שלומי טחן, סמנכ"ל תפעול של ישרוטל, יוצא ממלון הרשת במצפה רמון. הוא העביר שם יום בהתחזות לעובד חדש וניקה חדרים. ביום הזה הוא גילה כמה קשה עובדות החדרניות בחברה שהוא מנהל ובאלו תנאים מדכאים. ללב שלו חדרה במיוחד נינל, חדרנית ותיקה שהזכירה לו את אמא שלו. שלומי נכנס לאוטו ועוזב את המצפה כשהוא נרגש ומדוכדך. ברקע מתנגן השיר "רואים רחוק רואים שקוף" של שמוליק קראוס. "אני באתי למסע הזה בעיקר כדי לחוות, כדי לחוש, כדי להרגיש, כדי לגעת", אומר שלומי למצלמה. "האמת היא שאני גם מוכן שיכאב לי", הוא מודה, "בהתחלה לא הייתי מוכן שיכאב לי". שלומי נוסע בפנייה לכביש 40 ושמוליק קראוס עונה לו בקול מיוסר: "בן אדם כסנה מול השמיים, בו בוערת אש". הקול של קראוס עוד לא הספיק לדעוך והשיר מוחלף ב"קופה קבנה" – מוזיקה מרקידה שמסוגלת להקפיץ כל אורח בחתונה. למה? כי שלומי הגיע לאילת ואילת זה קופה קבנה.

המוזיקה ברקע היא לא סתם ניגון שאמור להתאים לאווירה של הסצנה – המוזיקה נותנת לנו הוראה ואנחנו אמורים לפעול בהתאם. כשיש "רואים רחוק רואים שקוף", אנחנו אמורים להרהר; כשיש "קופה קבנה" אנחנו אמורים לעלוץ; כשיש נגינת פסנתר סנטימנטלית, אנחנו אמורים לדמוע. פסקול הוא כלי מאוד יעיל כשמשתמשים בו נכון, אבל אפילו יצורים נחותים כמו בני אדם לא יכולים להחליף דמע בצחוק, בקצב שעורכי בוס בהסוואה התוו לנו.

בוס בהסוואה היא גרסה ישראלית לפורמט בריטי שהצליח בכל העולם. בכל תוכנית בא מנהל בכיר לשלוחה של החברה שלו ומתחפש לעובד זוטר כדי לראות מקרוב איך העסק מתנהל. העיבוד הישראלי הוא לא רע בכלל, אבל כשמשווים אותו למקור הבריטי מתגלה עלינו משהו מדכא. מה עשו בשביל לגייר את הפורמט הזה? הוסיפו לו המון רגש – וידויים סנטימנטליים וסיפורים קורעי לב, כמו שעושים ב"מאסטר שף" ו"דה וויס"; החליפו את מוזיקת הרקע העדינה בשירים מפורשים (וצפויים) שאומרים לנו מה להרגיש; ובפרק ששודר אתמול, לא התגלתה לסמנכ"ל איזו התנהגות לא ראויה של העובדים או יחס שערורייתי של ההנהלה לעובדים. כל המפגשים נגמרו בחיבוק אמיץ ודמעות. יכול להיות שבפרקים הבאים נראה חומרים אחרים, אבל כרגע התמונה ברורה: בשביל להעביר פורמט לישראל צריך לקשט אותו עם המון רגש, דמעות, מוזיקה מרקידה או מדכאת וסוף שמח. ככה זה במזרח התיכון.