המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

האמהות הגדולות של תלמה ולואיז

כוכבות הסדרה "קגני ולייסי", הסדרה הכי פמיניסטית אי פעם בטלוויזיה, משחקות כיום על במות לונדון ונזכרות איך שינו את פני הפריים-טיים הטלוויזיוני

כשטיין דיילי היתה בשנות העשרים לחייה, היתה תקופה שנתנו לה רק תפקידי קורבן. היא גדלה במשפחת שחקנים, חלמה להיות שחקנית קלאסית וגם הופיעה על במות במחזות זמר, אך הקריירה של בעלה, שחקן ובמאי, הוליכה את בני הזוג להוליווד, עם בתם התינוקת. "אז התחילה התקופה שלי בטלוויזיה, והתחלתי לגלם קורבנות", היא אומרת. "היו 10 או 12 שנים כאלה, וזה קצת נמאס".

הצחוק שלה מהדהד באולם המופעים הריק. טבעת ציפור גדולה, מעוטרת במסמרים, מבריקה על אצבעה, ועיניה מתרחבות מפעם לפעם כינשוף מבוהל. פעם, בנמל תעופה, עצר אותה מישהו שזיהה אותה מהטלוויזיה באותה תקופה. "את הבחורה שנעשית מכוערת כשהיא בוכה, נכון?" הוא אמר. היא צוחקת צחוק רועם כשהיא נזכרת בסיפור. "כי לא הצלחתי להזיל אפילו דמעה אחת ולהיות יפה. אז כן, אני הייתי מכוערת כשבכיתי. כמו רוב האנשים".

בתחילת שנות ה-80 צץ פרויקט חדש. ההזדמנות לגלם את הגיבורה. הסיפור היה בשלבי פיתוח מאז אמצע שנות ה-70, כשהמפיק בארני רוזנצווייג התרשם מהתנועה לשחרור האשה שהיתה אז בחיתוליה. לאחר צפה בסרט ושמו "ניחוח אשה" (לא בגרסה של אל פאצ'ינו), הכתירה אותו מי שהיתה אז בת זוגו, אשת הטלוויזיה ברברה קורדיי, בתואר "הסרט המשפיל והסקסיסטי ביותר שראיתי בחיי". רוזנצווייג החל לבחון את הסרט מנקודת מבט חדשה. הוא דימיין מה היה קורה אילו כל הנשים בו היו יהודים חסידים. "באמצעות השינוי הזה", הוא כותב, "'ראיתי' את ההומור הסקסיסטי כפי שהוא, משהו שעובד רק על חשבון מישהו פחות חזק. זו היתה תגלית בשבילי". הוא גם נדהם לגלות שמעולם לא הופק סרט חברות נשי אמיתי, לא על המסך הגדול ולא בטלוויזיה. רוזנצווייג החליט להפיק מיזם כזה, סיפור שישלב פעולה עם אחווה נשית.

שרון גלס (מימין) וטיין דיילי ב"קגני ולייסי". הקהל האמריקאי נרתע בתחילה
שרון גלס (מימין) וטיין דיילי ב"קגני ולייסי". הקהל האמריקאי נרתע בתחילה. צילום: גטי אימג`ס

מתרוצצות בניו יורק

"ניומן ורדפורד" היתה אחת הכותרות שנשקלו לפרויקט, אבל היא נזנחה כדי שלא להסתכן בסיבוכים משפטיים. ההצעה "Cross My Bra and Hope to Die" (משחק מלים על נוסח של שבועה, שמשולבת בו המלה "חזייה" במקום "לב" ומרמז גם לפרסומת לחזייה בעלת כתפיות מצטלבות, Cross My Heart Bra), נפסלה מטעמים אחרים. בסופו של דבר נקראה הסדרה "קגני ולייסי".

30 שנה לאחר תחילת שידורי התוכנית חזרו שתי הכוכבות שלה, טיין דיילי ושרון גלס, להופיע יחד באירוע חגיגי של מכון הקולנוע הבריטי. הכרטיסים נמכרו כמעט מיד. הקהל המריע קם על רגליו.

