18:54
קריאה נרגשת להפסיק לאכול בעלי חיים ומוצריהם ולהיהפך לצמחונים או טבעונים אינה תחום העיסוק המרכזי של רב המכר "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי, בוודאי לא במישור הגלוי. אבל ההיסטוריה הבעייתית של חיות המשק וניצולן גודשת את הספר ושלובה בעלילותיהם של גיבוריו הראשיים: בני האדם.
תיאור קורותיהן של חיות המשק מפגיש את הקוראים עם התפתחותו של הספישיסיזם (speciesism): הוא משרטט בדייקנות ובפירוט את האופן שבו נהפך העולם למקום שבו מין אחד, המין האנושי, שולט בבעלי חיים ממינים אחרים ופוגע בהם בשיטתיות. פרישת היחסים בין האדם לחיות המשק ממחישה לפיכך אידיאולוגיה של אטימות, פטרונות, התנשאות וקיפוח של האחר.
את המושג ספישיסיזם טבע ב-1970 פעיל להגנה על בעלי חיים, הפסיכולוג ריצ'רד ריידר. המושג זכה לפרסום יחסי בספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי החיים" (1975), ומאז חדר בעצלתיים לאנציקלופדיות ולמילונים.
פרות ברפת תעשייתית בקיבוץ ניר יצחק.
צילום: אייל טואג
עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם
חיות המשק, על פי ספרו של הררי, נהפכו לחלק אינטגרלי מחברת בני האדם לפני כעשרת אלפים שנים, עם תחילת הביות של כבשים, עזים, חזירים ותרנגולות. התהליך הזה היה מהפכני, מפני שהביא לריבוי של בעלי החיים הן מבחינה מספרית והן מבחינת אזורי התפוצה.
הררי מדגיש כי לעומת חברות הציידים והלקטים, שבהן כל הפרטים היו בני אדם, בחברות התעשייתיות והחקלאיות מרבית הפרטים אינם בני אדם אלא בעלי חיים, שאינם חברים שווי זכויות. החברה הישראלית, למשל, מונה כ-7.5 מיליון בני אדם וכ-250 מיליון תרנגולות. "הפרות והתרנגולות בנות ימינו", כותב הררי, "הן אמנם סיפור הצלחה אבולוציוני חסר תקדים, אך הן גם בין היצורים האומללים ביותר שחיו אי פעם על פני כדור הארץ. שכן, ביות בעלי חיים היה מבוסס על שורה של פרקטיקות אכזריות שהלכו ונעשו רק יותר ויותר אכזריות ככל שחלפו השנים".
התיאורים בספרו של הררי כרוכים בדרך כלל בעמדה שיפוטית כלפי בני האדם, שמבכרים ללא תנאי את האינטרסים של בני מינם על פני אלה של בני מינים אחרים. הספר חותר תחת ההרגל המושרש כל כך למדר את היצורים החיים לפי הגדרות של אנחנו והם, ראויים ולא ראויים. צורת ההסתכלות הזאת מאפשרת לבחון מערכת מוסרית כוללת, שנבנתה כדי להצדיק אפליה לטובה של קבוצות מסוימות על חשבון אחרות. מבחינה זאת מספק הררי מבט פנורמי על גזענות באשר היא ועל ניצול בכל צורותיו וגווניו.
תולדות האפליה של חיות המשק, כפי שמשרטט אותן הררי, הן נתיב חד-סטרי ועקבי, שבו העינויים והניצול מועצמים מתקופה לתקופה: מעדרי בקר בר משוטטים, שניצודו בידי בני אדם באופן אקראי, התפתח הבקר המבוית, המנוצל דרך קבע לבשר, לחלב ולעבודה. בימינו מוחזקים צאצאיו בתנאי ניצול אינטנסיביים השוללים מהם לעתים כל מימוש של הצרכים הטבעיים שלהם.
בנוסף לכך מתאר הררי בלי טיוח והנחות, ובו בזמן מבלי להתלהם, כיצד שינה האדם לא רק את תנאי חייהן של חיות רבות אלא גם את גופן ומוחן, באופן
שיתאים לבני האדם יותר מאשר להן ולצרכיהן. "משק החלב האנושי", הוא כותב, "מתבסס בדרך כלל על כך שמפרידים את העגלים, הטלאים והגדיים מאמם מיד לאחר ההמלטה, ואז חולבים את האם לצורכי האדם. ברפתות ישראליות מודרניות פרה חולבת חיה כחמש שנים בממוצע לפני ששוחטים אותה. במשך חמש שנים אלה היא מעוברת כמעט כל הזמן, ובדרך כלל מוזרעת 60-120 יום לאחר ההמלטה הקודמת, כדי לשמור על תנובת חלב מקסימלית".
קריאה בספר גם מבהירה עד כמה כל ניסיון להבין את היחס המתנשא כלפי חיות המשק דרך דוגמאות כמו שליטה של גברים בנשים, העדפה של צבע עור או בוז לתרבויות אחרות, מתעלם מן העובדה שלניצול התעשייתי של בעלי החיים במאה האחרונה אין שום תקדים בניצול של קבוצות אנושיות.
זאת ועוד: דווקא בתקופה שהדתות ההומניסטיות התמקדו בזכויות האדם ובהטבת תנאיו, חיות המשק הפסיקו להיות יצורים חיים והפכו להיות מכונות וקווי ייצור. "כיום", כותב הררי, "חיות משק מהונדסות במעבדות ומיוצרות במפעלים, ומעבירות את כל חייהן כחלק מפס ייצור משוכלל, כשהשיקולים העיקריים ששולטים בגורלן הם שיקולי רווח והפסד של מעבדות, מפעלים וחברות עסקיות.
"מרבית יצרני וצרכני הבשר, החלב והביצים אינם עוצרים לרגע כדי לחשוב על גורלם של החזירים, הפרות או התרנגולות. ואלו שחושבים נוטים בדרך כלל לטעון שחזירים, פרות ותרנגולות הם מכונות אוטומטיות חסרות תחושה או רגש ושהם אינם מסוגלים לסבול. למרבה האירוניה, בדיוק אותם תחומי מחקר המשמשים להינדוסן של ‘מכונות חליבה' ו'מכונות הטלה' חשפו בשנים האחרונות בצורה ברורה למדי שיונקים (וכנראה גם עופות) הם יצורים בעלי עולם תחושתי ורגשי מפותח, ושאין ספק שהם חשים סבל לא רק מכאב פיסי, אלא גם ממגוון רחב של מצוקות נפשיות".
ספרו של הררי גדוש בתובנות מעוררות השראה על טיב היחסים בין האדם לחיות שביית. כזהו למשל הדיון באפשרות שאי אפשר להזיק מבלי להינזק. על פי הררי, עד המהפכה החקלאית חייו של האדם היו נוחים למדי. אבל מרגע שהחל בביות - לשון נקייה לכליאה ואילוף - של מינים וזנים, הוא התביית בעצמו והחליף אורח חיים טוב באורח חיים גרוע ממנו, כזה שתבע ממנו מחויבות הולכת וגוברת, עבודה פיסית מפרכת וחופש תנועה קטן מאוד. לכן המהפכה החקלאית, לפי הררי, ממחישה היטב את הפער העצום בין הצלחה אבולוציונית לבין סבל אינדיבידואלי. החיטה והתירס אולי משקפים הצלחה עצומה מבחינה אבולוציונית; אבל אצל בני האדם ובעיקר אצל חיות המשק ההצלחה האבולוציונית, היינו עלייה דרמטית במספרים, כרוכה בסבל רב לפרט.
לפניות ושאלות: www.racheltalshir.com.
הוספת תגובה
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
