המון זמן לא הייתי ב"אונמי". עכשיו אני מבין למה. אני גם מבין איך יכול לקרות שתייר, שכל מה שהוא יודע על ישראל מגיע משידורי חדשות, ייכנס ל"אונמי" ומיד יכליל את תל אביב בין עשר ערי המסיבות החמות של העולם. אני גם מבין למה הוא לא יחזור.

"אונמי" היא מסעדה שמוכרת סושי לא כמוצר אלא כמותג. כלומר, זה מועדון ­ גדול, רועש, אפל, שחור, הומה ­ שבו מגישים מנות בסגנון יפאני. המוסיקה נעה בין מונוטונית למעצבנת, ויש להם אפילו גונג, שהם מכים בו מפעם לפעם. להרבות עליצות.

קל למצוא מסעדות דומות בלוס אנג'לס ושנחאי, ריו ומומבאיי. אבל לא בקיוטו. אלה מסעדות של כסף רהבתני. מסעדות שבהן אתה מוכן לשלם לא מעט תמורת מותג יוקרה ­ במקרה הזה "סושי" ­ בעיקר כדי להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך מותגי יוקרה.  

ערכו של המוצר חסר משמעות. רק הערך המותגי שלו חשוב. כדי למלא את תפקידו, סושי במקום כזה חייב להיות אקסטרווגנטי. והסושי של "אונמי" אכן כזה. לכל הפחות, מילולית. קיראו את זה: "אינארי ספיישל טוביקו ­ אינארי טמפורה: סלמון, טונה, טוביקו, ואסאבי, דלעת ממותקת, צנון מוחמץ, בצל ירוק, אספרגוס טמפורה וספייסי מיונז". יותר אקסטרווגנטי מזה? הייתם מנחשים שמה שיצא בסוף הזכיר סלט מיונז? ובצבעי סלט מיונז.

ואני חושב שהם קצת מודעים לזה שם ב"אונמי", ואולי ­ אם מותר להיות אופטימי ­ אפילו לא לגמרי מרגישים עם זה נוח. ולמה הקרדיט? אז ככה.   

לאנינים בלבד

כשהגענו למסעדה וראינו לאן נקלענו, החלטנו לשחק את המשחק. הלכנו על המנות הכי מיוחדות. אם כבר, אז כבר. יש בתפריט חטיבה שנקראת מנות סאשימי מיוחדות. שאלנו את המלצר אם הן זמינות. הוא הצביע על אחת, וציין שכולן זמינות מלבדה.

הזמנו חמש מנות מחטיבת התפריט הזאת (זה סושי, אל תתלהבו, אולי 100 גרם אוכל, ושלא יהיו אי הבנות: עם כל מה שמתואר כאן, ועוד קערת אורז, היינו – ואני נזהר בלשוני – רחוקים מלהיות שבעים).

אחרי המתנה לא קצרה המלצר חזר לשולחן והציג בגאווה מנה. זה דניס בשלושה שמנים ועוד משהו שלא שמעתי. "אבל לא הזמנו דניס". כן, הוא הסביר תוך שהוא עושה תנועת היפוך מרהיבה באצבעותיו, "הפכנו לכם את המנה והחלטנו להכין אותה מדניס". הנה, שוב נשבר שיא: עכשיו מסעדות כבר פשוט מתעלמות מההזמנה. הזמנת בורי? תאכל דניס. והרי מדובר, כמובן, בשיפור קולוסאלי. במקום בורי: דניס. קישוא במקום זוקיני.

ביקשתי מהמלצר לקחת את המנה בחזרה. הגיעה מישהי, שאולי היתה מנהלת המשמרת, והסבירה. "ביקשתי שיכינו לכם את המנה מדניס כי רציתי לפנק אתכם, המנה הזאת הרבה יותר טעימה עם דניס מאשר עם בורי". "אז למה אתם לא מציעים את המנה הזאת מדניס מלכתחילה?". "יש לנו תפריט של 150 מנות, לא כל מה שיש מופיע בתפריט". "אבל זו מנה שכן נמצאת בתפריט, ואם היא במיטבה עם דניס, למה לא לעשות אותה מדניס? זה דג שיש תמיד, למה לא להציע ללקוחות את המיטב?". "כי בורי הוא דג שמחירו ממוצע". "אבל אני הזמנתי בורי, אני רוצה לאכול בורי".

"המנה הזאת הרבה יותר טעימה עם דניס, אני עובדת כאן הרבה זמן, הדניס יותר טעים מבורי". "אני מוכן להתווכח". "לא, לא. באמת, המנה הזאת יותר טובה עם דניס, ראיתי שהזמנתם את המנות המיוחדות והחלטתי להוציא לכם את המנה עם דניס, אתה נראית לי אנין טעם".

כן? אם אני נראיתי לך אנין טעם, מה זה אומר על שאר הלקוחות מקבלי הבורי? שהם בהמות? בקיצור, אם לא מגישים לכם את המנה עם דניס, דעו שלא עברתם את הסף של מנהלת המשמרת. היא לא חושבת עליכם טובות.

ועכשיו, איך באמת פותרים אי הבנה שכזאת? נורא פשוט. משאירים את הדניס על השולחן, אומרים ללקוחות: התכוונו לטוב, אבל אם לא הזמנתם לא נחייב, הנה הדניס (בלב, כמובן, המנהלת מוזמנת להוסיף: "ושתיחנקו אתו") ומיד יגיע הבורי. אלמנטרי.

ואיפה בדיוק, הקורא התמה מכווץ ודאי את גביניו, אתה מגרד כאן אופטימיות? או, אז ככה: אם ב"אונמי" כבר יודעים שהמנות שלהם הן ­ איך נגיד את זה בשפת מנהלות משמרת? לא במיטבן ­ זה אולי שלב ראשון בדרך הנכונה.

העיקר הצבע

למען האמת, בהמשך הארוחה, כשהירהרתי בדניס שהלך לפח, הדבר היחיד שהצטערתי עליו היה שמנהלת המשמרת לא שלחה אחריו עוד כמה קולגות. אבל קודם כל הבורי. הוא נקרא ­ קחו אוויר ­ בורה יוזו אבורה דושי. סשימי בורי בחיתוך דק, צרוב בשמן שומשום חם ויוזו, סויה וג'ינג'ר.

מעולם, מעולם לא עיטרו את הבורי הצנוע שלנו בהילה מרהיבה שכזאת. בפועל הגיעו פרוסות דג ברוטב שלא היה זועק חמס אם היו מוסיפים לו עוד קצת יוזו (ואגב: בטוח שזה היה יוזו? מילא). רק מה? את המנה הזאת אהבתי. אני רק לא בטוח אם זה משום שהיא היתה טובה, או סתם בגלל שכל כך נעלבתי בשביל הבורי. בכל מקרה, מבין החמש, היא היתה אחת המוצלחות.

המוצלחת השנייה היתה מנת פלמידה צרובה קלות בליווי רוטב פונזו לימונים. פרוסות דקיקות של פלמידה, שאכן נצרבו קלות והגיעו עם רוטב לימונים... רגע, איזה משני הרטבים הוא רוטב הפונזו-לימונים? כי המנות היוקרתיות ביותר של המסעדה הכל כך (באמת: כל כך) יקרה הזאת, הגיעו כולן ביחד על לוח הגשה אחד עם שני מטבלים שהונחו, כך סתם, על השולחן מבלי שמישהו יטרח לציין לאיזו מנה מיועד איזה מטבל.

הרטבים היו טובים (בעיקר זה שניחשתי שהוא הפונזו-לימונים. השני נקרא יוזו-פונזו), אבל עם כל הכבוד: 68 שקל לארבע נגיסות זעירות, לא תיתנו למנה ליטוש סופי? תשאירו לי להחליט לבד אם אני רוצה להוסיף לפיתה טחינה או עמבה?

שאר מנות הסאשימי ספיישל היו בעייתיות. הגרועה שבהן היתה גם היקרה מכולן: רול סאשימי טונה במילוי רוקט. הטונה היתה מאיכות טובה, אבל הגלילות היו מרות להחריד. זה לא מר של רוקט, זה מר של גלולה שאתם לוקחים עם מעט מדי מים והיא מתחילה להתמוסס בפה. מר שכמעט מעלה דמעות בעיניים (אם אחרי המחיר העיניים עוד נשארו יבשות).

