האם "מחוברים 2" משעממת?

אולי עוד מוקדם לקבוע אחרי ארבעה פרקים, אך קיים חשש שהעונה החדשה של מחוברים מעט משמימה. האם זה הבמאי שלא יודע לספר את הסיפור?

זה התחיל במנת אדולן כבדה למכורות. כלומר למחוברות. מנה גדושה של שיחת יחסינו לאן. אין מנוס. אין מפלט. אין ספק. אהבה זה כואב. אבל היי, מסתבר שבורגנות זה אפילו כואב יותר. במקום לברוח אל עולם אסקפיסטי שהוא סוד כוחה של הטלוויזיה, נראה שמה ש"מחוברים 2" מבקשת קודם כל מצופיה הוא להתחבר לבני זוגם או בני ביתם. היא מתעקשת שימצאו בקשיי הגיבורים את עצמם. היא מפצירה בהם להסיט את המבט מצפייה במסך לשיחה בסלון, אחד על אחד. לומר, "כן, זה בדיוק מה שקרה לי". "כן, ככה בדיוק אני מרגיש". רולאן בארת כתב על האסטרולוגיה, שהיא הספרות של העולם הזעיר בורגני, וש"אין היא דרך מילוט, אלא עדות ריאליסטית על תנאי חייה של הפקידה, של הזבנית". כך גם "מחוברים 2".

תראו, תראו. אתם חושבים שהסכסוך הישראלי פלשתיני מטריד את גדעון לוי? זה כלום לעומת כמה שמטריד אותו הסכסוך הביתי עם סרבנית הנישואין השוודית שלו. אתם חושבים שסטנדאפיסטים מצחיקים? אמירם טובים גר עם ההורים וזו לא הסיבה שבעטיה הוא אחד האנשים העצובים שתפגשו. אתם חושבים שגבר ששומע 15 אלף איש דלוקים בחפירות זועקים את שמו באקסטזה ואקסטזי, חי בסרט? תראו איך הוא חוזר הביתה (כלומר לאייפון) והחברה שלו חופרת לו את הראש על מגורים משותפים. יכול להיות שהמהפכן האמיתי היחיד שיש לסדרה הזו להציע הוא חנוך דאום. הנה גבר שמבסוט מנישואיו. זה באמת לא מקובל. לא בחיים ובטח שלא בטלוויזיה (ואף מלה על ג'ייסון דנינו הולט. לטובתו).

מחוברים 2, Hot

עכשיו, אחרי שהקריז הראשוני נרגע, ומנת הרגש הציפה את המסך והווריד, אפשר לעצור לרגע ולחשוב בבהירות. אולי עוד קצת מוקדם לקבוע, אחרי ארבעה פרקים בלבד, אך קיים חשש ש"מחוברים 2" קצת משעממת. מחד, זה בלתי מפתיע בהתחשב במשבר האלבום השני המתבקש, מאידך זה לא מפריע בכלל לחכות לכל דקת מסך של סקאזי. האיש שמצליח להוציא פנינים גם מאמבטיה רותחת ("אני מרגיש עכשיו כמו קניידלע") וגם מהורות עתידית ("רוצה ילד? תחתמי כאן כאן וכאן").

הפורמט מצוין ועובד ופורץ דרך וכולי, אין ספק בזה בכלל. מתוך עשרות שעות של חומר גלם אפשר להוציא זהב כמעט מכל אדם באשר הוא אדם, ולא חסרים רגעים כאלה גם בעונה הנוכחית: ג'ייסון דנינו פוגש את אמא שלו, היא שאנטי, והוא באנטי; גדעון לוי בן ה 58 חוגג סקס צפוי עם החברה הצעירה והברגמנית שלו; חנוך דאום החרדתי מבאס את הבן שלו שחוזר מטיול. אלו רגעים שאי אפשר לכתוב אותם או לשחק אותם ברמה כזאת של דיוק, זו רמת אינטימיות שאי אפשר לשחזר בתנאי מעבדה של תוכניות ריאליטי רגילות. אז מה השתבש?

