לח, קר, דביק, מפתיע, מגעיל ומרגש, טעון במשמעויות סמליות ופרימיטיבי כאחד. מזכיר שהבישול איננו אמנות חזותית. עם כל הדגש על מראה האוכל, יש משהו מעבר. העיניים שלנו אוכלות, אבל הן לבדן אינן יודעות את הטעם.