את התסריט הראשון לסדרה כתבו קורדיי ושותפתה לכתיבה, ברברה אוודון, והשתיים יצרו פורמט שקורדיי מגדירה "תוכנית על שתי נשים שהן במקרה שוטרות, לא שתי שוטרות שהן במקרה נשים". תחילה הופק סרט טלוויזיה ב-1981 ולאחריו הופקה הסדרה, ששודרה מ-1982 עד 1988; הדמויות היו מתרוצצות ברחבי ניו יורק, עולות במדרגות בריצה, יורדות במדרגות בריצה, עוצרות עבריינים, מגלגלות עיניים לשמים למראה גברים שחושפים את עצמם, מנופפות אקדחים רק כשאין ברירה.

ומתחת לפני השטח זרמה אחווה. הנשים היו מתווכחות, אחר כך צוחקות, ומשוחחות דרך קבע בשירותי הנשים - או כפי שכונו בפיהן, "הג'יין" (המקבילה הנשית ל"ג'ון", כינוי לשירותים באנגלית). הן היו חולקות זו על זו בוויכוחים קולניים, אך בבסיס תמיד תמכו זו בזו. התוכנית היתה סיפור אהבה כמו כל סרט חברים. "אני רוצה את השותפה שלי בחזרה", אומרת לייסי כשקגני אחוזה בציפורני האלכוהוליזם. "אני אוהבת אותך ואני לא רוצה לאבד אותך".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

הסדרה היתה פורצת דרך בעמדתה הפוליטית; כשצופים בה כיום בדי-וי-די, קשה להאמין שתוכנית בעלת מסר פמיניסטי כה גלוי הופיעה אי פעם בפריים-טיים טלוויזיוני.

הדמויות חזרו ונפגשו בארבעה סרטים באמצע שנות ה-90, ומבקר הטלוויזיה של "ניו יורק מגזין" ג'ון לנרד כתב שהתוכנית היתה "לפריים-טיים מה ש'מחברת הזהב' (מאת דוריס לסינג) היתה לרומנים המודרניים ולנישואים המודרניים: פמיניזם ששואב את כוחו מהרחוב; פוליטיקה וידידות; טיפול נפשי על בריקדות; שכל חריף בהתקף השתוללות... בלי קגני ולייסי לא היה אפשר אפילו להעלות על הדעת את תלמה ולואיז".

השתיים, כיום בשנות השישים לחייהן, משוחחות בפינג פונג קליל של מי שנהגו לעבוד יחד 17 שעות ביום ונעשו חברות טובות. שתיהן עברו רבות. דיילי התגרשה; גלס התמודדה גם במציאות עם אלכוהוליזם, וגם עם תקרית שבה מעריץ אובססיבי פרץ לביתה ובידו תת-מקלע, אירוע שבא לקצו רק לאחר שבע שעות מו"מ עם המשטרה (למרבה המזל לא היתה גלס בבית באותו זמן).

במשך השיחה שתי הנשים מרבות למרפק זו את זו, ודבריהן מתובלים בפרצי צחוק עסיסיים. בספר הזיכרונות שלו, "קגני ולייסי... ואני", כותב רוזנצווייג, שנשא את גלס לאשה ב-1991, ש"היה לה פה שמלחים ביחידת התובלה של הצי יכלו להתקנא בו", ואילו דיילי "יכולה לפעמים להיות דיווה אמיתית, בממדים אופראיים".

התיאור האחרון ראה את הנולד, כך נדמה. דיילי מגלמת עתה את מריה קאלאס במחזה "מאסטר קלאס", תפקיד שהמבקרים חלקו לה עליו שבחים מפליגים בברודוויי. ההצגה עולה החודש בתיאטרון וודביל בווסט אנד שבלונדון. היא בנתה לעצמה קריירה מזהירה בתיאטרון מאז ירדה "קגני ולייסי" וגילמה תפקידים מגוונים. מבקר התיאטרון הראשי של "ניו יורק טיימס", בן ברנטלי, זיכה אותה בתואר "אחת השחקניות האמריקאיות הטובות ביותר שפועלות כיום".

גלס, לעומת זאת, מככבת בהצגה "A Round-Heeled Woman" (על פי ספרה של ג'יין ג'וסקה, "מופקרת", שתורגם לעברית בהוצאת ידיעות ספרים), המוצגת בלונדון עד 14 בחודש. היא מגלמת את ג'יין ג'וסקה, שפירסמה מודעה במוסף הספרים בעיתון ניו-יורקי בזו הלשון: "לפני שאהיה בת 67 במארס הבא, אני רוצה לעשות הרבה סקס עם גבר כלבבי". התפקיד נפתח בכך שהדמות מאוננת, בהמשך היא משתתפת בסצינות סקס שונות, ולצד זה נבחנים יחסיה הלא-פשוטים של ג'וסקה עם בנה.

קשה להשיג תפקידים טובים בגיל מבוגר? "כן", אומרת גלס. "היה לי מזל, וגם לטיין... אבל באופן כללי האייג'יזם משתולל בהוליווד. לא נגד גברים".

"כן, גם נגד גברים", מתקנת אותה דיילי. "לא כשמדובר בשחקנים, אבל בכל הנוגע לאנשים שמנהלים את המקום, המפיקים".

דיילי. דרך חדשה להעניש נשים
דיילי. דרך חדשה להעניש נשים. צילום: בלומברג באו באו

הוליווד גם נודעת בסקסיזם שלה, אבל "קגני ולייסי" טילטלו את הסטריאוטיפים. הדמויות שגילמו היו קשוחות, לא מושלמות ומשלימות זו את זו. לייסי היתה אשה ממשפחת פועלים בקווינס, אם לשניים ואחר כך לשלושה, מאוהבת בבעלה התומך והמעריץ, נחושה לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר, אבל אינה מפגינה שום רצון לעלות בסולם הדרגות. קגני נולדה למשפחה אמידה מצד אמה, אביה היה שוטר, והיא היתה קרת מזג, קשוחה, שאפתנית, רווקה ומינית מאוד, נחושה להיות חלק ממועדון הגברים. התוכנית עסקה בעניינים ובהם אונס, הפלות והריון לא מתוכנן, ועמדתה גובשה כבר בשלב מוקדם, כשרוזנצווייג אמר לרשת שלא יעשה את התוכנית אלא אם כן יותר לנשים לספר בדיחה על וסת.

כיום יש כנראה בטלוויזיה נשים רבות יותר מאשר אז, אבל מבחינות מסוימות נדמה שהסדרה היא עדיין אמת המידה הגבוהה ביותר לפמיניזם על המסך.

שתי השחקניות היו נאות - גלס בבלונד קריר, דיילי בהופעתה החזקה והרצינית - אך הן גם נראו כמו נשים רגילות. דיילי נלחמה להבטיח שהדמות שלה, שחיתה בתקציב מוגבל, לא תופיע בבגדים חדשים כל שבוע. אך היא זוכרת ברוגז תקרית אחת בעניין. כשהסתיימה הסדרה פרצו שודדים למחסן התלבושות, "וכל הבגדים של קגני נגנבו", אומרת דיילי. "הם לא לקחו אף בגד של לייסי! כל כך נעלבתי".

הגברים שגילמו את השוטרים האחרים "לא היו רגילים להגיע לצילומים יום בשבוע", אומרת דיילי, "אנחנו כמובן היינו מתורגלות בזה. היה צריך לפנות את המקום בנימוס בזמן שהאנשים החשובים, האנשים המעניינים - הגברים - עומדים במרכז תשומת הלב. מה שלא ידעתי הוא כמה הקהל השתוקק לראות את עצמו בטלוויזיה. שחורים אוהבים לראות את עצמם בטלוויזיה. נשים אוהבות את זה. היספנים אוהבים את זה. כשהתחלנו לשקף את החיים של נשים, ראינו גל של תמיכה".

גלס אומרת שרוזנצווייג אמר פעם ש"לפני ‘קגני ולייסי', נשים ומיעוטים נחשבו תמיד רק משעשעים". לדברי דיילי, "נשים נדחקו לשוליים, סגרו אותן בגטו הקומדיה, ושם, בלי קשר למה שמתרחש בחיים שלך, אנחנו נתקן את זה בתוך 26 דקות. המנהלים הגדולים לא ששו לתת את השעה היקרה הזאת, שנמכרים בה הרבה שטחי פרסום, לשתי כוכבות עם וגינה".

שרון גלס
"לפני ‘קגני ולייסי', נשים ומיעוטים נחשבו תמיד רק משעשעים". גלס. צילום: רקס

ההצלחה היתה כבירה, עד כדי כך שהן קיבלו מכתבים מנשים שהצטרפו בזכותן למשטרה. "רצינו לכתוב להן ולהגיד, ‘השתגעתן?'" אומרת גלס.

"אני באמת כתבתי להן וביקשתי שישקלו שוב את המהלך הזה", אומרת דיילי. "הסדרה היא משחק ב'נדמה לי' והעבודה האמיתית היא משהו אחר לגמרי. אבל שוב, לנשים התחילו להיפתח דלתות לעבודות לא-מסורתיות. עמדנו בנקודת מפנה, והראינו את זה בטלוויזיה, מכשיר בעל עוצמה גדולה".

התוכנית עברה תהפוכות רבות לפני שהיתה ללהיט. גלס היתה האפשרות הראשונה לתפקיד קגני, אבל כשרוזנצווייג חיפש שחקנית לסרט הטלוויזיה הראשון, היא היתה קשורה בחוזה לאולפני יוניוורסל ולא יכלה להשתתף בצילומים. גלס, בתו של ניל מקארתי - פרקליטם של האוורד יוז וססיל דה מיל - גדלה בקליפורניה והחליטה כבר בגיל שש שתהיה שחקנית. היא היתה השחקנית האחרונה שיוניוורסל העסיקו בשיטה זו. "זה היה נהדר", היא אומרת. "קיבלתי 186 דולר בשבוע, אם עבדתי ואם לא".

בתפקיד זכתה לורה סוויט, מהסדרה "מ.א.ש". סרט הטלוויזיה זכה להצלחה רבתי, ורוזנצווייג הוזמן ליצור על פיו סדרה. סוויט לא היתה זמינה. גלס עדיין היתה קשורה בחוזה, ולכן הוא שיבץ בתפקיד קגני את מג פוסטר. אחרי שישה פרקים סילקה אותה הרשת; בכיר מסי-בי-אס, שלא הזדהה בשמו, אמר ל"טי-וי גייד" שהשתיים היו "יותר מדי בעניין של זכויות האשה. הקהל האמריקאי לא מגיב באהדה לשורפות החזיות, ללוחמות, לנשים שמתעקשות לשנות את השפה כדי שתביע את עמדתן (למשל פנייה לקהל בלשון רבים נקבה). הנשים ב'קגני ולייסי' נראו כאילו מעניין אותן יותר להילחם בשיטה מאשר לעשות עבודה משטרתית. ראינו בהן לסביות".

רוזנצווייג קיבל הזמנה להפיק פרקים נוספים, בתנאי שישבץ שחקנית אחרת בתפקיד קגני, ואז הצליח סוף סוף להכניס לתפקיד את גלס (למרבה האירוניה לנוכח הערתו של אותו בכיר, גלס הביאה לתוכנית קהל נלהב מקרב הקהילה הלסבית).

"רציתי להרשים את טיין", אומרת גלס, "עד כדי כך שבסצינה הראשונה שעשינו יחד שיחקתי בצורה מוגזמת ממש. רציתי שכשאני בוכה תצא לי נזלת מהאף. ראיתי את ג'יין פונדה עושה את זה ב'נערת הטלפון והבלש', וחשבתי, אם אעשה את זה טיין בטח תחשוב שאני ממש טובה".

הסדרה שודרה ורשמה רייטינג נמוך, והרשת הודיעה על ביטולה כבר באמצע העונה. מאות מכתבי מעריצים מאוכזבים הגיעו לרשת, ורוזנצווייג המליץ להם לכתוב לעיתונים. עד מהרה פורסמו כתבות על נהר המכתבים, התוכנית המשיכה לטפס בשיעור הצפייה, הגיעה למקום הראשון והוזמנה לעונה נוספת. בסופו של דבר הסדרה היתה מועמדת ל-36 פרסי אמי ובכל אחת משש שנות שידוריה זכתה אחת מהשתיים, דיילי או גלס, בפרס לשחקנית הראשית הטובה ביותר בתחום הדרמה. המנהיגה הפמיניסטית גלוריה סטיינם כינתה את הסדרה "התוכנית הטובה ביותר בטלוויזיה".

האם היתה מי מהן קשורה לתנועה לשחרור האשה לפני הסדרה? "לא היה אפשר שלא להיות קשורה לתנועה, אלא אם כן אף תא במוח שלך לא פועל", אומרת דיילי. פעם הופיעה בתסריט בדיחה על החותנת. דיילי סירבה לספר אותה.

האם מי מהן חוותה בקריירה שלה יחס סקסיסטי? "איך מתארים סקסיזם?" צוחקת גלס. אני מזכירה את "ספת הליהוק", מונח שמתייחס לתופעת הנשים שזוכות בתפקידים תמורת חסדים מיניים.

"העניין הוא לא ‘ספת הליהוק'. העניין הוא הכסף", אומרת דיילי נחרצת. הן אולי נמנו עם הנשים בעלות המשכורת הגבוהה ביותר בטלוויזיה, אבל הן הרוויחו "שליש ממה שהרוויחו גברים באותה תקופה", היא אומרת. "זה עניין כלכלי. בתחום הזה מסיחים את דעתנו. הארגונים ממשיכים לדבר על מין, ועל זה שצריכה להיות לנו שליטה על הגוף שלנו, אם נביא או לא נביא ילדים לעולם. העניין החשוב באמת בתנועה לשחרור האשה, כמו בכל תנועת חירות, הוא שוויון מעוגן בחוק, כלומר אותה משכורת תמורת אותו תפקיד, כלומר הזדמנויות שוות במקום העבודה. קל לאנשים שבעמדות המפתח להסיח את דעתנו בסוגיות רגשניות, כשבעצם העניין הוא סוגיות מעשיות. זה עדיין כך".

שתלטנות במידה

אנחנו מדברות מעט על מריה קאלאס. אני מתגרה בהן ושואלת אם מי מהן אי פעם התנהגה כמו דיווה.

"הה", אומרת דיילי. "סביר להניח. בטח. זאת אומרת, דיווה היתה פעם מלה שמשדרת חשיבות. הפירוש שלה היה שיש לך הישגים, יש לך מזג חם, הוא מתבסס על כישרון מסוים. דיווה היא מלה שנעשתה זולה - עכשיו היא מבטאת רק מישהי לא נעימה וגסת רוח. לגבר שדורש שיביאו לו לחדר ההלבשה רק סוכריות עדשים ירוקות, אף אחד לא קורא דיווה. זו דרך חדשה נוספת להעניש נשים. מן הסתם התנהגתי מפעם לפעם כמו דיווה. אבל להתנהג בשתלטנות, סתם ככה? לא".

"לא", מסכימה גלס. "והפעמים היחידות שאני התנהגתי כמו דיווה היו מוצדקות". היא גוחנת אל מכשיר ההקלטה שלי. "למען הסדר הטוב, אני צדקתי".

"יפה לך!" אומרת דיילי, ושתיהן פורצות בצחוק מחרחר.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 מאוד מעניין רעות גלבלום
  • 22:18
  • 03.01.12

שהקישורים לאחר הכתבה הם כולם למתכונים. ברור שמי שקורא/ת כתבה על סדרה שעוסקת רק בנשים רק רוצה, בעצם להיות במטבח!

02 הסדרה הכי פמיניסטית אי פעם בטלוויזיה היא... עדי
  • 23:23
  • 03.01.12

באטלסטאר גלקטיקה.
למה? קודם כל כי הנשיאה שלהם היא אישה והטייסת הכי טובה בצי שלהם היא - טייסת.
אבל הרבה יותר חשוב מזה - השיוויון שם בין גברים לנשים כל כך מוחלט שאף אחד לא מתייחס לזה ששתיהןן נשים, או לזה שיש הרבה טייסות אחרות, ומפקדות וכו'.
הן פשוט אנשים שעושים את העבודה שלהם טוב, או גרוע, אבל לאף אחד שם לא אכפת שהן נשים. זה פשוט non-issue.
זה פמיניזם אמיתי.