המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מוטי רייף מנסה לברוא את עצמו מחדש, כמחיה שבוע האופנה הישראלית

בגלגול הראשון מוטי רייף היה דוגמן. בשני, מפיק תוכניות ריאליטי ותצוגות אופנה. בשלישי, הקצר למדי, קונסול תרבות. גם הפעם לא אכפת לו מכל אלה שלא נותנים לו סיכוי

בתחילת פגישתנו מוטי רייף שולף את מכשיר האייפון שלו ומעביר אצבע קלה על הצג. "מה אתה חושב על זה?" הוא שואל, מציג כמה סקיצות ללוגו של שבוע האופנה הישראלית הבינלאומי שהוא מתכנן להעלות בתל אביב בנובמבר הקרוב. עיני נעצרות על לוגו שבו נכתב בפשטות "TLV FW" בגופן מעוגל ודשן, בגוונים של אדום ושחור. אני מצביע עליו כהצעה המוצלחת ביותר, אך רייף מהוסס. "זה לא נראה לך עכשווי מדי?", הוא שואל, "השאלה היא אם זה משהו שיכול להחזיק לאורך זמן".

רייף אינו רואה בשבוע האופנה הישראלית, שהוא ואופיר לב - שותפו למיזם וסמנכ"ל אגודת הטקסטיל בישראל - מתכננים להעלות ב-21-24 בנובמבר, מאורע חד-פעמי: הכוונה היא להחיות את מסורת שבועות האופנה הישראלית שנקטעה בשנות ה-80. לפי שעה, הוא אומר, האירוע מתוכנן להתקיים באוהל לבן גדול שיוצב בכיכר רבין בתל אביב, בדומה לזה שניצב שנים ארוכות בבריאנט פארק בניו יורק ושאירח את אירועי שבוע האופנה בעיר לפני שהועברו למשכנם החדש בלינקולן סנטר.

זהו אירוע רב-משמעות לתעשיית האופנה המקומית, שבכוחו לעודד קשרי המסחר בין מעצבים מקומיים לקניינים מכל העולם, ובתרחיש האופטימי ביותר להציב את תל אביב על מפת האופנה העולמית לצד ערים גדולות באירופה כברלין או ברצלונה. "במשך שנים הציעו לי להפיק את שבוע האופנה הישראלית, אבל סירבתי כי לא חשבתי שיש לזה מקום בארץ", מתוודה רייף. "אולם אם בעבר המטרה של אירוע מסוג זה היתה רק למשוך קנייני אופנה זרים לישראל, הדברים השתנו מאוד, ופתאום הבנתי שזו הזדמנות בשבילי לעשות הסברה לישראל מזווית קצת אחרת. אחרי שבדקתי עם חברים בניו-יורק ובלונדון אם דמויות מפתח בעולם האופנה, כמו למשל עורכת 'ווג' האיטלקי או עורכת 'InStyle' בלונדון יגיעו לאירוע כזה, הבנתי שיש על מה לדבר".

שבוע האופנה הישראלית צפוי לכלול ארבעה ימים גדושים בתצוגות, שבמהלכם ייחשפו קולקציות ההלבשה של מיטב המעצבים המקומיים לקראת אביב-קיץ 2012. רק מעצבים עצמאיים יוכלו להשתתף באירוע, מה שאומר שרשתות הלבשה כמו רנואר, קסטרו או הוניגמן יישארו בחוץ.

"נפגשתי כבר עם גדעון אוברזון, גדי אלימלך, רונן חן ופנינה טורנה", מספר רייף, "ואני מתכנן להיפגש גם עם דורית בר אור שתעלה תצוגה בפעם הראשונה (השחקנית מעצבת בשנים האחרונות קו הלבשה לנשים שנמכר עד כה בעיקר בקרב חוג מכריה). אני רוצה את גוטקס, כמובן, ששון קדם, פראו בלאו. אנחנו רוצים ליצור חטיבה של מעצבים מקומיים צעירים שנוכל לממן בשבילם את הפקת התצוגה. כרגע אני מגביל את זה ל-18 תצוגות של מעצבים מקומיים, חוץ מהתצוגות מחו"ל".

מוטי רייף
מוטי רייף. צילום: דודו בכר

שבוע האופנה ייפתח בערב גאלה בנוכחות רוברטו קוואלי, ובמהלכו תועלה תצוגה לדגמי אביב-קיץ 2012 של המותג הנושא את שמו של מעצב-העל האיטלקי. "פרט לקוואלי אני רוצה להציג מעצבים נוספים מחו"ל, בין השאר את המעצב הרוסי המוערך סלאבה זייצב. יש לנו כאן קהל רוסי רב". בנוסף, הוא אומר, ירצה להעניק פרס מפעל חיים לאחת הדמויות הבולטות בתחום בארץ, כמו למשל אהרון קסטרו, מייסד המותג קסטרו, וליזום תחרות של מעצבים צעירים שבה יוענק פרס כספי שיסייע למעצב הזוכה לפתוח עסק.

"חזרתי", מכריז רייף בחיוך. הוא מתכוון לשובו לארץ לאחר שהות ממושכת בלוס אנג'לס, אם כי דבריו מתייחסים באותה מידה גם לפעילותו המחודשת בזירת האופנה המקומית שבה היה מעורב באופן נרחב בתחילת דרכו.

עוד בטרם הפך לאמרגן של אירועי אופנה גדולים - ביניהם "לובשים שלום" בשנת 1995, שבמסגרתו הוזמנו מעצבים מהארץ ומהעולם לעצב שמלה בהשראת תהליך השלום שהוצגה לבסוף באירוע רב משתתפים באמפי קיסריה, "מופע היובל לאופנה הישראלית" שהועלה בפארק הירקון בתל אביב ב-1998 או טקס פרסי האופנה שהגה שנה לאחר מכן, שבו העניק פרסים לדמויות הפעילות בשדה האופנה המקומי - רייף היה אמון על הפקת ובימוי תצוגות אופנה שנחשבו לחריגות בנוף המקומי.

לתל אביב הוא הגיע ב-1988, כשהיה בן 23, מחיפה. כבר שם הוא כיכב במדורי הרכילות המקומיים כדוגמן לצד חברתו הדוגמנית אז סמדר גנזי. בהמשך, כשעברו להתגורר בתל אביב, השניים נהפכו לאמרגני תצוגות אופנה. בחיפה ניהל במשך תקופה קצרה בוטיק ששמו "VIVRE" שעבר אתו לתל אביב. שם ייסד קו אופנה על שמו בשיתוף עם מעצבת נוספת. "מצחיק אותי שעד היום ניגשות אלי נשים ומראות לי את תווית הבגד שעליה כתוב 'מוטי רייף'", הוא מספר. הקו היה אמור להיות נקי ובסיסי מאוד, בצבעים של שחור, לבן וחום. השאיפה המקורית היתה לייצא אותו לחו"ל, אבל הוא לא האריך ימים.

ב-1991 החל לארגן תצוגות, ובתוך זמן קצר ביים תצוגות שאפתניות למעצבים ומותגים מקומיים - החל בטובה'לה וכלה בקסטרו. תחילה אירגן אותן עם בת זוגו אז, הדוגמנית פינצ'י מור, שכונתה באותם ימים "הרגליים של המדינה". הרומן המתוקשר בין השניים סייע מן הסתם לשגשוג העסקים. שנתיים לאחר מכן היה אחראי להפקתן של כ-50 תצוגות מדי חודש. "באותם ימים כל הרעיון של תצוגות אופנה היה שונה לחלוטין מהיום. תצוגות הופקו והועלו כמופעי בידור ומכירה לקהלים של ועדי עובדים, מוסדות ממשלתיים או ארגוני נשים. תרנו את כל הארץ בתצוגות".

בין השמות שבלטו אז בתחום ארגון תצוגות האופנה היו שלווה בן גל, אילנה מרגלית ופנינה גולדשטיין. נוהל הפקת התצוגות היה אחיד פחות או יותר: המארגנות היו מאגדות יחד בין ארבעה לשישה יצרנים, כל אחד מהם היה מממן את שכירתה של דוגמנית אחת, ובמשך התצוגה עצמה המארגנת היתה משמשת גם כמנחת האירוע שליוותה את המראות שהוצגו על המסלול בדבריה. היא נהגה להזמין את הדוגמניות לעלות על המסלול בטון דרמתי, והעניקה תואר נמלץ לכל אחת מהן.

רייף השתייך אמנם לקבוצת הדוגמנים שעברו לצד השני של המסלול, שמנתה דוגמניות עבר ידועות כגון חניתה צנטנר, בתיה דיסנצ'יק וחני פרי, אך התצוגות שהפיק בלטו בייחודן. "מה שהיה חשוב באמת היה השואו עצמו", הוא מספר. "הייתי בוחר נושא וסביבו מאגד את המעצבים המתאימים. אם הנושא היה תמונות מתערוכה, למשל, אז כל מעצב התבקש לעצב קולקציה בהשראת יצירות מפורסמות של אמנים ידועים. התפאורות נוצרו בהתאם".

בתוך זמן קצר נהפכו התצוגות של רייף למאוד מבוקשות. הוא אירגן השקות לבשמים ותצוגות למעצבים מובילים, והיה הראשון שהעז להעלות את דנה אינטרנשיונל על המסלול, הרבה לפני שהמעצב הצרפתי ז'אן פול גוטייה מצא בה עניין. מופע הבכורה שלה היה ב-1992, בתצוגה של המעצב המנוח יהודה דור. אינטרנשיונל החלה אז לפלס את דרכה כזמרת ורבים סרבו להעניק לה במה בארץ, אך רייף, שהאמין כי זה דווקא רעיון מצוין לשלבה בתצוגת בגדי נשים, העלה אותה למסלול לבושה בשמלת כלה במחוות הפינאלה המסורתית של תצוגות האופנה באותן שנים.

ב-1995 כבר היה חתום על הפקת תצוגות ענק. אחת התפניות המקצועיות המשמעותיות בחייו חלה כשזכה להפיק את טקס בחירת מלכת היופי לשנת 1996. את ההזדמנות קיבל לאחר שביים והפיק את תחרות תגלית השנה של שבועון "ראש אחד" וסוכנות "לוק". רייף הצעיר נכנס לנעליו של המפיק הוותיק צדי צרפתי, ומילא את התפקיד עד 2003, אז נסע ללוס אנג'לס. בשנת 2000 הצטרף כשותף לסוכנות הדוגמניות "לוק", והפיח בה רוח חדשה כשגייס לשורותיה דוגמניות שנהפכו בהמשך לכישרונות רב-תחומיים כגון מירי בוהדנה, לינור אברג'יל ואילנית לוי.

בין שני העולמות

מוטי רייף
מוטי רייף. צילום: בכר דודו

בסוף שנות ה-90 פנה רייף לנתיב מקצועי חדש: הפקת תוכניות טלוויזיה. "הוצאתי מכתב מסודר לכל לקוחותי שבישר להם על סיום עבודתי בתחום, למעט קסטרו ואוברזון שאיתם אני ממשיך לעבוד עד היום", הוא מספר. מה שמיקם את רייף על המפה הטלוויזיונית היה הצטרפותו כשותף לאולפני מימד ב-1998, אחרי ששיתף פעולה עם איתן אבוט, אז מנכ"ל משותף באולפנים, בהפקת אירוע היובל לאופנה הישראלית במסגרת חגיגות היובל למדינת ישראל. השניים הקימו את חברת "מימד מוטי רייפ" (כך במקור. רייף שונא אותיות סופיות. "זה כך מאז שאני ילד. במשך שנים נמנעתי מהן. רק בשנה האחרונה, במשך שהותי בלוס אנג'לס, התאהבתי בפ' הסופית מחדש").

כולם מסביבו הרימו גבה בפליאה. משפטים כמו "מה הדוגמן הזה רוצה עכשיו?", "שיחזור לדוגמניות שלו", או "מה הוא מבין בכלל בטלוויזיה?" נשמעו בלא הרף. תמיד כינו אותו "הדוגמן" בנימה לעגנית, הוא מספר, אבל זה לא הפריע לו להתפתח בתחום ולהפיק תוכניות כדוגמת "המהפך", "מזל טוב" ו"אוסקר האופנה".

טקס פרסי האופנה שעלה בערוץ 2 ב-1999 היה החיבור הראשון בין שני העולמות של רייף - הישן והחדש. אירוע נוצץ, פיתוח עצמאי של רייף, שבו נבחרו השחקנים המובילים בשדה האופנה המקומי: החל במעצב הטוב, דרך הדוגמן וכלה בצלם ובסטייליסט. כאילו שהיינו תעשייה של ממש כמו במילאנו או פאריס.

אך לא הכל היה נוצץ בטקס. גורמים בתעשייה הלינו על כך שמדובר במופע טלוויזיוני שאינו משקף תמונה הנאמנה למציאות, שזהו אירוע מסחרי שבו בעלי ההון הם גם בעלי החזון. עוד נשמעו תלונות על מתן עדיפות למקורביו של רייף. "ברגע שעברתי לטלוויזיה רציתי לעשות את הדבר שיהיה לי הכי קל, ובגלל שהגעתי מעולם האופנה החלטתי לתת לאנשים האלה במה. בדיעבד זה לא היה קל בכלל כי אנחנו היהודים מאוד חשדניים, ואפילו שהכל פעל בצורה ישרה והוגנת - מעולם לא התערבתי בבחירת המתמודדים או הזוכים - הואשמתי בריכוזיות יתר ובהטיית הדין בגלל מעורבותי הרבה בתעשיית האופנה".

רייף אינו נשמע מוטרד מן הביקורת הנוקבת שהופנתה אליו בתקשורת. "תמיד משכתי אליי אש", הוא אומר, מתייחס בעיקר לסערה התקשורתית והציבורית שעורר מינויו לקונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס בשנת 2003. מינויו של אמרגן תחרויות יופי ותצוגות אופנה לסוכן המכירות הראשי של התרבות הישראלית באתר מרכזי בעולם לא התקבל בעין יפה. בין יתר השמועות שהופצו במסדרונות משרד החוץ בזמנו נשמעה גם הטענה כי המינוי הוא תולדה של יחסי חברות קרובים בין רייף לאשת שר החוץ אז, העיתונאית ג'ודי ניר-מוזס-שלום. "בולשיט", אומר רייף נחרצות, "המינוי שלי התחיל בכלל בתקופת כהונתו של ביבי נתניהו כשר החוץ. תוך כדי התחלף שר החוץ".

המינוי לא האריך ימים, ובתום חודשים ספורים בתפקיד הוא התפטר בעקבות האשמות בהטרדה מינית שהגיעו, כך דווח, מאחת העובדות בשגרירות. "הכל היה מקושקש. עובדה שמעולם לא הוגשה תביעה מסודרת נגדי", אומר רייף. "זה נבע מחוסר פרגון של אנשים אפורים. הנוכחות שלי הפריעה לאנשים. ביום הראשון שהגעתי לשגרירות הישראלית בלוס אנג'לס נתבקשתי לא לעמוד בשורה אחת עם הקונסולים בקבלות פנים. התפטרתי כי לא באתי לשם כדי להילחם. הגעתי עם סדר יום מאוד ברור לגבי איך אני רוצה להביא את התרבות הישראלית ללוס אנג'לס, ואנשים לא אהבו את זה. לא נסעתי כדי להפיק טקסי זיכרון. היו לי תוכניות גדולות כמו להעלות הפקה משותפת של האופרה הישראלית והאופרה של לוס אנג'לס, ליזום מסורת של אירועי שבוע הספר העברי בלוס אנג'לס, עם תרגומים של ספרות ישראלית לאנגלית ובנייה של משכן מיוחד בצורת ספר פתוח שבו יתקיים האירוע מדי שנה. אבל היתה כזאת התנגדות שהחלטתי שאני לא רוצה להילחם. ניסו להרגיל אותי לחשוב בקטן ואני לא אדם שחושב בקטן. הבנתי שזה לא המקום שלי.

"כעת, מה שמניע אותי קדימה הוא האהבה שלי למה שאני עושה. בשנים האחרונות אני ממשיך לעשות את זה באופן פרטי. אני לא צריך את הכותרת של שגריר תרבות. מאז שסיימתי את התפקיד אני עושה את זה יחד עם חברתי הטובה נועה תשבי. עבדנו להביא אנשי תעשייה מלוס אנג'לס לישראל ולקרב אותם לתרבות ולמסורת שלנו. ואני עדיין עושה את זה. בלוס אנג'לס היינו מארגנים ערבים שבהם היינו מחברים יחד מפיק מהסטודיו הזה, מנהל מהסוכנות הזו, יהודים לצד לא יהודים. יזמנו ארוחות ערב שבת, חגגנו את החגים. התאהבנו מחדש במסורת של עצמנו אחרי שנים של דיכוי בארץ".

אף מלה על פוליטיקה

יש משהו מתעתע באישיותו של רייף, בן 47, שדורש כמה מפגשים רצופים וקרבה מסוימת על מנת להתחיל לעמוד על אופיו. על הפקת שבוע האופנה הישראלית, למשל, הוא מדבר בביטחון רב כהרגלו. את הטון הסמכותי והמבט הקשוח, הוא אומר, סיגל לעצמו ככלי עבודה יעילים כבר בתחילת דרכו. זה עוזר לו לגרום לאנשים מסביבו למלא את בקשותיו. כשהם מלווים במבנה גוף מוצק שמתפרש על גובה של 192 ס"מ ("בתעודת הזהות שלי כתוב 194, אבל נראה לי שהתכווצתי בשני ס"מ עם השנים"), וחזות מצודדת, הם צוברים נוכחות שעשויה לאיים מעט באותה מידה שהיא כובשת.

מי שיחפש עקבות ללהט הפרסום ולפרובוקציות התקשורתיות שחולל כבחור צעיר בתחילת שנות ה-90 יתקשה למצוא אותם כיום. שני עשורים מאז שחתם את פרק הדוגמנות בחייו, רייף אומר כי עבר מרחק שנות אור מהתקופה שבה הסעיר את הביצה התל אביבית בפרשיות אהבה עסיסיות ובמאבקי אגו, שהתחוללו בעיקר במדורי הרכילות. כאחד המפיקים העסוקים והמחוזרים בטלוויזיה בעשור החולף, הוא מעדיף להצניע את התקופה הזו.

"אני הילד הכי טוב שיש," הוא אומר במבט שובבני שמרמז כי גם הוא אינו מאמין לדבריו לחלוטין. מי שיפגוש אותו בחטף יתקשה אולי להבין על מה הוא מדבר. רק לעתים רחוקות, ובסיטואציות מסוימות, הוא מאפשר לתווי האופי העדינים לבצבץ מבעד לחזותו המחוספסת. אך כשזה קורה נפער פער מבהיל כמעט בין הדמות החסינה שהוא מחצין לפגיעות שמתגלה מתחת לה.

"בחיים האישיים שלי אני אדם מאוד שקט", הוא מעיד על עצמו, "וזה לא בהכרח מתיישב עם מה שאנשים חושבים עליי. גם אם תחפש בארכיון לא תמצא תיעוד של החיים האישיים שלי בעשור האחרון. אני אדם מאוד דיסקרטי. אני יודע לשמור על זה מצוין". מאותה סיבה, הוא אומר, מיעט מאוד להתראיין בשני העשורים האחרונים. "אני עושה הרבה דברים בחיים שלי, וזה נשמע לא טוב כשאתה מספר על זה. למה לי להתרברב? אני עושה את הדברים שלי ונהנה בשקט. אין לי צורך לדבר על זה עם כולם".

כשהוא נדרש להגדיר את עצמו בין מגוון פעילויותיו בשנים האחרונות, הוא מציין כי אין לו כל צורך בהגדרה. "השבוע עשו לי כרטיס ביקור חדש. המעצב הגרפי שאלו אותי מה לכתוב. אמרתי לו שיכתוב פשוט 'מוטי רייף'. אני עוסק באופנה, בקולנוע ובטלוויזיה. אין לי הגדרה אחת. אני עושה את מה שאני נהנה לעשות".

בשנים האחרונות היה רייף מעורב בהפקת סרט תיעודי שבמרכזו האונס שעברה השחקנית-דוגמנית לינור אברג'יל שבועות ספורים לפני שזכתה בתואר "מיס עולם" ב-1998. אברג'יל חברה לשחקנית-במאית ססיליה פק, בתו של השחקן גרגורי פק, כדי לצלם את הסרט, בהפקת "אבוט רייפ המאירי", שיעסוק בתופעת האונס בעולם, ובחששן של נשים רבות שמחליטות שלא לדווח על התקיפה ולא להעיד נגד תוקפיהן.

שהותו בלוס אנג'לס בשמונה השנים האחרונות, שממנה שב לישראל לפני מספר חודשים, השפיעה מאוד על אורח חייו ועבודתו. "כשאתה חי בחו"ל אתה נהיה יהודי גאה. אתה בעצם הופך להיות מעין שגריר של ישראל בכל מקום שאתה מגיע אליו. צריך לזכור שכל אזכור של ישראל בתקשורת העולמית קשור בדרך כלל באלימות. אני לא מעורב בפוליטיקה באופן ישיר, אבל כשחזרתי לארץ היה לי ברור שעלי לעשות משהו למען הסברה טובה יותר של ישראל. חשבתי ששבוע אופנה מקומית יהיה הזדמנות מצוינת להיעזר בקשרים האישיים שלי כדי להביא לארץ עיתונאים ועורכות אופנה מכל העולם לאירוע שיהיה מאה אחוז אופנה. בלי אף מלה על פוליטיקה, על אלימות או על הפלשתינאים".

בנובמבר אשתקד הזמינו אותו מארגני שבוע האופנה בלוס אנג'לס להעלות במסגרת האירוע תצוגה של מעצבים ישראלים. "תחילה סירבתי, אבל אחר כך הסכמתי לעשות את זה ללא קרדיט. למחרת התצוגה התקשרו אלי המארגנים של שבוע האופנה והציעו לו להיות שותף בארגון שבוע האופנה. חשבתי מה אפשר לעשות עם שבוע האופנה הזה. לוס אנג'לס היא הרי לא ניו יורק ואין בה תעשיית אופנה מפותחת עם מעצבים בעלי שם. הדבר ראשון שחשבתי היה שכדאי לשנות את שם האירוע משבוע האופנה של לוס אנג'לס לשבוע האופנה של בברלי הילס. במקביל החלטתי לרתום כל תצוגה לארגון או מיזם צדקה, ולפתוח את התצוגות לקהל הרחב - לא רק לקהל של קניינים ואנשי תקשורת, אלא לקהל הלקוחות שמגיע לקנות בגדים בבברלי הילס.

"הייחוד של הוליווד ולוס אנג'לס הם הידוענים ואירועי הצדקה. ברגע שאתה מגייס את הידוענים מגיעים גם נותני החסות ואז אפשר להביא את הקהל הרחב בקלות רבה יותר. עשינו ניסיון ראשון שהצליח מאוד בנובמבר האחרון, ובנובמבר הקרוב נעשה את זה בפעם השנייה. אז זה היה יום אחד שבו הציגו מעצבים כמו אלי טהרי, ג'סטין טימברלייק וארבעה מעצבים צעירים מלוס אנג'לס, ובנובמבר הקרוב זה יתפרש על פני יומיים של תצוגות".

כשהוא ממשיך לדבר על שבוע האופנה שהוא מתכנן להעלות בתל אביב, חוזר הטון הנחוש לדבריו. "אני רוצה להיכנס לסבב העולמי. זה תאריך שלא קורה בו כלום, כך שנוכל להשתלב בלו"ז של תעשיית האופנה הבינלאומית. אני לא שם את הדגש על הקניינים בשלב הזה. כרגע אני רוצה לעשות הסברה באמצעי התקשורת".

זוהי רק ההתחלה

גם אם זוהי החלטתו המודעת של רייף, ללא קניינים, פעילות עסקית וקשרי מסחר אמיתיים קיים חשש שהאירוע יתקשה להפוך לדבר ממשי ולהרוויח את זכות הקיום שלו. באז תקשורתי הוא חלק חשוב מהעניין, אבל את גלגלי התעשייה מניעים בסופו של דבר הקניינים. רייף אינו נראה מוטרד מכך. "אני רוצה להראות לעולם שיש אופנה מצוינת בתל אביב, ולומר שבתל אביב יש משהו מעבר לאלימות ולפעולות טרור". מתווכיו יהיו סוללת עיתונאים ועורכי אופנה מחו"ל שיוזמנו לארץ במיוחד לרגל האירוע. "אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל אני יכול לומר שמדובר ברשימה של שמות מוכרים ומכובדים של עיתונאים ועורכי אופנה מפאריס, לונדון, מילאנו, ניו יורק, לוס אנג'לס וברלין".

לפתע מתחילים להתבהר קווי דמיון בין שבוע האופנה הישראלית שהוא יוזם כעת לבין מה שעשה בתחילת דרכו: המוטיבציה הראשונית היא להעלות מיצג מרשים של אופנה ישראלית כשהמופע הוא הרכיב החשוב בו. מסחר או קידום התוצרת של המעצבים המקומיים בשווקים במעבר לים אינם בראש מעיניו בשלב זה. משום כך אולי גם אינו מודאג מדי מן התשתית הרעועה של תעשיית האופנה המקומית - מההיצע הדל של ספקי הבדים בארץ, מהמחסור במתפרות טובות ובאנשי מקצוע מיומנים. לשיטתו, גם את זה אפשר לייצר בקלות. "אנחנו עם שלומד מהר, וברגע שנעשה את החיבור עם קניינים וחדרי תצוגה בחו"ל נוכל לפרוח כאן כתעשייה. אנחנו עדיין לא שם כמובן, קודם כל נירה את ירית הפתיחה, אבל בהמשך הכל אפשרי. פועלים כאן המון מעצבים מוכשרים, ואני לא מדבר בכלל על אנשים שצמחו כאן והיום מאיישים עמדות מפתח בבתי אופנה ברחבי העולם. זו רק דוגמה לכך שאין לאן לצמוח כאן, ובגלל זה הם נאלצים לעזוב כדי להגשים את חלומותיהם בשדה גדול יותר".

לקראת סוף השיחה אני תוהה האם אינו חושש לעשות עוול למעצבים המקומיים בכך שהוא מזמין אותם לקחת חלק בסיטואציה מקצועית כשלא בטוח שהם מוכנים לה, ומבלי בעצם שיהיו לו כוונות לקדם את עבודתם מול קניינים. "נזק?", הוא מביט בי בעיניים פעורות. "אף אחד לא יינזק מזה. כולם ייצאו עם רווח מהאירוע הזה". כשאני מעלה את החשש שהמעצבים המקומיים יכזיבו את עיתונאי האופנה הבכירים שיפקדו את התצוגה, תווי פניו נרגעים והוא מחייך בביטחון: "אל תדאג. אף אחד מהמעצבים שאבחר להשתתף באירוע לא יאכזב אותי".

דבריו, שנאמרים בביטחון רב, מעוררים רגשות סותרים. האם שלוותו נובעת מתוך שאננות שמקורה בחוסר הבנה אמיתית של הקשיים הכרוכים בניהול מיזם גדול ומורכב כגון זה, במיוחד במדינה כמו ישראל שבה תעשיית האופנה מתבססת על תשתית כה רעועה ולוקה בחסר עד כי נדמה שהמונח תעשייה כלל אינו הנכון לתארה, או שהיא נסמכת על ניסיונו הרב בתחום? רק הזמן יגיד.

רייף הוא איש נמרץ, בעל חזון וכושר ארגון מוכח. בקרוב יציין 25 שנים של עשייה פורה, אך לדבריו הוא חש כי זוהי רק תחילת הקריירה שלו. במיזם הנוכחי שלו ישנם כל הרכיבים שבלטו בעבודתו עד עתה: אופנה, ידוענים, בידור, יצירתיות מסחרית, זוהר לא מקומי, ומעל לכל יכולתו לפנות אל לב ההמונים. בעבר הצליח אמנם להביא את האופנה לטלוויזיה ולתת לה לגיטימציה וחשיפה, אך המציאות שמחוץ למרקע הקטן היא מורכבת הרבה יותר. במקרה הגרוע, שבוע האופנה הישראלית שהוא מתכנן יהווה סמל למצבה העגום של האופנה הישראלית כיום: הרבה כישרון שהולך לאיבוד באי סדר, ללא מטרה מוגדרת שמשרתת נאמנה את גיבוריה ובעיקר ללא כל קונספציה מגובשת.

יומיים לאחר הפגישה שלנו, רייף מתקשר ומבקש דבר אחד: שמהראיון לא ישתמע כאילו הוא מנסה לסכם את פועלו ב-25 שנים האחרונות. "תמיד חשבתי שאתראיין לכתבה כזו רק כשאהיה זקן ואביט אחורה על חיי", הוא אומר. *

המהפך

אף שהגיע לטלוויזיה בלי הרבה ניסיון קודם, מוטי רייף חתום על כמה מההצלחות הגדולות של השנים האחרונות

מוטי רייף, כיום שותף בחברת ההפקות הגדולה "אבוט רייפ המאירי", הגיע לעולם הטלוויזיה בסוף שנות ה-90. ב-1999 חבר למפיק איתן אבוט, אז מבעלי אולפני מימד, והשניים הקימו כשותפים את חברת הבת "מימד מוטי רייפ". תוכנית הטלוויזיה המוכרת ביותר שיצרו השניים היא "המהפך", שהגישה אורנה דץ בשנים 2001-2005, שהפכה ללהיט. לצדה הפיקו השניים גם את "יצרים", תוכנית סקס מ-2003 שנפסלה לשידור ועוררה מהומה תקשורתית, ואירועי אופנה טלוויזיוניים שונים כמו טקס בחירת מלכת היופי, תגלית השנה ופרסי האופנה.

ב-2003 מונה רייף לקונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, ו"מימד מוטי רייף" פורקה. איש לא חשב אז שהשלב הדיפלומטי בקריירה של רייף יסתיים במפתיע כמה שבועות אחרי שהתחיל. כעבור שנה, חידש רייף את פעילותו כמפיק בארץ. יחד עם גיא המאירי, אז מנכ"ל סוכנות הדוגמנות "לוק", ובשותפות עם חברת JCS הקים רייף חברת הפקות לטלוויזיה ולאירועים, וחברה נוספת, להפקת אירועי אופנה ואירועים לחברות מסחריות, עם המפיק אלון צ'צ'יק. השותפות הזו נהפכה לחברת "אבוט רייף המאירי", שבה חברים, לצד רייף, המאירי והשותף משכבר אבוט, שמזוהה עם הפקת תוכניות ריאליטי בשביל ערוץ 10, ביניהן "הישרדות" ו"הדור הבא 24/7", המשודרת בימים אלה ומתקשה להתרומם. כמו כן צולמו ושודרו בהצלחה שתי עונות "היפה והחנון", עונה ל"הרווק" ושתי עונות, שאחת מהן משודרת בימים אלה, של "TLV". לצד המחלקה הטלוויזיונית מחזיקה "אבוט רייפ המאירי" בשתי חטיבות נוספות בתחום ההפקה - הפקת אירועים והפקות לשווקים בינלאומיים.

דור המדבר

הבגדים היו מיושנים והציפיות מוגזמות, אבל שבועות האופנה בישראל זכו להצלחה

"משלחות של קוני אופנה מ-15 ארצות המונות כ-250 איש הגיעו כבר לישראל כדי להשתתף בפתיחת שבוע האופנה הישראלית המתקיימת היום במלון שרתון בתל אביב. בבוקר יחזו הקונים בתצוגה של 80 דגמי אופנה - תוצרת 50 מפעלים". כך נפתח דיווחה של סופרת "הארץ" על שבוע האופנה הישראלית שהתקיים לראשונה בתל אביב במארס 1965. משרד המסחר והתעשייה אירגן אותו בשיתוף מרכז האופנה של מכון היצוא והחברה הישראלית לתערוכות וירידים. בין 48 היצרנים שהשתתפו בו בלטו לטובה "גוטקס", "בגד עור" ו"גליה-טריקוזה" (שייצגו את הענפים המובילים בתעשיית האופנה המקומית אז: בגדי ים, מוצרי עור וסריגים).

האירוע נפתח במסיבת קוקטייל ונחתם בארוחת ערב חגיגית בראשות שר המסחר והתעשייה אז, פנחס ספיר, שבה התקיימה תצוגת "אופנת בוטיק" בהשתתפות אופנאי התפירה העילית המקומית, בהם פיני לייטרסדורף למשכית וגדעון אוברזון. מארגניו תלו בו תקוות גדולות. "תעשיית האופנה של ישראל הגיעה עתה לרמה של סגנון ואיכות שמאפשרת לה, לראשונה, להזמין את ראשי הענף בעולם לבוא ולראות במו עיניהם את יצירות האופנה המקוריות שיש לה להציע, ולהתרשם גם מהנוף, האקלים, האווירה והעם בישראל", הכריז ספיר. אבל האופנה שהוצגה אז לא הצטיינה במקוריות. לאחר שהופקו הלקחים מן השבוע הראשון, שבו רבים נמנעו מלהציג את עיצוביהם החדשניים מחשש שיועתקו, שבועות התצוגות הבאים נחלו הצלחה גדולה יותר. ב-1971 הצטרפו אל המציגים הישראלים יצרני אופנה מארצות הים התיכון, בהן יוון וטורקיה. כ-500 קניינים ביקרו באירוע, נציגים של בתי כלבו בארצות הברית, בריטניה וגרמניה.

שבועות התצוגות, שהתקיימו בארץ ב-1968-1973, משכו אליהם גם עיתונאי אופנה מובילים. העיתונות הזרה כינתה את האופנה הישראלית "האופנה העולה מן המדבר", ושיבחה את השילוב בין רעיונות המזרח ויסודות האופנה המערבית. עורכת "ווג" האמריקאי אז, דיאנה ורילנד, ייחדה בגיליון יולי 1969 של המגזין כתבת אופנה מצולמת בכיכובה של השחקנית והזמרת דליה לביא שהתפרשה על פני 12 עמודים.

שבועות האופנה הישראלית המשיכו להתקיים עד 1975, אבל עם השנים איבדו מכוח משיכתם. ב-1980 נעשה ניסיון להשיב את המסורת על כנה, אבל שבוע האופנה שאירגן מכון היצוא במלון הילטון בירושלים לא הוכתר כהצלחה.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 AL EIZE OFNA MEDUBAR? o 110-220
  • 12:50
  • 13.09.11

Israelies and OFNA are like oil and water. Ofna may exist here in some studios but you never see it in the streets where it belongs

02 הכתב הכי טוב לקורא שחר אטואן מאזי
  • 18:34
  • 23.11.11

אוהבת לקרוא את גלריה בזכות הכתבות הטובות של שחר אטואן