ממעקב אחר התקשורת בתקופה האחרונה, מסתמן כי הטרנד הקולינרי הבא לא יגיע אלינו מפאריס, טוקיו ואפילו לא קליפורניה. לא שף יביא אותו ולא ספר בישול חדש, הטרנד הבא יגיע מאיראן - ובטיל.

רוחות המלחמה המנשבות נושאות עמן ניחוחות של מטבח חדש-ישן, שמצטיין בעמידות יותר מאשר בטעם. כדרכם של חידושים קולינריים, גם זה עתיד להכות קודם כל בתל אביב, ומשם להתפשט.

הבישול המולקולרי פינה את מקומו למטבח מקומי, לפעמים אורגני ולאחרונה קצת טבעוני. עכשיו נראה כי הגיעה שעת השימורים. לא קופסאות שימורים מהזן היפאני המתוחכם המתחממות בעצמן וגם לא צנצנות הטונה שכבשה במו ידיה קשישה סיציליאנית, אלא דווקא קופסאות מהסוג הפשוט, שנמצא על מדפי כל מרכול ובערימות דמויות פירמידה כשהן במבצע.

הייתי רוצה לחשוב שזה לא חייב להיות שימורים, כל כך חבל להרוס רצף של חודשים של צריכת ירקות אורגניים היישר מהחקלאי באפונה, גזר ותירס - גמדיים או לא - מקופסה. אפשר אולי להיערך טוב יותר: למלא את המקפיא בירקות איכותיים ולהכין צידנית עם קרח. בדיוק אתמול שמעתי על מתכון של קציצות שיבולת שועל וירקות מבושלים - מאותם המאכלים הדו-תכליתיים: גם מזינים וגם סותמים בקיעים בקירות בטון.

אבל אומרים שהפעם הולכים לשהות ארוכה במקלטים. שלום לסלמון הנא, ברוכים הבאים שימורי הטונה.

אחרי שכבשנו את הירקות והדגים, והכנסנו אותם למצב ביניים של חיים לא-חיים, אחרי שהתעלינו מעל או התעלמנו בגאוותנות מהמקצב המקורי של צמיחה, הבשלה וקמילה - הטבע יעטה חיוך אירוני. במרחבים המוגנים, צפופים כסרדינים, ועקורים כגרגירי תירס שנתלשו מהקלח, אחרי שנקרענו באכזריות מסביבתנו הטבעית, לא יהיה מזון הולם יותר.

מהפכת השימורים תהיה אז רק קצה הקרחון של שינוי טוטאלי, שלא יעצור באוכל ויתרחב גם לעיצוב החלל ולפסקול שיתלווה אליו. במקום חללים ממוזגים, תקרות גבוהות וקירות מסך, תגיע שעתם של תקרות נמוכות, קירות בטון ודלתות פלדה מאסיביות. ניקיון השירותים לא חשוב, השאלה היא, האם יש מסנן אוויר במקלט.

מי מביא סיר

"מה נאכל במלחמה הבאה?" נדמה שזאת לא אמורה להיות הדאגה המרכזית כשמבשרים שאנחנו שוב ניצבים על סף השמדה או לפחות שהייה ממושכת במקלטים ומאות הרוגים, על פי ההערכות האופטימיות. השאלה "מה נאכל?", היא המפלט הקבוע שלי מפני איומים קיומיים חמורים ופחות.

אני יודע שצריך להאמין שאפשר לשנות, שקולם של האנשים הקטנים יכול להישמע מבעד לשאון הפסנתר, אבל מאימת הבחירה בין חיים תחת איום גרעיני לתוצאותיה הרות האסון של מלחמה פזיזה, אני נמלט אל המזווה. אל המחשבה שהתפריט הוא מהדברים המעטים שאני יכול להשפיע עליו, כשיתר ההחלטות שנוגעות לגורל יקירותיי ולגורלי מתקבלות על ידי אחרים.

ההתלבטות היא בין הטעים למזין, הישרדות הגוף מול הישרדות הרוח. מזונות אהובים - גם אם אינם אידיאליים מבחינת ערכם התזונתי ¬ מנציחים את השגרה שהותרנו מאחור. מה התפקיד הראוי לאוכל בימים כאלה ¬ דלק לגוף או מקור לעונג אחרון ונחמה כשכל היתר כבר אבדו?

התלבטות נוספת: איך מחלקים את המקום בתיק למקלט בין אוכל, שתייה וכל היתר? מה סדר העדיפויות המתאים לאפוקליפסה סתווית? חבילת סוללות נוספת או עוד קופסת שימורים? לראות שאין מה לאכול או לאכול בלי לראות?

הגורם האנושי - התנהגותם של האחרים - מסקרן וקצת מפחיד. אפשר לפנטז על שיתופי פעולה קולינריים בתהומות החניונים המבוטנים. אני שוקל להביא פסטה יבשה, מתוך הנחה שיהיה מי שיביא סיר וגזייה, אבל אולי כדאי להיות דווקא זה שיביא סיר וגזייה, לחשוב מחוץ לקופסה בתוך המקלט. אף פעם לא הייתי טוב בזה, אולי זה הרגע שלי להפוך ליזם. לזכות כך בהזדמנות להיות רשת המזון המהיר הראשונה שתיפתח מתוך החורבות אחרי שענני הגז יתפוגגו.

פיצה במקלט

מצד אחד, הציפייה לגלות בעצמי במלחמה את היוזמה שלא היתה לי בשגרה עלולה להיראות לא ריאלית. מצד שני, אם אפשר להאמין שהמדינה תצליח במלחמה לדאוג לאזרחיה ולהאכיל אותם, לחדש את מלאי מצרכי היסוד בחנויות בעצמה ¬ אז למה שאני לא אצליח להתעלות על מגבלותיי ביום-יום. מן המפורסמות הוא שהימים שהעולם משתגע, הם הרגועים ביותר במחלקות הפסיכיאטריות. אי השקט החיצוני מייצר רגיעה פנימית.

בטח יהיו גם הפוגות, אין מלחמה בלי הפוגות. הפסקות בין מטח למטח, שבהן נצפה שהעובדים שמשתכרים שכר מינימום יסכנו את חייהם ויפתחו את המרכולים, יסדרו את המוצרים שעוד נותרו ויאיישו את הקופות. אף פעם לא הייתי טוב בקרבות על אוכל, בטירונות הייתי רוב הזמן רעב.

ברור לי שאחרי שכולם יפשטו על הסופר בהפוגה, כל מה שאצליח להשיג זה בקבוק של מי טוניק ומנג'טים לכדורי שוקולד. אבל אולי אפשר להמר על התרחיש האופטימי, לקוות שיהיו מסעדות שימשיכו לפעול, ואפשר יהיה להביא פאד-תאי או פיצה למקלט. בהמשך יגיע גם הקיצוב, עם ספרי תלושים שיחולקו ואלגברה קולינרית חדשה, 10 נקודות לגבינה צהובה, 30 לקציץ בשר. להתראות שוק הנמל, ברוך הבא השוק השחור. זינוק לאתמול של המטבח הישראלי, מצרכי האתמול הם מצרכי המחר, תוצרת הארץ, אוכל עמיד, עתיר קלוריות. ההיסטוריה הרי מעגלית, אין באמת אופנות חדשות, רק חוזרות.

על המפה

בינינו, הרי גם אין מקלטים לכולם. אולי הפתרון בעת אזעקה הוא להתפרץ למסעדה בבניין יוקרה, להתיישב לשולחן ולחכות שהמלצרים יכוונו אותך למקלט הממוזג של עשירי המגדלים עוד לפני שהניחו בפניך את תפריט היין. ההיסטוריה מלמדת, שבמצבי חירום אין דבר יותר בטוח מלהידבק לעשירים. גם בטיטאניק שרדו 70% מנוסעי המחלקה הראשונה ורק 35% מנוסעי המחלקה השלישית. תחשוב חיובי, אני אומר לעצמי, תחשוב פיקניק. בדרך לצאת מהחרדה, חשיבה חיובית היא כלי יעיל. זה הרי כמו לצפות במטר מטאוריטים או זיקוקים, רק תחת תקרת בטון.

שמיכה, הכי חשוב זה שמיכה, אין דבר שמעניק מגע האישי וחם כמו שמיכת פיקניק משובצת, אוכל זה הרי קודם כל אווירה. -כמו באותו סיפור מפורסם על ברון רוטשילד כלשהו שנשאל מה היה היין הטוב ביותר ששתה בימי חייו, ונזכר בבקבוק של יין בינוני למדי ששתה בצעירותו על חוף אגם בחברת יפהפייה.

"מלחמה זה לא פיקניק", צוטט לאחרונה אהוד ברק, והמשיך "והעורף זה לא משחק". אם נתעלם מהתחושה שמנהיגינו דווקא כן משחקים בנו, אולי נוכל לשנות גם את חלקו הראשון של המשפט. עם שמיכה משובצת, בחברת בני משפחה וחברים אהובים, ואפילו עם שימורי טונה פשוטים, המלחמה יכולה להיות ממש פיקניק. ואולי לא.

טורים אחרונים: המסעדה הסודית בשנחאי | המקובלים נגד הגיקים, גרסת הצרפתים | הדמיון בין לחם והורות