טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קופסה שחורה

האינטרנט עדיין לא הרג את הטלוויזיה

תלי תילים של מלים וקישורים נשפכו על הטלוויזיה החכמה של העידן החדש, אבל טרם נמצא הלינק שיוביל לתוכנית אינטרנט שתשתווה למתרחש במסך הקטן. כלומר הגדול, יחסית

תגובות

כבר שנים מבטיחים לנו שהאינטרנט יחליף את הטלוויזיה, כבר שנים שברשת מנסים לייצר תוכן שיחליף את תוכניות הטלוויזיה המסורתיות, אבל למרות הפיתוי הגדול בלהכריז על עידן חדש שמתחיל, בטח בעקבות "בית הקלפים", הסדרה המשובחת של ענקית הרשת "נטפליקס", העסק, ומדובר, יש לזכור, קודם כל בעסק, עדיין לא ממש ברור.

בישראל נעשו כמה ניסיונות קטנים ומעט עקרים לייצר תוכן קצת יותר משמעותי מקאוור חינני של שתי נערות רוק לקיור. היה את "פיני", סוג של קומדיה רומנטית על בחור ישראלי בלונדון ששודרה ב"ווינט", ואתר "פליקס" מייצר את "חתולנובלה", אבל נכון לרגע זה בזמן הסרטונים של חברת "שרוטונים" הם הדבר הקרוב ביותר לסדרת רשת מצליחה באמת בישראל.

שרוטונים
שרוטונים

הנתונים מרשימים. "שרוטונים" מגדירה את עצמה, כנראה בצדק, כחברת האנימציה הנצפית בישראל, וסרטוני אנימציית המחשב שלה ביוטיוב, המושפעים בלי ספק מ"סאותפארק" הוותיקה, מגיעים במינימום לאזור המאה אלף צפיות, עם שיא של 25 מיליון(!) לסרטון "גמבה סטייל", הגרסה הישראלית ל"גנגאם סטייל".

חברת "שרוטונים" פועלת במודל חדש שבין סטארט־אפ לחברת הפקה למשרד פרסום. משמע: היא אוספת מימון מכל מי שרק מוכן לשלם. סרטון ה"לא לחוצת חתונה" מוכר וספות ("שמעת שיוני הציע לרחל תוך כדי צניחה חופשית לנהר תנינים מלא בלבה רותחת?"), "שיט שסטלנים אומרים" ("דוד המלך אחי, היה מעשן, בדוק אחי") מומן בחסות סרט הקולנוע "הדילרים", "הוט ו"יס" מימנו פרודיות על "גול סטאר" ("אם אני שוכב עם עצמי זה אומר שאני הומו?"), ו"חי בלה לה לנד" (סרטון מוצלח פחות אז נוותר על דוגמה). אבל לא רק תעשיית הבידור נהנית משירותיהם. גם במחוזות הפריפרייליים של הפוליטיקה הישראלית כבר גילו את העניין ו"קונצנזוס, לוחמים למען לוחמים" שילמו בכדי להפסיק את ההסתה בקולנוע הישראלי בסרטון המצחיק והאפקטיבי באופן שמטריד בעיקר שמאלנים מובהקים בשם "חמש מצלמות שבורות - הסיפור האמיתי" ("בילעין 2005, האויב האכזר שוב בא לגרש את הפגנתנו הצודקת בעד השלום וגירוש היהודים", אומר ערבי עם רובה "הנה ילד, הנה פרחים, הנה ילדה, הנה ילדה עוד יותר קטנה, הנה ילדה עוד יותר קטנה עם דובי".)

דוקטור הוריבל

וכאן גם אולי מפציע החופש האינטרנטי המפורסם. הדבר הכי חתרני בסרטונים האלה הוא הנטייה שלהם ימינה. בניגוד למה שקורה בתקשורת הישראלית, נראה ש"שרוטונים" מאפשרת מפלט יצירתי דווקא לצד הימני של המפה הפוליטית. הסרטון "תיכון מזרח תיכון חדש" מציג את מנהיגי מפלגות השמאל כחבורה של חנונים שרועדים מפחד מהמנהל ביבי, והחברה-הבת שלהם “Scratch", שמנסה לחדור לשוק הבינלאומי, מציגה סרטון אולטרה פטריוטי ולא מצחיק בכלל בשם "Terror in High School" שמשווה בין ילד כאפות לערבים ומסתיים בכתובית "העולם הוא לא בית ספר תיכון, לפעמים אתה חייב להגן על עצמך".

באופן מפתיע, אפילו התוכן השיווקי השנוי במחלוקת והחסויות התמוהות מצליחים לא לעצבן יותר מדי. אולי מפני שאנחנו כבר לא ילדים תמימים בעולם הקפיטליסטי המרושע, אלא משתתפים מרצון במשחק, ואולי כי בניגוד למשרד פרסום רגיל, נראה שבמקרה של "שרוטונים" התוכן חשוב יותר מהכסף (ייתכן אפילו שהם קודם כל חושבים על רעיון מצחיק ורק אז מנסים למצוא למי למכור אותו). אבל בשורה התחתונה מסתבר שאפשר לסלוח על הכל, כל זמן שמבדרים אותך באמת. והשרוטונים האלה פשוט מצחיקים בצורה עקבית. האורך, הלוק, הקצב (לא יותר משלוש דקות) מדויקים. בקיצור, כל מה שנדרש מסדרת אינטרנט. זה בטח רק עניין של זמן עד שזכיין גדול ואכזרי יבלע אותם. ואז הם ימותו.

התפוז המעצבן

כי זה מה שקורה בסוף. יש פשוט המון סדרות כאלה, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לפרוץ את גבולות תופעת הרשת. ישנה "סימון קאט", סדרת אנימציה על חתול רעב, שהפכה לסדרת ספרים ונמכרה לאולפני דיסני, אבל מי שמע עליה, "התפוז המעצבן", על תפוז שיושב על השיש ומעצבן בעיקר פירות ומאכלים אחרים (בסוף כל פרק הוא מזהיר "סכין" לפני שהסכין מופיעה וחותכת את התפוח), “מלכת הנשף” שהפיק מייקל אייזנר מדיסני, שהשיגה מימון מחסויות למוצרי שיער וממכירת הבגדים שלבשו כוכבי הסדרה. ואלה הן המצליחות. שמעתם עליהן? ידעתם על קיומן? גם אני לא. ואם כן, אולי הבעיה היא אתכם.

והרשימה נמשכת ונמשכת. כמו תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה, ככל שממשיכים לבדוק, כך צצות עוד ועוד סדרות, מהארץ, מהעולם, אפילו מאוסטרליה, מכל מיני סוגים וז'אנרים, מסדרות נוער מושקעות דרך סרטי אימה ועד סרטי סטודנטים, או יותר נכון תיכוניסטים. אני מוצפת, כמו שאר העולם שלא גדל עם שקע USB במוח.

כמו שמוכיח שיגעון ה"הארלם שייק", כמות צפיות היא לא בהכרח סימן לאיכות וויראליות לא מבטיחה לך לויאליות. לפעמים איכרי הכפר הגלובלי משוועים לקצת אולד פאשן טי.וי. לימים פשוטים יותר. ל"דאון טאון אבי". למישהו שיחליט בשבילם מה טוב ומה רע בכל השפע הזה. יש מעט מדי זמן והרבה מדי תוכניות שכבר הוכיחו את עצמן. לכן הסדרות שהצליחו לצלוח את המפה לאוזן, או מדף הפייסבוק למשנהו, והגיעו לקהל קצת רחב יותר מחנונים, היו מבססות על כוכבים שהגיעו מהטלוויזיה או הקולנוע, כמו "קומיקאים במכוניות שותים קפה" של סיינפלד או "בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבול" של ג'וס ווידן מתהילת "באפי" עם דוגי האוזר, "תרפיית רשת" עם ליסה קודרו שלא משחקת ולא חברה, וכמובן "בית הקלפים" המוזכרת לעיל של דייוויד פינצ'ר עם קווין ספייסי.

הטריילר הרשמי לסדרה האינטרנטית "בית הקלפים"

אז באמת מה עם "בית הקלפים", האם היא לא סימן לעידן חדש שמפציע? אני חושבת שלא. בית הקלפים, טובה ככל שתהיה, והיא אכן טובה, אפילו מעולה, אבל היא עוד סדרת טלוויזיה, שאומנם הופקה על ידי חברת אינטרנט ושודרה לראשונה באינטרנט, אבל היא נראית כמו סדרת טלוויזיה ומגעגעת כמו סדרת טלוויזיה.

אם המדיום הוא המסר, צריך לנצל אותו. יום אחד יגיע מישהו חדש, מישהו שרואה בסדרת הרשת ייעוד ולא כלי, מישהו שיידע לנצל את היכולות הלא ידועות עדיין של המדיום החדש הזה, אמן נדמה לי קוראים לזה. אני די בטוחה, שהוא או היא, יושבים עכשיו מול מסך המחשב, טרוטי עיניים, ושותים בצמא יוטיוב ודיאט קוקה קולה.

אבל יאללה, עזוב את השלט, בוא פשוט נראה מה שיש, אפילו את יעקב אילון רילודאד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות