איזשהו רצף אסוציאטיבי לא מעניין במיוחד, שניצת במסיבת העיתונאים המייגעת של עמיר פרץ, גרם לי להיזכר בפרק מתוך העונה השלישית של "לואי" ששודר השבוע ביס.

יחסית מוקדם בפרק נפגש גיבור הסדרה עם דוד שלו. הדוד הוא טיפוס מהודר ואקסצנטרי. הוא מופיע לראשונה בסדרה, אבל נראה מוכר. זה מציק, נדמה שראינו אותו כבר, ממש פה קרוב. הוא מדבר אל לבו של לואי: "אתה חייב לפגוש את אבא שלך". משהו בגינונים המוזרים ובסאבטקסט הפרוורטי של דברי הדוד מגרד איזה זיכרון עמום. את הדוד מגלם פ. מארי אברהם. באחד הפרקים מהעונה הקודמת, מוצא את עצמו לואי בבית בניו ג'רזי כשזוג משונה מנסה לפתות אותו להרפתקה מינית. את הבעל גילם אותו פ. מארי אברהם וגם אז הוא נראה אפל ומטריד.

השימוש של לואי סי-קיי באותם שחקנים לתפקידים שונים הוא רק דוגמה אחת לאלמנטים של חלום בסדרה המופתית שלו. שחזורי חלומות בסדרות טלוויזיה הם בדרך כלל מתכון לחוויית צפייה מעיקה וטרחנית - אכילת ראשים אמנותית שמנכרת את הצופה. לואי שומר תמיד על נימה סהרורית עדינה מבלי לתת לתוכנית שלו לטבוע בסימבוליקה מעיקה וחסרת מרכז כובד מציאותי. "לואי" נעה, כמו חלום, בין סוריאליזם לבין היפר-ריאליזם. לואי עצמו כלוא בין שני הצירים האלה. לפעמים הוא זורם בטבעיות עם הסיטואציה (למשל, כשאשה מספרת לו שיש לה תור "להסרת הוואגינה" והוא נבוך קלות), ולפעמים הוא נדהם כאדם סביר מול סיטואציה בלתי סבירה בעליל (למשל כשהילד של ההיא מהסרת הוואגינה מתארח אצלו בבית ומשלשל באדישות באמבט).

בפרק ששודר השבוע לואי בסוף נוסע לבקר את אבא שלו. בימים שלפני הוא מפתח בחילה ופריחה, ובטיסה, כשהדיילת מודיעה במערכת הכריזה ש"המטוס עומד לנחות בשדה התעופה בבוסטון, שם אביך גר", לואי נראה מבוהל לחלוטין. לבסוף זה לא קורה. שניה לפני שאביו עומד לפתוח את הדלת, לואי עולה על אופנוע, בורח מהזירה, מגיע לחוף, נכנס לסירת מנוע ובורח אל לב ים. רק שם הוא מוצא שלווה. זה בוודאי הביטוי הטלוויזיוני המוצלח ביותר להתקף חרדה מכל אלה שאני ראיתי, כולל "הסופרנוס". לואי מצליח לתאר התקף חרדה באופן שלא נופל מזה של יעקב שבתאי ב"סוף דבר". זה עלול להישמע יומרני, אבל לואי היא סדרה שמצליחה, באמצעות סוריאליזם ופנטזיה, לתאר באופן החד, המדויק והכואב ביותר, את החולשה האנושית שלואי סי-קיי השמנמן וטוב הלב, הוא הביטוי שלה.

"לואי". נעה כמו חלום בין סוריאליזם להיפר-ריאליזם .