ביקורת

גמברינוס באשדוד: מקום שכיף לאכול בו

היא נמנעת מכל הקלישאות ולא מתכתבת עם שום אופנה תל-אביבית. מסעדת גמברינוס באשדוד היא פשוט מקום שכיף לצאת ולאכול בו ארוחת ערב

יש משהו מזויף במסעדות התל-אביביות. זה זיוף שלא קל להבחין בו, כי בחשבון אחרון, גם הסועד עצמו הוא חלק מהמנגנון שמייצר את הזיוף. מתי כן ניתן להבחין בו? כשאתה יוצא רגע החוצה, אל מחוץ ל"מסעדנות התל-אביבית". כלומר, למקום שלא מנסה - איך אוהבים לתאר את זה מבקרי האמנות? - "להתכתב" עם המסעדנות התל-אביבית. מסעדנות תל-אביבית, לא כמושג גיאוגרפי, כמובן, אלא כאידאל תיאורטי.

מה שמאפיין את המסעדות התל-אביביות האלה - והן יכולות, כמובן, לשכון באותה מידה ברחוב אופנתי בפאתי יפו או במתחם אמנים ירושלמי, בחצר גלילית או במרכז מסחרי דרומי - הוא שהן מסעדות מודולריות. דומה שכמעט בכל תחום - מעיצוב ועד אישיות השף, ממוסיקה ועד שירות, מאוכל ועד צורת הגשה - מסעדות תל-אביביות בוחרות מתוך מבחר מצומצם מאד של בלוקים יסודיים שאותם מחברים יחד, בדרך כלל בטיח גס, למסעדה אחת.

קחו, למשל, את נושא העיצוב. יש חמישה בלוקים יסודים: ארגזי ירקות, קיר לא מטויח, תמונות נוסטלגיות, כאן ועכשיו, ומספרה (תל אביב היא אחת הערים היחידות בעולם שבה לפי החזית אי אפשר להבדיל במבט ראשון בין מסעדה למספרה. לא מאמינים? סעו באבן גבירול במהירות הגל הירוק ובחנו את עצמכם). כל מסעדה תל-אביבית שנפתחה בשנתיים האחרונות לקחה לעצמה בלוק אחד מהמבחר הזה, ומכאן המשיכה הלאה.

חזית מסעדת גמברינוסאסייג אילן

עוד דוגמה? בבקשה. גם בשירות יש חמישה בלוקים: האמהי, הידען, ה"בכיף", ה"ככה זה בכל המסעדות שלנו", וה"אני לא מלצר, אני כאן רק עד שיגלו אותי" (וילהקו אותי לתפקיד מלצר?). ושוב, כמעט כל מסעדה תל-אביבית חדשה שנפתחה בגל השפע הנוכחי בחרה לה יחידה מודולרית אחת מהמבחר הזה, הדביקה אותה על בלוק העיצוב והמשיכה הלאה.

עוד דוגמה? בשמחה. אישיות השף. שפים משחקים אצלנו - בעיקר מאז מאסטר שף - את תפקיד השף. כל אחד בוחר לשחק אותו אחרת. יש השף השרמנטי, היוצר המיוסר, המחנך ("כל מסעדה צרפתית שמכבדת את עצמה מקשטת את הטירמיסו בכוסברה"), הפואטי, וה"קלי קלות" (אלה שתוכנית הבישול הטלוויזיונית שלהם נראית כך: לוקחים קצת מזה, ככה וככה מההוא, לפי העין, זורקים יחד ומערבבים, והנה, יש לי כאן, במקרה הכינותי קודם). ושוב, תבדקו את המסעדות החדשות שהייתם בהן בשנתיים האחרונות: כל אחת מנוהלת על ידי שף (או שפית) שמתאימים לאחד התיאורים האלה.

וכך בכל התחומים האחרים: מוסיקה, תאורה, התנהלות, וכמובן: אוכל. הבעיה הגדולה היא שברוב המסעדות החדשות (לא כולן, יש ביניהן גם כמה מסעדות ראויות) לא נעשה שום נסיון אמיתי לבחור בין הבלוקים השונים באופן שהם ישתלבו ליחידה אורגנית אחת.

אז למה התופעה הזו לא מקוממת יותר? פשוט מאוד: כי גם הסועד מודולרי. אם תסתכלו על סועדים במסעדות תל-אביביות (ושוב: תל אביב כמושג, לא כמקום), תגלו שגם הם משתתפים במשחק, גם הם בוחרים יחידה מודולרית אחת, מתוך היצע מוגבל, ומשחקים את התפקיד.

הסועדים, באופן גס, נחלקים כך: הסחבק (מנשק את המלצריות, השף יוצא אליו והם מתחבקים), החברותי ("כבר הזמנתי לכולם, אני אוכל כאן כל יום"), המבקר החובב ("כמה מדויק ואלגנטי, כוסברה בטירמיסו"), המרשים ("וואו, אכלתי בדיוק כזו ברבוניה בקאן בשנה שעברה. סופי אמרה לי שרק ככה אוכלים ברבוניות. מה, איזו סופי? מרסו"), והמסעדן שבדרך ("אצלי בחיים לא ישטפו את הכוסברה בטירמיסו, אנשים אוהבים אסלי").

לכן, אתם יכולים בוודאי להבין את ההתלהבות העצומה - התלהבות שלא פגה גם בחלוף שבוע - שהרגשתי כשניתנה לי סוף סוף ההזדמנות לצאת מתוך הרפרטואר המוגבל הזה (הלו, גם אני סועד) ולשחק תפקיד חדש. את התפקיד הנדיר ויקר המציאות, זה שגדולי המבקרים כבר ביטלו כסוג של אנכרוניזם, התפקיד של: "בנאדם שסתם הלך לאכול ארוחת ערב בחוץ ונהנה מזה מאוד".

החוויה יוצאת הדופן הזו הזדמנה לי במסעדת גמברינוס האשדודית. אחת המסעדות היחידות שבהן נתקלתי בשנים האחרונות שהיא לא אוסף בלוקים: היא מסעדה. כלומר, ישות אורגנית אחת, עקבית, ברורה ונהדרת. ומכיוון שכך, גם מהנה לאין שיעור.

לכן, אין לי אלא לחזור על השיחה שהתנהלה ביני לבין המלצר והבעלים בדרך החוצה. מלצר: "אם אתם רוצים לבוא ביום חמישי או בסוף השבוע, תתקשרו להזמין". אני: "מלא?". הבעלים, בחיוך: "ליום חמישי תזמינו, לסוף השבוע תשכחו מזה, יהיה מפוצץ". ובאמת, למה שלא יהיה מפוצץ? למה שמקום מקסים, עם שירות נפלא, שמגיש אוכל מעולה במחירים מצחיקים לא יהיה מלא? אם לא הוא, אז מי?

במקור, כפי שאפשר ללמוד מהשם (גמברינוס הוא הפטרון המיתולוגי של הבירה ושל יצרני הבירה), מדובר בבית בירה. ובירה היא באמת אחד המזונות הפופולריים כאן. יש בגמברינוס אוסף גדול של בירות יוצאות דופן, ומלצרים שמנסים להתאים את הבירה לטעמכם. כשציינתי באופן כללי איזה סוג בירה מתחשק לי, המלצר הביא לי שתי אפשרויות לטעום בכוסות קטנות, וליווה את הכוסות בהסברים מפורטים, ידעניים ומרתקים. זאת רוח הדברים.

ליד הבירות המשובחות מוצע תפריט של - איך נגדיר את זה באירוניה רוסית טיפוסית? - נשנושים. כלומר, פלטות ענקיות של שלושת רבעי קילו בשר משובח על האש, חצי קילו קלמארי מטוגן, מחבת ענקית של שרימפס עם חמאה ושום, ולמדקדקים יש גם מנות קטנות: חצי קילו דגיגים.

עסקה עם עצמך

האוכל יוצא מהכלל, אני בכוונה כותב אוכל, ולא מנות, כי זה אוכל. לא שטויות. מנה אדירה של שרימפס בחמאה ושום (מנת הבית) היתה כל כך מהנה שזה היה כמעט מביך. שרימפס גדולים, בשרניים, טובלים ברחש-געש של חמאה מתובלת בשום. ליד המנה המשובחת הזו הגיע לחם הבית, שהוא אסון כלשעצמו. הוא כל כך טעים, שלמרות שאתה יודע שהזמנת עוד מנת ענק, אתה לא יכול להפסיק לטבול את החלק הפריך שלו (זה לחם שנאפה על אבנים לוהטות ויש לו התחתית הפריכה הזו, עם בועיות האוויר שהתנפצו מהחום, אי, אי, אי) ברוטב המצוין.

ואז אתה עושה עסקה עם עצמך: בסדר, רק את הקשה, ואז נפסיק. ושוב מתברר שאדם לחטאת נולד. בן אדם שמשקר את עצמו, שלא עומד בהסכמים עם עצמו, יש אדם עלוב מזה? אני רוחש בוז גמור לאנשים כאלה. ובכל זאת, גם את הרך של הלחם טבלתי ברוטב. את כל הרך, באמת תודה ששאלתם.

ואז הגיעה מנת הבשר, סתם משהו קטן ליד הבירה: 650 גרם נתח קצבים. צרוב בחוץ, אדום בפנים, עם קוביות מושחמות ופריכות של תפוחי אדמה, עם סלט מצוין, עם שני מיני חרדל. והכי חשוב: בלי טיפת טקס בישבן. מלצר - המלה הזו עושה לו עוול: מארח נדיב יהיה תיאור מדויק יותר - שמניח את הבשר, מסובב את הפלטה, והכל בלי פוזות, בלי שטויות. פשוט, אוכל, תאכלו, תהנו. לא נותר לנו אלא לציית: אוכל, אכלנו, נהנינו. מתברר שיש עוד בלוק אחד שמסעדות יכולות להשתמש בו: מקום שכיף לצאת ולאכול בו ארוחת ערב. איך לא חשבו על זה קודם? *

חשבון בבקשה

מחבת שרימפס בחמאה ושום 60 ₪

נתח קצבים 650 גרם 120 ₪

פאי אגוזים 25 ₪

כוס בירה צ'כית קוזל 28 ₪

כוס בירה גרמנית בישופ 25 ₪

טיפ 42 ₪

 

סך הכל 364 ₪

גמברינוס, הציונות 45 אשדוד. טל. 8655719-08

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות