למותר לציין את החשיבות העצומה שיש לאירוע כמו שבוע אופנה בקידום התעשייה המקומית. ועם זאת, עוד בטרם הניחה דוגמנית אחת את כף רגלה על המסלול, נצבעו שני שבועות האופנה הישראלית ­ זה שננעל ביום שלישי וזה הצפוי להיפתח בחודש הבא ­ בגווניה הקודרים של אי הצלחה. זה נכון בכמה מובנים, אבל עצם הפיצול לשני אירועי תצוגות נפרדים ­ בשל חילוקי דעות בין צמד המארגנים, המפיק מוטי רייף ואיש העסקים אופיר לב ­ כבר מתח אופק מדאיג הן מעל לאירועים עצמם והן מעל היכולת להשיב את מסורת שבועות האופנה הישראלית על כנה.

על הרקע הזה היו מעצבים שבלטו בכל זאת, מיקדו את עבודתם וניסחו עצמם באופן מרבי. אניה פליט למשל, שהתצוגה על המסלול היתה אצלה כוח מניע והקולקציה שהציגה היתה מהטובות שלה עד כה: שפת העיצוב השתכללה, החומרים הפכו ליקרים, הגזרות למורכבות אך לא מסורבלות, ובאופן כללי התעוזה גדלה.

על המסלול זה ניכר כבר בדגם הראשון שהוצג: שמלת אריג שחור, משובץ בפרחים רומנטיים צבעוניים, שבצדיה טורים מלוכסנים של נקודות עור שחורות. השילוב הזה, בין פולקלוריסטי ורומנטי לעירוני - כלשונה של המעצבת - העלה בזיכרון שפת עיצוב מורכבת באופנה העילית, והניו יורקית בפרט. אך זו של פליט הותאמה לרוח המקום, בין השאר במבנה הקליל של הדגמים וברצועות הגומי במעלה חצאיות אלגנטיות.

הדגמים שנצפו לאחר מכן התיכו יחד חומרים בצורה מרשימה לא פחות: ז'קט של חליפת מכנסיים מצמר צופה ברשת שחורה, רקומה בתחרה ובאבנים שחורות, ושיבוץ מחושב של פריחות צבעוניות בתוך אריגי תחרה שונים יצר לא רק אפקט מסקרן, אלא גם נוכחות חריפה של מעצבת עם יד בוטחת. יופיים החושני של אלה היה עדות לתושייה שהפגינה המעצבת כאשר הרכיבה בדים חדשים ממצאי הקיים רק בדוחק. בכללותה, הקולקציה היתה מופת של לבוש קיצי ברוח המקום, כזה שיש בו די טקסיות להתאים לאירוע רשמי ועם זאת הוא אינו כבד או מסורבל מדי.

כשקרן מור יצאה אל המסלול בפתח התצוגה של תמר פרימק, בטרם ניתן האות המוסיקלי הראשון, זו היתה מחווה מתוכננת גם אם צנועה למדי לתצוגת הפתיחה הרשמית של מעצבי האופנה הישראלים (לאחר התצוגה של מוסקינו ביום ראשון בערב, שהיתה יריית הפתיחה לאירוע כולו). מור והדוגמניות שצעדו בעקבותיה היו חביבות באופן יוצא דופן – הן חייכו והפריחו נשיקות באוויר, נופפו בחמימות הרחוקה מהניכור שמאפיין דוגמניות על מסלול. ואף שאחדות מהן, כמו מעיין קרת או מיקי ממן, הן דוגמניות עבר ידועות, המסר ששלחה המעצבת היה בהיר: אלו בגדים אמיתיים שנועדו ללבישה. בניגוד לבגדי ראווה שנועדו לתצוגה על המסלול.

עיצוביה של פרימק אינם מדברים בשפה השגורה של האופנה הגבוהה: הם לא מקרינים זוהר או מיניות מוחצנת ולא מכוונים להכות את הצופה בתדהמה. הגזרות שלה בסיסיות בדרך כלל, נינוחות, וייחודם של הבגדים טמון במלאכות היד העדינות - בציורים, ברקמות או בשיבוצי החומרים העתיקים שהיא מלקטת מרחבי העולם.

"פסיפס" הוא שמה של הקולקציה הנוכחית, ונדמה כי אין שם מתאים מזה למלתחה המורכבת מכותנה מדמשק, חרוזים צ'כים ועיטורי תחרה אנגלית. פסיפס של גלגל המזלות שנמצא ברצפת בית הכנסת בקיבוץ בית אלפא היה נקודת המוצא לחצאיות באורך הברך שצוירו בקווי הרקיע של תל אביב, ירושלים וחיפה, לחליפות יום מכותנה לבנה שזורה בחוט זהב, וכן לשמלות גלבייה חושניות. אלו נקשרו בצבעוניות חמימה ועכורה כשל אבני פסיפס עתיקות – חום, חמרה, תכלת, צהוב, אדום-יין וכולי.

הבעיה היתה במשלבים ובהקשר הכללי: הפער בין דגמים פשוטים ללבישה ביומיום, כמו גופיית משי מצוירת ביד, ובין עיצובים מהודרים יותר לשעות הערב, כשמלת משי סגולה משובצת בשתי וערב ססגוני, היה גדול מדי ופעל לרעתה של החטיבה הראשונה, היומיומית. סריגים לבנים או חומים בחטיבה זו - שנרקמו ביד בחוטים צבעוניים בדגמים מופשטים - היו שובי לב. אך לעומתם העלו דגמים רבים מדי את הספק אם מקומם אכן על מסלול התצוגה. עבודת סגנון מחושבת יותר היתה יכולה להעניק לדגמים את ההקשר המלהיב שמצופה מתצוגה כזו.

שבוע תצוגות הוא גם הזדמנות טובה להתרשם בצורה מסודרת מעבודתם של מעצבים שאינם מפעילים בוטיק. ליאורה טרגן היא כזו, והתצוגה שהעלתה היתה למעשה הראשונה מאז שהשלימה את לימודיה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב-2002. שגרת עבודתה עם לקוחות פרטיים בסטודיו שלה בתל אביב לא אילצה אותה עד כה להציג קולקציה שלמה בכל עונה. "אני לא מאמינה בדף חלק שבו אני מתעוררת כל בוקר ובוראת את עצמי מחדש כמעצבת", היא אמרה לפני התצוגה. "תהליך העבודה שלי מתמשך והוא אף פעם לא נגמר או מגיע לנקודת שיא". והנה, ולו פעם אחת, היא אומרת, רצתה להיחשף עם קולקציה שלמה לקהל הרחב.

"אני משוגעת", הוסיפה טרגן, והתכוונה לכך שאת ההחלטה להשתתף בשבוע האופנה קיבלה ברגע האחרון. במשך ארבעה ימים היא הרכיבה את המלתחה ובנתה את התצוגה בעבודה מאומצת סביב השעון, יחד עם  הסטייליסט כדורי אלישר. לטענתה, מסגרת הזמן הזאת היא שאיפשרה לה בסופו של דבר למקד את הדחף והיצירתיות ביצירת קולקציה מגובשת.

נוצות - אמיתיות, צבעוניות או שחורות, או כאלו שנחתכו בבדים – הן מהמרכיבים הבולטים שמזוהים עם עבודתה, וגם הפעם הן שפעו, בין שהרכיבו שריון קשקשים משולש בחזיתה ובאחוריה של שמלת משי ארוכה, ובין שעיטרו את אמרתה של שמלת פונצ'ו שחורה או השתלשלו מהאביזרים הרבים (טרגן מעצבת גם אביזרים).

ובכל זאת, הצלליות נותרו אחידות כמעט – שמלות ארוכות מבדים קלילים, שבחלקן העליון הפכו ליציבות יותר, בין השאר תודות לשרוולונים מעורות או וסטים מבדים נוקשים, אשר נראו כתכשיטי כוהנים. אפריקה, מצרים ותרבויות קדומות נמצאות במחזור החומרים שמפרה את יצירתה של טרגן. אבל לא תמיד היו הבגדים העיקר בתצוגה, ולראיה – לא תמיד אפשר היה להבחין בינם ובין האביזרים, או להכריע היכן מסתיימת השמלה והיכן מתחיל הווסט הגולש מהצוואר באדוות של אבני חן, נוצות וצדפים.

