הסרט התיעודי "ג'ורג' האריסון: לחיות בעולם חומרני" מספר סיפור על אדם רוחני שמצעירותו חיפש משמעות מעבר לקיום הגשמי שלו עד שגילה את תורות המזרח והפך לשליו כמו פרה הודית. הרוחניות של האריסון קיימת כמעט בכל פריים של הסרט מאז שהתחיל להסתובב עם המהרישי ב-1968. אבל בין כל המדיטציות, הפילוסופיות הסיניות וההודיות, העבודה הפילנתרופית וקבלתו האצילית של ג'ורג' את המוות, מסתתרים כמה רגעים שוליים כביכול שהחברים של ג'ורג' מפזרים בהיסח דעת כשהם מגוללים את תולדות חייו. האנקדוטות האלה מספרות סיפור על איש מורכב ששווה יותר מאשר סך המנטרות שלו. הסיפור המלא הזה הופך את הסרט הארוך שביים מרטין סקורסזה לפנטסטי.

למשל, כשאופנועני "מלאכי הגיהנום" התנחלו במשרדים של חברת ההפקות של הביטלס וסירבו להתפנות עד שג'ורג' התבקש לגרש אותם - הוא זה שהזמין אותם מלכתחילה. האריסון ניגש אל הבריונים והסביר להם על "יינג ויאנג" ועל גלגל החיים שמסתובב כך שלפעמים אתה נשאר ולפעמים אתה מתחפף ובקיצור נמרץ העיף אותם לרחוב. מתברר שגם ג'ורג' האריסון הרוחני הגדול, לא היסס להשתמש בקודשי הטאו כדי שהעסק יוכל לתפקד.

אלמנתו של האריסון אוליביה רומזת בסרט על בגידותיו ("הסוד לנישואים ארוכים", היא אומרת, "הוא לא להתגרש"); פול מקרטני מפזר קריצות כשהוא מספר שהאריסון היה בסופו של דבר גבר ש"אהב מה שגברים אוהבים"; ובשלב אחר של הסרט מציין מקרטני שאחת הסיבות שהאריסון התחיל לכתוב שירים היתה שהוא זיהה אפיק כלכלי. הרגעים האלה, חלקם מרומזים וכולם תמיד משובצים בתוך בליל של אהבת חינם קרישנאית, לא באים להכתים את זכרו של האריסון או לצבוע את הנפש התמה שלו בגוונים צהובים. הגליצ'ים הקטנים מהמטריקס הרוחני, שכאילו "מתפלקים" לסקורסזה, הם אלה שבונים פרופיל מלא ומרתק של האריסון.

במקום שבו קריינות יכלה להטוות את הנראטיב, משתמש סקורסזה בפסקול. כך למשל בסיפור על פטי, אשתו הראשונה של האריסון שעזבה אותו לטובת חברו הטוב אריק קלפטון. בסרט משחזר קלפטון את המעמד ההוא באידיליה ("ג'ורג' אמר לי 'קח אותה, היא שלך'") אבל היומן שכתבה פטי באותה תקופה מתאר את האריסון כבעל קנאי שרתח כשגילה על הרומן. סקורסזה הכריע בין שתי הגרסאות כששיבץ את השיר "Isn't it a Pity" כדי לתאר את השבר והאכזבה שחווה האריסון אחרי הפרידה.

ג'ורג' הריסון, 1974. צילום: אי-פי

"לחיות בעולם חומרני" הוא סרט ארוך (3 שעות ו-40 דקות בסך הכל). הוא אטי, שקט, לעתים משעמם ומורכב, ממש כמו הגיבור שלו ובשניהם יש הומור יבש כבדיל. זה סרט שנועד למי שרוצה להכיר באופן אינטימי כמעט את החיפושית היותר אלגנטית מהארבעה. הסרט נעשה באהבה מוצהרת להאריסון, אבל לא בהערצה עיוורת. יכול להיות שהוא היה נהנה ממנו.