הו צ'י מינוס: ארוחה במסעדת "וונג"

שרימפסונים שנראו כמו מהגרי עבודה מתאילנד ודם סאם בורקס. "וונג" התל אביבית, סוג של וייטנאמית בטחינה שזיהתה את הטרנד, מדגימה את הפער בין מסעדות יזמים למסעדות של אנשי אוכל

תל אביב היא כנראה העיר היחידה בעולם שבה הפוסט-טרנד מגיע עוד לפני הטרנד. עוד לא התחיל כאן גל המסעדות הווייטנאמיות, וכבר קמה המסעדה הפוסט-וייטנאמית הראשונה. מה זאת אומרת מסעדה פוסט-וייטנאמית? זאת אומרת מסעדה שמגישה את כל המנעד השגור לעייפה של המסעדות הפאן אסיאתיות שהפכו למכת אזורי המשרדים אצלנו, רק קוראת לזה אוכל וייטנאמי. מה אין במסעדת "וונג" החדשה בשדרות רוטשילד בתל אביב? מסושי ועד דים סאם, מאגרול ועד אטריות, מלחמניות מאודות ועד מרק מיסו. אין מה לדבר: וייטנאמי כהלכה.

בקיצור, עוד אחת מאותן פאן אסיאתיות מגויירות כהלכה - המנה הראשונה שנחתה על שולחננו, תאמינו או לא, היתה סלט נבטים בטחינה, בחיי אלוהים בספר התורה - שמצליחות לקחת את כל מטבחי אסיה ולעשות מהן סלט פאפאיה בטעם מילואים בווייטקונג. אבל התפריט, אח התפריט. פשוט שירה רעננה: המילה וייטנאמי, למשל, מופיעה בו לא פחות משבע פעמים (ועוד פעמיים באנגלית). לא בעיה גדולה: יכלו לקחת תפריט של מסעדה כזו מלפני שנה, ובכל מקום שאז הופיע תאילנדי, לכתוב עכשיו וייטנאמי. בשנה הבאה, כשהטרנד ישתנה, בטח יחליפו לבהוטאני.

אבל לא רק וייטנאם (או האנוי, הו צ'י מין, או מקונג, עוד מלים שחוזרות בתפריט בשכיחות מבהילה) אלא גם ארומטי ואקזוטי. על כל כך הרבה מנות ארומטיות ואקזוטיות כבר מזמן לא קראתי. ובכלל, נדמה שלקרוא היא מלת המפתח לגבי המסעדה הזו. זו מסעדה שלטעמי עדיף לקרוא עליה מאשר לאכול בה.

מסעדת "וונג". טעם של מילואים בווייטקונגמוטי מילרוד

הנה, קחו למשל את אחד הראיונות שנתנו היזמים של "וונג" לפני שיצאו לדרך: הם סיפרו על ההתפעלות שלהם מהאוכל הטרי בווייטנאם. שבווייטנאם אין בכלל מקררים. שאנשים יוצאים לשוק לפעמים כמה פעמים ביום כדי לקנות אוכל טרי לכל ארוחה. ואז אני מגיע לשם ומקבל Fresh Spring Roll (בשם תחושת האקזוטיקה הקוסמופוליטית למנות אין שמות בעברית) שיצא מהמקרר ובתוכו שרימפס שלדעתי נפחו את נשמתם בתאילנד כבר לפני חודשים רבים.

ובנימה רצינית יותר אני רוצה, ברשותכם, לתהות איפה עובר הגבול? זה טבעי ומקובל לייפות את האמת בראיונות יחצ"ניים. זה בסדר, כולם מצפים לכך. לשם כך קיימים הראיונות האלה. אבל איפה הגבול? איפה נמתח הקו שמעבר לו זו כבר לא יחצ"נות אלא הונאה צרכנית? מבחינתי האישית, ב"וונג" נחצה הגבול. הרגשתי שהוליכו אותי שולל. באתי למסעדה וייטנאמית, קיבלתי פאן אסיאתית מבניין משרדים עם גלילת אביב טרייה שהיה בה הכל חוץ מטריות. או אביביות. היו בה, אם אתם דווקא מתעקשים לדעת, גם קצת אטריות אורז קרות. למה לא? והרבה חסה. חסה זה טוב, לא? מלא ויטמינים. וכל זה, אני שב ומזכיר, אחרי שהטביעו לנגד עיניי ממש נבטים פעוטים בטחינה.

זהירות עם המקלונים

כבר המפגש הראשון עם המסעדה הזו היה מלבב: לפנינו על השולחן הונחו מקלות אכילה. ברור. וייטנאם. רק שאלה מקלות אכילה מהסוג הנחות ביותר, אלה הצמודים מעץ גס שמקבלים עם משלוחי אוכל זולים ושהמסעדות מקבלות מקיקומאן (יצרנית הסויה). תיזהרו שלא ייתקע לכם קוץ ביד. אני מכיר מישהו שזה קרה לו.

ואז התחיל להגיע האוכל, והתברר שמקלות האכילה עוד היו לוקסוס. מנה ראשונה של סלט פאפאיה, למשל, חשפה שבמטבח, כנראה, עבדו קשה באותו בוקר. אנחנו, לדאבון הלב, היינו שם דווקא בערב. אחר כך הגיעה אותה גלילת אביב, ואז אחת מפסגות הערב: כיסונים מעורבים. חשבתם שהנבטים בטחינה היו השיא? אתם נאיבים. בין הכיסונים שקיבלנו היה גם הכיסון הישראלי האולטימטיבי: דים סאם בורקאס. דים סאם ממולא תרד. מרהיב. אם הייתי יכול, הייתי מזמין עוד כמה. לא בגלל הטעם, בגלל האקזוטיקה הארומטית. דים סאם בורקאס, אח, הו צ'י מין גיסנו, מי יגול עפר מעינייך?

בינתיים גם קיבלנו לאכול משהו טעים. או, הנה, תפנית בעלילה. קראו לזה לחמניות ענן בקר. לחמניות מאודות, טובות וצמיגות, עם מילוי בקר שהיה חריף במידה ושמנמן במידה. כמו כל אופטימיסט אוויל לא הצלחתי להסתיר את התלהבותי - סוף סוף משהו טוב - והזמנתי מיד עוד לחמניות ענן, הפעם עם "פילה דג לבן מצופה טמפורה". כמו שאתם מבינים, מרוב התלהבות לא טרחתי אפילו לקרוא כמו שצריך. "פילה דג לבן מצופה טמפורה"? טמפורה זה סגנון בישול, לא סוג בלילה. זה בערך כמו לכתוב "פילה דג לבן מצופה אפייה". ובמה אתם חושבים הדג היה מצופה? ובכן, בואו רק נגיד שאם היו אומרים לי שהדג הזה הוא מה שבילדותנו נקרא "פילה דג", אותן אצבעות דגים קפואות ועטופות פירורי לחם, לא הייתי מתווכח.

ואז הגיעו שתי מנות אטריות, פסגת הפאן אסיאתיות הציונית. האחת היתה אטריות האנוי (לשעבר בנגקוק) עם נתחי עוף, נבטים פלפלים, ועוד כמה דברים. או, בקיצור, רוטב הפסאודו-קארי השמנוני הזה. השנייה היתה אטריות מרובעות (אני מתרגם למענכם) עם שרימפס וקלמארי ברוטב פלפל פראי. או, בקיצור, האטריות האלה עם שעועית ירוקה וברוקולי.

כמקובל בפאן אסיאתיות, גם כאן נוכחות השרימפס והקלמארי במנה הוגבלה לחמישה שרימפסונים, שהיו, ככל הנראה, מהגרי עבודה מתאילנד ולכמה טבעות קלמארי שחייהם הקשים ניכרו במרקמם הרך. הם פוזרו מלמעלה, שייראה כאילו יש הרבה. מצד שני, שעועית ירוקה וברוקולי דווקא היו במנה ברוחב יד. חבל רק שלא טרחו לבשל קצת את השעועית, ככה היא היתה כל כך קשה וסיבית, שלרגע חששתי שהיא היתה, בסך הכל, חתיכות צבועות ירוק ממקלות האכילה.

מתעקש לצאת פראייר

ברשותכם, פסחנו על מנות הקינוח. ובכל זאת, אני שמח שהלכתי ל"וונג", כי יצאתי ממנה עם תובנה חשובה. לפני שלושה שבועות הייתי ב"האנוי", פנינה וייטנאמית ברחוב לילינבלום, והפער בין שתי המסעדות האלה הבהיר לי תופעה שהייתי צריך לשים לב אליה כבר מזמן: הפער במסעדות תל אביב בין מסעדות של יזמים לבין מסעדות של אנשי אוכל הולך ומתרחב. ההבדל ברור, ו"וונג" מיטיבה להדגים: במסעדות של אנשי אוכל נקודת המוצא היא אוכל, במסעדות של יזמים נקודת המוצא היא מותגים מיוחצ"נים. באים, רואים לוקיישן, מסתכלים מה הולך היום בשוק, נותנים שם קליט (השם כאן הוא בכלל עזות מצח: אני מנחש שהוא נבחר כדי להזכיר את "מיסייה וונג", מסעדה וייטנאמית אולטרא פופולארית בברלין), לוקחים יחצ"ן, והופ, יש הצלחה אינסטנט.

מה שמפריע לי במסעדות האלה - וזו התרשמות, ובעיה, אישיות לגמרי - הוא הזלזול המופגן בקהל הסועדים. הלקוחות של מסעדות, בעיקר בתל אביב, והדברים כבר נאמרו לא פעם, הם קהל צרכנים סובלני באופן יוצא דופן. מסעדות הן המקום היחיד שבו הישראלי לא מפחד לצאת פראייר, אלא מתעקש לצאת פראייר. יש לזה הרבה סיבות, לא עכשיו. המסעדות היזמיות לוקחות את הסובלנות הזו ומשתמשות בה בציניות: נמכור לך מותג, מה עוד אתה צריך?

וזה לא היה מטריד כל כך, אם לא היינו רואים את אותה תופעה בדיוק בבחירות חורצות הגורלות הנוכחיות. בעד מה אנשים מצביעים? הם מצביעים בעד ביבי, או נגד יחימוביץ' או בעד בר לב, או נגד דרעי. אבל מה עומד מאחורי זה? מה יש מאחורי המותגים? עזוב אותי באמ'שך, למי יש כוח להיכנס לדברים האלה? לא מספיק קשה גם ככה? האמת? כן, מספיק קשה. לא מאמינים? נסו את השעועית הירוקה ב"וונג".
 

חשבון בבקשה:

סלט פאפאיה: 39 שקל

ספרינג רול טרי: 39 שקל

כיסונים מאודים: 33 שקל

לחמניות ענן בקר: 36 שקל

לחמניות ענן דג: 36  שקל

אטריות ביצים עם נתחי עוף, נבטים ופלפלים: 44 שקל

אטריות שעועית מרובעות עם שרימפס וקלמארי: 52 שקל

3 סודה: 33 שקל

טיפ: 40 שקל

סה"כ: 352 שקל

 

"וונג", שדרות רוטשילד 15, תל אביב. טל. 6337171‑03

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות