סצינת הפתיחה של העונה השנייה של "חטופים", ספינת הדגל של קשת, מציגה כיתת ילדים שנשאלים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אחד הילדים עונה "אני נוני, בן שש וחצי וכשאגדל ארצה להיות גיבור".

המלה "גיבור" לא נזרקת סתם כך. היא נובעת ממוחו של תסריטאי שקלט שלמרות ההצלחה יש לו מה ללמוד. בעקבות העיבוד של הסדרה שלו ל"הומלנד" האמריקאית, הזוכה הגדולה בטקס פרסי האמי האחרון, כנראה התחוור לו שחסר משהו בסיסי - גיבור, גיבור פעולה, אדם שלוקח את גורלו בידיו, פועל באופן אקטיבי להשגת המטרה נגד כל הסיכויים ובעיקר כזה שמאמין בצדקת דרכו. אבל האמת היא שזו לא רק הבעיה של גידי רף, יוצר "חטופים", זו הבעיה של כולנו. ישראל משוועת לגיבור, ולא רק במציאות, אלא חשוב מכך בטלוויזיה. או שאולי ההיפך?

בראיון ל"ניו יורקר" אחרי הזכייה באמי טען רף כי מאחר שפרק ממוצע של "חטופים" עולה פחות מעשירית פרק של "הומלנד", בסדרות הישראליות מוכרחים להתרכז באיכות הכתיבה ובדיאלוג במקום באקשן. אז נכון שההבדלים בתקציב ניכרים (כיכר ביאליק משכנעת מאוד בתפקיד ביירות) ונכון שקשה מאוד לצלם אקשן בלי כסף, אבל לא פה כלוא החייל.

בעונה הראשונה שלה "חטופים" התרכזה באורי ונמרוד, השבויים ששבו הביתה (ישי גולן
המעניין ויורם טולדנו הפחות) ובניסיון שלהם ושל בני משפחתם לחזור לחיים, בעוד
ש"הומלנד" התרכזה בקרי מתיסון (קלייר דיינס על סף ההיסטריה), סוכנת הסי-איי-אי
הבי-פולרית שמנסה להוכיח שהשבוי המשוחרר סמל ברודי (דמיאן לואיס, בסדר) נהפך
לסוכן של אל-קאעדה. או במלים אחרות, לאמריקאים יש לפחות גיבורה. ולנו אין. לפחות
לא עד סרט הטלוויזיה הצפוי על הלוחמת מגדוד קרקל.

הגיבורה שלהם אמנם סובלת מהפרעה נפשית אבל זה בסדר. א. כי זה בטרנד (ע"ע "להציל את גרייס", "האחות ג'קי" וכמובן היבוא הסקנדינבי "הגשר" ו"נערה עם קעקוע דרקון") ב. כי הגיע הזמן שנשים יזכו להיות גיבורות לפחות בטלוויזיה. בישראל אין סיכוי לגיבורה כזאת. וגם במחלקת הגיבורים ממין זכר, שבה מסורתית אנחנו אמורים להצטיין, נפער חלל אדיר. אין לנו גיבורים בטלוויזיה כי אין לנו גיבורים במציאות. קצת קשה במדינה הזאת, בהתחשב בניסיון המר שלה עם גיבורים, להאמין למלה שיוצאת להם מהפה.

הגיבורים שלנו מתים כמו יוני נתניהו (וקצת קשה לבנות סדרת טלוויזיה מרובת עונות
סביב גיבורים מתים) או מואשמים בשוחד כמו אביגדור קהלני (שזוכה), מורשעים בהטרדה מינית כמו יצחק מרדכי, או מורים על שבירת עצמות, מעלימים עין מטבח במחנה פליטים, או סתם מתנהגים כמו אהוד ברק.

הפרוטגוניסטים ברוב הסרטים והסדרות הישראליות, וגם בספרות הישראלית, במיוחד בזאת הקאנונית ובמיוחד באלה שקשורים לחיילים, הם כמעט אף פעם לא גיבורים במובן
האמריקאי של המלה. החל ב"חירבת חיזעה" סרט הטלוויזיה של רם לוי מ -1978 שנאסר
לשידור (לפי סיפור של ס' יזהר באותו השם), דרך "אחד משלנו" וכלה בטרילוגיית החייל
השבור של "לבנון" "בופור" ו"ואלס עם באשיר", הפרוטגונסטים בדרמה הישראלית הם תמיד פגומים, מתקשים ובעיקר מתלבטים. יותר המלט משוורצנגר המוקדם.

המונח "יורים ובוכים" נטבע בזמנו ככינוי גנאי ציני בעקבות הספר "שיח לוחמים",
קובץ עדויות של חיילים בני קיבוצים שיצא אחרי מלחמת ששת הימים בעריכת אברהם
שפירא. לא הרבה השתנה מאז, אולי רק המטען הציני שנלווה לביטוי. אנחנו עדיין
נלחמים, כובשים, מפציצים ומחסלים נקודתית ואחר כך מדברים על זה, מנתחים את זה,
מצלמים את זה, מתנצלים על זה ומביעים חרטה כנה ובעיקר מאוד אסתטית.

אפשר לטעון שהנטייה להתבחבש, אם לאמץ מונח חיילי, היא חלק מטבעו של העם היהודי
להתווכח, להתפלפל ולנסות לראות את שני הצדדים של המטבע. אפשר לטעון גם שזה סוד כוחנו, העובדה שאנחנו לא משוכנעים בצדקת דרכנו, שאנחנו תמיד שואלים שאלות. מצד שני, אם כבר הצד השני, אפשר לומר שאנחנו משתמשים בדמעות היצירה כדי לשטוף את חטאינו.

במובן הזה, "חטופים" היא סדרה מורכבת יותר, עמוקה יותר ובעיקר מאוזנת יותר
מ"הומלנד". "חטופים" בעונה השנייה מרשה לעצמה לחדור ישר לעולמם של הטרוריסטים
באמצעות דמותו של עמיאל בן חורין (אסי כהן - מסקרן) והיא מבלה שם לא רק זמן מסך,
אלא גם יוצרת מרחב מחשבתי. צריך לראות כדי להאמין איך "הומלנד" לעומתה מסמנת את דמותו של ברודי כאנטגוניסט בעזרת סממנים איסלמים (הוא מתפלל לאללה, רחמנא לצלן, והוא כועס על אשתו שמחללת את הקוראן, אללה ירחמו) אם סדרה הוליוודית היתה מעזה להציג יהודים באופן כזה, היינו תוקפים את איראן.

על השאלה איזו סדרה טובה יותר קשה לענות. היא תלויה באיך מגדירים טובה. לפי
הפרקים הראשונים הטובים יחסית של שתי הסדרות, נראה שגידי רף למד את הלקח והוא מצמצם פערים, לפחות מבחינה דרמטית, ונוני, הילד שגדל לתפארת (יונתן עוזיאל) מסתמן כדמות המסקרנת של העונה. אם שואלים, לעומת זאת, באיזו סדרה הייתי צופה אם היו חוטפים אותי וכובלים אותי לכיסא? התשובה פשוטה, כי עם כל הכובד למורכבות הנדרשת בעידן הפוסט-מודרניסטי קשה לומר שהיא בהכרח מתכון לטלוויזיה מבדרת. כמו בבחירות, אני עם אובמה. וחוץ מזה יש לי חולשה לדיינס מאז ימי "אלה הם חיי".

כרגע, אם כן, נותר רק לענות על שלוש שאלות בוערות. א. באיזה סרט האמריקאים האלה חיים, עם הגיבורים הגיבורים שלהם? כנראה אמריקאי. ב. מה יהיה עם הזקן? מאפרות אמריקה וישראל כאחת, זקן מזויף לא תופס. אמנם ב"חטופים" אסי כהן, שחקן שיטה אמיתי, השקיע בגידול טבעי, אבל למה לקלקל את תצוגת המשחק המרשימה של יוסף סוויד עם מרמיטה מתה על הסנטר? ג. מי מהסדרות ראויה לפרס אגודת המדע הבדיוני והפנטסיה, זו שבה ישראל מפגיזה בחסות אמריקאית חמישה כורים אטומים באיראן או זו שבה מככבת ראש ממשלה אשה בישראל?

אבל בחייאת אללה, תעבירו את השלט, אין ברירה, צריך לראות את הסרט על גלעד שליט.
זהו בידור.