לעתים, כשאפשר היה להפריד בין השניים, הבגדים התגלו כפשוטים למדי: שמלה ארוכה ממשי ירוק בעלת כתפיות דקות שחורות, או שמלת חולצה ממשי אדום. זו היתה תצוגה שבה האביזרים הם ששימשו מרכז הכובד (ולעתים הלמו בעין הצופים בתקיפות דומה לזו של התופים שבפסקול המלווה), כפי שהיתה זו תצוגה פרי עמל משותף של המעצבת והסטייליסט.

"להתאבד ולקום לתחייה", סיכמה טרגן את טבילת האש הראשונה שלה. ואילו לאילנה אפרתי סימנה התצוגה רגע חריף של התחדשות. העבודה על קולקציית האביב החלה בנקודה שבה הסתיימה תערוכה שהעלתה המעצבת בחודש שעבר בגלריית "פריסקופ" בתל אביב. בתערוכה, שנקראה "אני אף פעם לא הפסקתי לראות עננים", הציגה אפרתי גלילי בדים שעליהם הטמיעה את עונות השנה, כלשונה. הכוונה היא שצבעה אותם בחומרים טבעיים, צמחים בעיקר, שליקטה ליד ביתה שבאיטליה (בשנים האחרונות היא מחלקת את חייה בין אומבריה לתל אביב), ובכך יצרה דוגמאות מופשטות שהן תלויות זמן ומקום מסוימים מאוד.

על המסלול הן עובדו להדפסים מעוננים שעיטרו בגדי משי קלילים כגון גלבייה בצללית רחבה או חולצה וחצאית בגזרות רפויות. אלו הוסיפו ממד רענן של מקריות לצורת עבודתה המחושבת של אפרתי והעשירו את השפה המאופקת שלה. אבל לפני הכל, אפרתי הוכיחה כי היא יודעת ליצוק תוכן לתוך תצוגה על מסלול, והכוונה היא לא להעמדה התיאטרלית של הדוגמניות - שהתבקשו להכריז את שמן ומקום מוצאן במיקרופון לפני שיצאו אל המסלול (לא ברור מה זה נועד להביע, אבל זה נדמה כפוי) - אלא לבגדים עצמם.

זו היתה הפתעה נעימה לראות את המחוות המוכרות מעבודתה של המעצבת הוותיקה - לראות למשל סרטי סאטן לבנים, שמשמשים בדרך כלל לעיבודים של תפרים פנימיים, הופכים לעיטור חיצוני, מתגבשים להצהרה אסתטית מרשימה.

כמעט לכל אורכה של התצוגה הוכיחה אפרתי כי בשנות עבודתה היא שיכללה את מיומנות עשיית הפלאים באמצעים בסיסיים כמו צבעים וצורות. הצמדות של פסים בעובי משתנה, או המתח העדין שהפיקה מאריגים במרקמים או במשקלים מנוגדים, וכן המינונים שבהם שזרה את ההדפסים בקולקציה – כל אלה העידו על הרגישות שפיתחה לאורך השנים. בתוך כך התגלתה אפרתי גם כמי שמיטיבה להפיק מהקולקציה צימודים פשוטים אך מסקרנים שיש בהם סטייל וזיקה לעבר ולהווה, כמו למשל גלבייה מעוננת כחולה ולבנה שנלבשה מתחת לז'קט פשתן צח, או שילוב  של ז'קט עור רך ואפרפר עם ברדס וחצאית דנים ישרה.

תרמה לכוח הזה העובדה שאפרתי הגבילה עצמה לקשת של גוונים כחולים ולבנים, למעט הבלחות של אפור וזהוב בכתמי ההדפסים, שנוצרו בתקופת האביב. אפשר שזה היה עניין פורמלי או סקרנות בעבודה עם גבולות, שניהם אינם זרים למעצבת. ומהיכרות עם עבודתה ועם משנתה האופנתית, לצירוף של כחול לבן יש גוון לאומי ומשמעויות רחבות יותר בעבורה.

קל מאוד להיטפל למיכל נגרין. לגודש העיטורים שבאביזריה ולסכריניות המופרזת שלהם, וכך גם לבוהק ההמוני של בדי הסאטן השחורים שמהם חתכה את השמלות בתצוגה שהעלתה ביום הנעילה של שבוע האופנה. חובבי אופנה אניני טעם יאמרו שהטעם שלה גס ושתלטני ושהיא ממילא חוזרת על עצמה. כל זה נכון, אבל זה לא הכל. יש אמת נוספת והיא שנגרין ייסדה את המותג שלה בצלמה, ושהוא משווק כיום בהצלחה מסוימת ברחבי העולם. ביפאן ואפילו ברוסיה מתים עליה, כפי שציין באוזני איש יחסי הציבור שלה ביציאה מהאולם. רק בארץ, לדבריו, לא מבינים אותה כל כך.

אז עם הצלחות אי אפשר להתווכח, ואולי פשוט אין טעם. אבל על טעם אפשר להתדיין, וגם זה כמובן בתוך הקשר מסוים. עיצוביה של נגרין הדחוסים בפרחים ובמלאכים הפכו לחביבים על נשים רבות, ומשום כך יש לה במה ראויה בשבוע תצוגות של אופנה שאמור לשקף את ההוויה המקומית. אלא שהאירוע הזה מקושר למסורת של אופנה עילית, וככזה הוא נוטה לעבר האליטיסטי והאנין, ולא לטעם הקהל הרחב. ככזה, יש לו שפה המזוהה בקלות וקודים שרק מקורבים יכולים לפענח, ונגרין, כפי שעלה מהתצוגה, פשוט אינה בקיאה בהם. למען האמת, אין לה צורך בכך, שכן היא עושה את עבודתה על הצד הטוב ביותר לסוגה, והקהל מגיב בהתאם. זו פשוט אינה הבמה הנכונה להצגת עבודתה.

על המסלול - לבדי הסאטן הזולים, לגזרות המיושנות ולגודש העיטורים של דפוסי פרחים רומנטיים ושיבוצי אבנים (גם הם באיכות ירודה) לא היה דבר עם החידושים האסתטיים או הסגנוניים באופנה העכשווית. בתצוגות אופנה על מסלול מצפים ממעצבים שיציגו חזון יצירתי תקף שיכול לסמל אופק חדש לצופים, גם אם הוא נראה מעט כאוטי, חריף או סתם לא מובן ברגע הראשון. אי אפשר לומר זאת על נגרין ועל עבודתה.

החיבה הבלתי מרוסנת של המעצבת לכל מה שנוצץ ומבהיק מצד אחד, וההעדפה הגורפת של בדים שחורים כבדים מנגד, גרמה לחשוב על עורבים ועל משיכתם הקמאית לחפצים בוהקים, אבל גם על סדר היום האופנתי של מארגני האירוע. הבחירה לפתוח את יום התצוגות השני עם הקולקציה של נגרין מבהירה את עמדתם בנוגע לאופנה שכדאי לקדם על הבמה הבינלאומית הזאת, אף שמהתמהיל של המעצבים שהציגו באירוע קשה היה לזהות יד מכוונת.

כך או כך, נגרין היא לא הכיוון הנכון שיש לצעוד בו, ועל אף ההצלחה המסחרית המוכחת שלה, יש להקדים חזון יצירתי לאון מסחרי בבחירת המעצבים המשתתפים. האידיאל, כמובן, הוא להציג את נקודת האיזון בין השניים, ולא לפתוח את יום התצוגות הראשון עם הקולקציה של תמר פרימק, שהעבודה שלה מקורית אך פונה לקהל מצומצם של נשים, או מנגד לנגרין שהיא יקירת הקהל הרחב אך אין לה מה לתרום לדיון על אופנה גבוהה. ושיח ערני ומפרה על אופנה הוא הרי אחת מהמטרות שאירוע כזה נועד לקדם.