"דה וויס" היא תוכנית על אהבה ואם לדייק - חיזור. עומד גבר ושר סרנדה מתחת לארבעה חלונות בתקווה שמישהו מאזין לו. "ציפור פצועה חזרי אלי", הוא שר להם בעיניים עצומות, "ושובי לביתך". אין תגובה, אולי אין אף אחד בבית. הבחור מתעקש: "סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן. תני לנפשך לשמוע זמר קטן". האור נדלק באחד החלונות - זה של שלומי שבת. המחזר מוציא אוויר, הוקל לו. אבל זה לא מספיק, הוא רוצה עוד.

הוא מרים את הקול, מוסיף סלסולון ובדיוק כשהוא מגיע לקליימקס המרגש של סוף השיר, נדלק אור בחלון נוסף - אביב גפן. שבת וגפן יושבים עכשיו מולו וזורקים לו מטפחת, הוא כבש את לבם. אבל החיזור לא נגמר, הוא רק התהפך.

הבחור עכשיו צריך להחליט במי הוא בוחר - בשבת או גפן. המחזר הפך למחוזר. השניים מתקוטטים ביניהם ומנסים לשכנע את העלם. כל אחד מסביר שהוא חזק יותר מהשני (שבת: "חכה, אני אארח אותך בקיסריה") ושהוא יעניק לו יותר חום ואהבה (שבת: "אנחנו כל יום חמישי נחזן גת"). לבסוף הם ניגשים אליו ואוחזים בידו. הנער מרים את יד שמאל, זו שאוחזת בידו של שבת. הוא בחר בו. הם מתחבקים. יש לנו אהבה.

מן הסתם האהבה של "דה וויס" היא לא אהבת אמת אלא אהבת ערוץ 2, עשויה מרגרינה ונראית טוב מרחוק. האהבה ב"דה וויס" מלאכותית כמו השנאה ב"דה וויס". כשאביב גפן מתקוטט עם יובל בנאי אז הם משחקים בחיילי מרגרינה.

לפני "דה וויס" שודר בשלושת הערוצים ראיון הבחירות של בנימין נתניהו. גם זה היה במידה מסוימת שיר חיזור לאהבה סינתטית - נתניהו מחזר אחרינו. ראש הממשלה סיפר לנו שהוא חזק יותר ("נתנו לחמאס מכה מאוד חזקה" ) ושהוא יעניק לנו יותר חום ואהבה ("צה"ל נערך למכה עוד יותר חזקה"). בניסיון לשאת חן הוא הגמיש את האמת ("הצבעתי נגד ההתנתקות"); העמיד פני כל יכול ("מה שעשינו כאן מבחינה כלכלית זה נס כלכלי") וכשזה שירת אותו, טען שהוא חסר השפעה ("אין לי את משרד השיכון אצלי" בתגובה לשאלה למה הדיור התייקר).

האמירה המעניינת של נתניהו היתה בנוגע לכך שאחמדינג'אד ונסראללה מחכים לתוצאות הבחירות כדי לדעת "האם ראש הממשלה התחזק או נחלש", משום שהמשמעות של ראש ממשלה חזק הוא ישראל חזקה. בכך למעשה הצהיר נתניהו שהוא זה ישראל וישראל זה הוא. האם ניסיונות הכיבוש שלו צלחו? לפחות על רינה מצליח, נראה שהמילים שלו הילכו קסם. ומצד שני, נדמה שהיא באה מאוהבת מהבית.