הקטעים המוסיקליים של הזמרת ריף כהן ולהקתה, שהתיכו יחד שירה בצרפתית ובעברית, ניסורי גיטרות קשוחות וסלסולים ערביים, היו מצע הולם לקולקציה של הגר הצופה אלמביק למותג "אלמביקה". לפני התצוגה סיפרה המעצבת כי התחושה המרכזית שליוותה אותה בעבודתה היתה של ליקוט. לצד זה, היא הוסיפה, "אווירת השחרור ששלטה בלבוש הנשים בשנות ה-20 של המאה שעברה, על גזרותיו הרפויות, היתה כוח מעצב מרכזי".

גזרות רפויות אינן זרות למעצבת, גם לא דפוסי הנקודות או הפסים וחברבורות הג'ירפה שנצפו על המסלול בפתח התצוגה. אלא שהפעם נדמה היה כי מאחורי אווירת החירות הזאת יש תוכן אמיתי, ולא רק רצון להימנע ממחויבות. תחושות הנאה וקלילות, לדוגמה, באו לידי ביטוי בשמלת שיפון שחורה, שאמרתה תחרה לבנה ואשר נלבשה מעל לחצאית מנומרת. על הנייר, התיאור שלה נקרא מעט תמוה, אבל על המסלול זה נראה נהדר.

ואפרופו תיאורים כתובים, המעצבת סיפרה כי קליגרפיה היתה מוטיב נוסף שהנחה אותה בקולקציה הנוכחית. בבגדים זה התבטא בין השאר בכתמים גיאומטריים שחורים שנדרש לא מעט מעוף כדי לקשרם לאמנות העיצוב של האותיות (מה שעמד לזכותן כמובן). בפועל, הכתמים הללו חיברו בין דפוסי פרחים לדוגמאות מנוקדות בתחכום כובש, ולמראם התבהר באחת כוחה המניע של הקולקציה בכללותה: היו אלה, למשל, עיגול סגול בשמלת מיני ממשי צהוב, או נהר מנצנץ של פאייטים כסופים שפילח שמלת גלביה אוורירית, שהעניקו לדגמים יופי פשוט, נאיבי, אך כובש.

לחירות הזאת היו גם היבטים חיוביים פחות: דגמים שנצפו במשך התצוגה הציגו בזה אחר זה רעיונות אסתטיים מוצלחים יותר או פחות, אך ללא חוט שקשר ביניהם. לא תמיד אפשר היה לפענח את נתיב ההתפתחות שנמתח בין שמלת מעיל קוקטית לשמלה אחרת, שופעת בד מקומטט, בסגנון כנעני. ומצד שני - חירות היא היכולת לפעול על פי רצון אישי, וככזאת היא בהכרח מבוזרת.

בדומה למעצבים שהציגו לפניה, הצופה אלמביק לא הצטיינה אמנם ברצף או בבנייה מסודרת של מלתחה שלמה; סוד כוחה התגלה ברגעים יחידים. אחד מהם היה זה שבו נעו על המסלול שמלות משי צחות, מודפסות בפרחי בר אדומים, וברקע שרה כהן "רוצה פרחים, רוצה פרחים, בלי סידורים, בלי כדים, בלי אירועים". במבט ראשון, זה היה תואם הדוק מדי בין צורה לתוכן, ובכל זאת היה בכך קסם.