גם מנה שנקראת היראמאסה נורימאקי (רול סשימי אינטיאס, עטוף בנורי ובמילוי ג'ינג'ר מוחמץ, גזר, בצל ירוק ושיטאקה) היתה מאכזבת. היא היתה דלת טעם, ובמקום מה שמאפיין אוכל יפאני ­ טעמים שמדגישים את הייחוד העדין שבכל דג ­ כאן היו חבטות שטישטשו אותו עד עילפון.

המנה המגוחכת מבין החמש היתה סוזוקי אוסוזוקורי יוזופון. התרשמתם? כולה פרוסות בס דקות (בס? אם היו לוחשים לי באוזן שמדובר במוסר תעשייתי, לא הייתי נופל מהכיסא) ברוטב הדרים. אכן ספיישל: לימון על דג. מה עוד ימציאו לנו השפים המדהימים האלה?

אחרי הסאשימי ניסינו מנות אינארי (כיס מתקתק מטופו מותסס). גם כאן רצינו מיוחדים. על סלט המיונז כבר שמעתם. בוודאי תשמחו לשמוע שהוא לא היה לבד. לצדו הגיע עוד סלט מיונז, קראו לו אינארי ספיישל שירו סאקנה (אינארי טמפורה, מיקס דגים לבנים, בצל ירוק, ביצי סלמון, אספרגוס טמפורה וספייסי מיונז) והוא היה אלגנטי כמו סלט מיונז במסיבת קורס סיום נגדי מטבח. והטעם? נו, באמת: סלט מיונז.

ואז שוב נשבר שיא. הזמנו מנה שנקראת טוביקו אוזורה (ביצי דג דאון וחלמון ביצת שליו). המלצר פנה אלי בשאלה מפתיעה: "באיזה צבע אתה רוצה את הטוביקו?" אם צריך היה הוכחה שמה שנחשב ב"אונמי" זה איך הדברים נראים, ולא מה טעמם, הנה היא.

האמת? זה לא משנה, לטוביקו (ביצי דג דאון) יש פחות או יותר אותו טעם בכל הצבעים (שכולם מלאכותיים). המלצר הציע שחור, והלכנו על זה. מנה יפהפייה: החום העמוק של האינארי עטף שכבה לבנה של אורז, עליה שכבה שחורה של ביצי דגים ובמרכזה שמש קטנה של חלמון בוהק. מרהיב. והטעם? כאן זה לא הוגן לבוא בטענות: ידעתי מה אני מזמין. זה טוביקו, אף אחד לא משתמש בו בגלל הטעם.

מה שנותן רעיון: בפעם הבאה שאהיה ב"אונמי", אדע מה להשיב כשאשאל באיזה צבע אני רוצה את המנות שלי. טעים. זה הצבע שהייתי רוצה שיהיה להן: טעים. מצד שני, אם אזמין טעים, בטח ידחפו לי דניס. 

"אונמי". הארבעה 18 תל אביב. טל' 5621172‑03

חשבון בבקשה

סשימי בורי, צרוב בשמן שומשום חם ויוזו, סויה וג'ינג'ר 48 שקל

פרידה צרובה בליווי רוטב פונזו לימונים 68 שקל

סשימי בס בחיתוך דק, בליווי רוטב יוזו ופונזו 42 שקל

רול אינטיאס, במילוי ג'ינג'ר מוחמץ, גזר, בצל ירוק ושיטאקה 56 שקל

רול סשימי טונה במילוי רוקט  68 שקל

אינארי ספיישל טוביקו (x2)  72 שקל 

אינארי ספיישל שירו סאקנה (x2) 64 שקל

אינארי טונה עם בצל ירוק ושמן צ'ילי (x2)   58 שקל

אינארי עם ביצי דג דאון וחלמון ביצת שליו (x2)     58 שקל

אורז 10 שקל

סן פלגרינו גדול 26 שקל

טיפ 50 שקל

סך הכל 620 שקל