יכול להיות שהמוטיבציה הכלכלית האדירה של המשתתתפים (רבע מיליון שקל על פי השמועות) בעייתית? לא כל אחד יכול להיות בתוך הסיטואציה וגם מחוצה לה, לא כל אחד מסוגל לייצר קונפליקט מרגש, לא משנה כמה משלמים לו. מקובל לומר שבעונה הזו המצולמים מודעים מדי לתפקידם וחלק מהכנות אבד. האם זה המצב? לא בטוח בכלל. לכאורה הכל בסדר. הליהוק בסך הכל טוב. כמו תמיד יש דמויות שעובדות יותר, (שוב, סקאזי, אל תיתן לעולם לקמט אותך, מאן), ודמויות שעבורן ייצרו את כפתור הפאסט פורוורד במג'יק (מההמצאות החשובות של המאה ה 21). אבל ככה זה היה גם בעונות הקודמות.

מתוך "מחוברים 2"

גם בצד הוויזואלי לא הרבה השתנה, הצורה אחידה ויש לה איזה קסם של ביבים (וכאן המקום לשאול, למה למען השם הדירות של כולם כל כך מכוערות, בכל העונות זה היה ככה, לא כולל ננה שרייר. אפילו זו של ג'ייסון ובן זוגו מזעזעת, אני לא רוצה להישמע חשוכה אבל באמת שמגייז ציפיתי ליותר), אבל הדבר הבולט ביותר הוא הפנים. הצופה מוצא את עצמו כל כך עמוק בתוך קלוזאפים שהוא משווע לקצת פרספקטיבה.

הצורה במקרה הזה תואמת את התוכן. בהרבה מקרים חסר הקשר, לא רואים את הריב בין גדעון לוי לחברתו אלא רק את השיחה עליו. רוב הסצינות הן כל כך קטנות ואינטימיות, וכמעט ולא רואים את הדמויות פועלות בעולם הרחב. מוזר שבחרו ללהק גברים מצליחים במקצועם, כל כך קרייריסטים ועדיין מתעקשים להציג אותם כעבדי הלב. לא רואים כמעט כלום מהעבודה שלהם.

לא ייתכן שלא קרו לגדעון לוי דברים מעניינים במשרד. בדוק. יחסים זה הכל? אולי, אבל זה לא מספיק. יש בזה אפילו משהו לא אמין. העדר ההקשר יכול, במקרה הטוב, ליצור פער שלתוכו הצופה מוזג את עצמו, את הריב שלו עם אשתו, את הבעיות הכלכליות שלו, את ההתמודדות שלו עם מחלה, וכל זה קורה גם בעונה הנוכחית, אבל, כמו שמלמדות אותנו העונות הקודמות, אפשר גם יותר.

יכול להיות שאפשר היה ללהק מישהו שאינו קרייריסט מטורף, נניח אבא שמגדל ילדים בבית, או ללהק איזה קולנוען שייתן לונג שוטים מעניינים (אח, איפה פרלוב כשצריך אותו), אבל הליהוק והצורה הם רק סימפטום, מי שאמור לספק את ההקשר, את הלונג שוט, את הפרספקטיבה הוא הבמאי והיוצר, ויכול להיות שזה מה שחסר. זה הרי תמיד אותו סיפור. השאלה היא רק מי מספר אותו. בעונות הקודמות כמעט לכל פרק היתה איזו אמירה, על נשיות, על גבריות, על אנושיות, והאמירה הזו אמורה לנבוע מהבמאי.

