והשבוע, שוס: מסעדת שוק. אלא שהפעם, תאמינו או לא, אלה דווקא החדשות הטובות. ראשית, מפני ש"ברטי", המקום החדש שצץ - בין תחנת אוטובוס לפיקוס - במקום מסעדת "אסרף" הוותיקה ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, כנראה מסמל את קץ שלטונו של המושג "מסעדות שוק". כי "ברטי" - מסעדת שקדי עגל וקציצות דגים למהדרין - מכנה עצמה לא מסעדת שוק, אלא דווקא "מטבח לבנטיני שמח".

הסיבה השנייה משמחת אפילו יותר. שכן, בניגוד לרוב מסעדות השוק, "ברטי" מתייחסת לאוכל ברצינות. זה מקום שמח, שמגיש אוכל טוב. לפרקים, אפילו טוב מאוד. ולפרק אחד - שעוד נחזור אליו - אפילו מצוין.

הבעיה היחידה? "ברטי" היא עוד דוגמה לכך שמסעדות נהפכות אצלנו לזן נכחד. כי "ברטי" היא לא באמת מסעדה. כלומר, זה לא מקום שאתה בא אליו כדי לאכול. זה מקום שאתה בא אליו כדי ליהנות מהמוסיקה, מהחברה, מהרעש, ואם אתה אדם סבלן, אפילו מהכיעור האורבני. יש שולחנות גדולים, יש משקאות כיד המלך, יש רעש בלתי פוסק, יש תריסי פלסטיק בבניין ממול, יש הזמנה לחלוק את המנות, יש תחנת אוטובוס ממול, ואם אתה רעב, אין בעיות, יש גם אוכל.

בנסיבות האלה, זה כמעט מפתיע עד כמה האוכל טוב. על האוכל ב"ברטי" אחראי רועי ענתבי. ענתבי בחר בתפריט שאת רובו אתם כבר מכירים על פה - שיפוד שקדי עגל, שיפוד נתח קצבים, קציצות דגים, אנטרקוט כבוש, ירקות חרוכים, סרדינים, טחינה, יוגורט - כל המנעד עז הטעם הרגיל. אבל, וכאן האבל הגדול, הוא מתקין את המנות האלה מחומרי גלם טובים, והכי חשוב: הוא מבשל.

כך, למשל, מנה סטנדרטית ביחס של שיפוד נתח קצבים (תגידו לי, מאין מגיעים כל כך הרבה נתחי קצבים? מצאו פה דרך לגדל פרות עם ארבע סרעפות? בפרה גדולה יש פחות מקילו נתח קצבים: מאיפה כל השפע הזה? מה קורה פה?) נהפכת למנה טובה וראויה, לא רק בזכות הנתחים האדמדמים והעסיסיים אלא גם הודות לבצל הממולא ששודך להם. זה מתאים ואפילו מעורר חיוך. שכן בשיפודיות - שמהן הרי ירשנו את נתח הקצבים - נהוג היה להגיש את השיפודים עם בצל ועגבניות מהגריל. וכך, בזכות מגע של שף, מנה שגרתית נהפכת למנה טובה, אינטליגנטית ומחויכת.

או מנה של שיפוד שקדי עגל. שוב, המפתח הוא כמובן איכות השקדים, שהיו מעולים, אבל גם שקדים מעולים עלולים - אחרי עוד מסעדת שוק ועוד מסעדת שוק - לחטוא בבנאליות. כאן השקדים ניצלו מגורל אפרפר בזכות תבשיל עדשים וחציל חרוך. העדשים והחציל הפכו את השיפוד מחטיף למנה. שלושה טעמים, ושלושה מרקמים, שהשתלבו היטב ואיפשרו לשקדים לחוות ערב קצת יותר ססגוני מכרגיל.

גם קציצות הדגים, אחת הקלישאות הבולטות של השנה היוצאת (בכלל, מתי קציצה נהפכה לדג הלאומי של ישראל?), ניסו להיות קצת יותר מקוריות בזכות תיבול פלפלים מגוון. זו לא היתה מנה גדולה - משהו במרקם של הקציצות היה גרגרי מדי - אבל לפחות זו לא היתה מנה משעממת.

לפני כל אלה קיבלנו מנה פתיחה שהתגלתה כאכזבה הממשית היחידה של הערב: צלחת דגים כבושים ואיקרה. אי אפשר להציע לאנשים ברצינות לחלוק רבע גופי כבוש או חצי כפית איקרה. זו היתה מנה דלה עד להתמיה: מעט מדי דגים, ואיקרה, שאם הייתי מתאמץ, הייתי יכול לספור בדיוק את מספר ביצי הדגים שהיו בה. זה עד כדי כך מעט אוכל, שאני אפילו מתקשה לקבוע אם זו היתה מנה טובה. אני חושב שכן, לא בטוח.

ואם כבר תימהון, מלה על שם המקום. המסעדה נקראת "ברטי", כך למדנו, לכבוד המלך ג'ורג' שעל שמו קרוי הרחוב. את כינויו של המלך - ברטי - למדנו כולנו באסופת הקלישאות זוכת האוסקר "נאום המלך". יש רק בעיה קטנה עם ההסבר הזה: הרחוב נקרא על שם ג'ורג' החמישי, המלך האנגלי שבזמנו ניתנה הצהרת בלפור; ברטי הוא ג'ורג' השישי, אביה של המלכה הנוכחית.

שאלתי על העניין הזה והתברר שלא הייתי ראשון. התשובה של אנשי "ברטי" היתה שגם ג'ורג' החמישי כונה ברטי. ובכן, לא. אמנם, אחד משמותיו היה אלברט (רבים מצאצאי המלכה ויקטוריה נושאים את השם הזה, שמו של בעלה האהוב שמת מטיפוס, כאחד מאינספור שמותיהם הפרטיים), אבל עד כמה שאפשר לקבוע, איש לא פנה לג'ורג' החמישי בשם ברטי. למען האמת, הסיפור היחיד הכרוך בשמו נוגע דווקא לשם משפחתו. כמו כל השושלת שלו, ג'ורג' החמישי הוא נצר לשושלת גרמנית (הקיסר הגרמני האחרון, וילהלם השני, היה בן דודו), ובמשך מלחמת העולם הראשונה, כשהרגשות האנטי-גרמניים בבריטניה גאו, הוא שינה את שם השושלת מסאקס-קובורג-גותה לווינדזור, כדי להדגיש את מחויבותו לבריטניה. נשמע לכם כמו ברטי?

ובזמן שתהינו על מקור השם, במטבח עמלו על יצירת מופת: שרימפס מוקפצים עם ארטישוק ירושלמי, שומר, תרד וטחינה גולמית. מנה אדירה. בשנים האחרונות השרימפס הקפואים נהפכו כאן למכת מדינה. עד כדי כך, שיש לי חשד שמי שמייבא אותם הוא בכלל ארגון להחזרה בתשובה שמנסה לגמול אנשים מאכילת פירות ים. הם כל כך גרועים, שמי שטעם אותם פעם יבין שאכן ניתך עליו זעם משמים. השרימפס ב"ברטי" הם שרימפס טריים. טריים להלל, עם ריח ים וניחוח מתקתק של שרימפס שלא ידע מקפיא.

המנה עצמה גם היא נפלאה: פריכות של שומר חלוט, מרירות קלה של תרד וארטישוק ירושלמי ומתיקות השרימפס, כשכל אלה טובלים ברוטב שבו טחינה גולמית נוספה לנוזלי הבישול של השרימפס. התוצאה היא מרקם של ציר - שמנמן, מלטף ומענג - עם הפתעה של טחינה. יוצא מהכלל. זו מנה שהיא לא רק טעימה, אלא גם חינוכית: היא מעודדת פעילות גופנית. רק קדוש בטלן יצליח להתאפק ולא לקרוע עוד ועוד מהלחם כדי לנקות את הרוטב עד הטיפה האחרונה. אחת ממנות השרימפס הטובות ביותר שאכלתי בשנה היוצאת, אם לא הטובה שבהן. אם היה לי שכל, הייתי מזמין עוד אחת כקינוח.

במקום זה הלכנו על עוגת סולת ועל מלבי עם תאנים צלויות. זה היה מלבי טוב, באמת טוב, אבל אחרי השרימפס, הציפיות היו בשמים. המלבי, לעומת זאת, לא.

בקיצור, "ברטי" הוא מקום עליז, נעים, עם מוסיקה מצוינת (שעליה מופקד אלכסיס זרמסקי) ואוכל מקצועי וטוב. הרבה יותר טוב, בלי צל צלו של ספק, מהאוכל היחיד שזיכה את ברטי המקורי, המלך ג'ורג' השישי, בפרסום.

ב-1939 ביקרו המלך ומלכתו בארצות הברית. כדי להגיש להם אוכל אמריקאי כהלכתו, הטיס הנשיא רוזוולט לוואשינגטון נקניקיות מ"נייתנס" הניו-יורקי ותיכנן לצלות אותן על הדשא, "אם מזג האוויר יאפשר" - כפי שנכתב בעמודו הראשון של ה"ניו יורק טיימס". מזג האוויר איפשר, והמלך הפגין את נימוסיו המשובחים כשפנה לגברת רוזוולט וביקש ממנה "עוד אחד מסנדביצ'י ההוט-דוג המלבבים האלה". ובנימה זו: האוכל לקבל עוד אחת ממנות השרימפס המלבבות האלה, ברטי קשישא? *

מסעדת ברטי - כל הפרטים והכתבות

"ברטי", המלך ג'ורג' 88, תל אביב. טל' 072-2512950

***

חשבון בבקשה

דגים כבושים ואיקרה - 44 שקל

שרימפס מוקפץ - 75 שקל

קציצות דגים - 65 שקל

שיפוד שקדי עגל - 38 שקל

שיפוד נתח קצבים - 37 שקל

מלבי עם תאנים צלויות - 32 שקל

עוגת סולת - 30 שקל

סן פלגרינו גדול - 21 שקל

טיפ - 50 שקל

 

סך הכל - 392 שקל