מתוך "מחוברים 2"

הסיפורים השונים של הדמויות השתלבו והגיעו לשיא בסוף הפרק ולקליימקס בסוף העונה; הרגשת מובל לקראת משהו גדול, שאם רק תשקיע את המאמץ תגיע בסוף לקתרזיס של הבנה. אז נכון שיש קשר ויש נושא, לפחות לחלק מהפרקים, אבל אין פייאוף, אין מסקנה, באחד הפרקים כל הדמויות מתמודדות עם מוות, אבל מה יש לעמי טיר, שחתום כבמאי על העונה הנוכחית וערך את העונות הקודמות, להגיד על מוות? זו עבודת פרך לביים את מחוברים ¬ מעבר לליווי הדרכה ותמיכה בדמויות ¬ צריך לזהות את הסיפורים, לחלק אותם נכון ולשלב ביניהם, את כל זה עושה עמי טיר, במיומנות של עורך ותיק, אבל בינתיים משהו חסר. איזו סטירה.

תראו כמה הגיבורים כולם מעוררי אמפתיה. שרוטים אבל מה זה סימפטיים. זה כל כך בולט שאם הם היו חמודים יותר הם היו אוגרי מחמד. כוחם של גיבורי "מחוברות 1" ו"מחוברים 1" היה פעמים רבות דווקא במעצבנותם. דנה ספקטור ורן שריג היו הדוגמה הקלאסית: שניהם התחילו את העונה בלתי נסבלים במקרה הטוב ומעוררי אנטגוניזם חריף ומכתבים למועצה לשלום הילד במקרה הרע. עם הזמן למדת להכיר ולאהוב אותם כמו שהם, וזה היה אפקטיבי להפליא ומכוון ביד אמן. במובן הזה אפשר לומר שהדמות המסקרנת ביותר בעונות הקודמות של מחוברים/רות היתה של זו של דורון צברי. למרות שהדמויות צילמו את עצמן, והוא לא הופיע און קמרה, הוא היה הנעדר הנוכח ביותר שידע המסך. המבט שלו היה הלב הפועם של הסדרה.

כידוע, אחרי שתי עונות של מחוברים, דורון צברי החליט לפרוש. אולי הוא רצה את החיים שלו בחזרה. אפשר להבין למה. כדי לעשות סדרה כזאת טובה, צריך להשקיע משהו מעבר לשעות עבודה, צריך לתת דם, יזע ודמעות, צריך שיהיה לך מה להגיד, צריך למכור את נשמתך. יש בזה צדק פואטי, כי זה גם מה שהסדרה הזאת דורשת מהדמויות שמככבות בה, חשיפה, התערטלות, נשמה. אז נכון, רואים שעמי טיר חרש אלפי שעות כדי לנפות את המוץ. אבל בינתיים הוא מספק רק גרעינים של סיפור. הוא עדיין לא אפה מהם לחם.

כאמור אלו רק ימים מוקדמים. תמיד לוקח קצת זמן להתחמם ולהיקשר לדמויות. כרגע אנחנו רק במערכה הראשונה, לומדים על מי הסדרה ומה הקונפילקט המרכזי של כל אחד (סקאזי עם מחויבות, לוי עם זוגתו, דנינו הולט עם בן זוגו, אמירם עם הכסף ודאום עם מפלס הסרטונין הנמוך להפליא שלו). יש עוד תקווה שיתרחש מקרה החתול של שרדינגר ועצם הצפייה במה שקורה בקופסה ישפיע על תוצאות הניסוי (השמועות אומרות שהחתול יוצא חי אבל מאומץ).

עכשיו מגיע המבחן האמיתי, המערכה השנייה ¬ על מה הסדרה הזאת? מה יש לה להגיד? עוד לא ברור. האם היא שוב תהיה על הגבר החדש, שגם כשהוא בוכה וחרד ונרעש ורומנטי זה לא באמת משנה כי בכל מקרה הוא מתעקש לא להתבגר? את זה כבר ראינו. ועכשיו די. תעבירו את השלט ותרשו לי לפנטז לרגע על הספין אוף המושלם: דנה ספקטור ורן שריג, מחוברים reloaded.

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות