רק כשהיא מדברת עם אחיה בסקייפ, לילה איברהים מוסא מחייכת. בשאר הזמן היא כמו אדם שנמשכה האדמה מתחת לרגליו, אדם שננטש בכל כך הרבה מובנים, והיא צריכה לשמור על שיווי משקל ולהשאר זקופה. לילה היא גיבורת הסרט הדוקומנטרי המרשים "השיעור" של ענת צוריה.

סיפור חייה לא ייאמן. בתוך בליל ההבל שצופה הטלוויזיה נחשף אליו מרצון או מפאסיביות, הוא יכול היה לצפות אתמול, אם בחר בכך, בסרט המרגש ומעורר ההשראה של צוריה. אלה רגעים בהם אתה בכל זאת מבין למה יש לך טלוויזיה ולמה התיישבת כמו טמבל לצפות בה.

גם לו היה זה סרט עלילתי, היה מקבל סרטה של צוריה ציון גבוה בפרמטרים רבים. דווקא האמינות היתה זוכה לביקורת, כי הסיפור של לילה איברהים מוסא נשמע מדומיין. היא מוסלמית מצרייה, שהתחתנה בגיל 14, ובגיל 15 כבר היתה אמא. בשנת 1968 עברה עם בעלה לישראל מסיבות שלא היו ידועות לה. היא לא נשאלה לדעתה ולא סיפרה למשפחתה שהיא עוזבת. במשך שנים חשבו שהיא מתה, במשך שנים הסתירה את היותה מוסלמית. כך רצה בעלה. ילדיה למדו בבתי ספר יהודים, קרועים בין זהויות. אחר כך בעלה החליף אשה.

לילה מנסה להחזיר לעצמה את הבית שלה בבית חנינא, ומחליטה ללמוד נהיגה בכדי להיות עצמאית. הסרט נע סביב השיחות בין נימר המורה המרשים לנהיגה לבין לילה. היא בגיל של אמו והיא מגוללת בפניו את סיפור חייה המטריד, המסתורי, הטראגי.

כבר כל כך התרגלנו להיסטריה, לסחטנות רגשית, ולוולגריות שכשאנחנו נתקלים ביצירה מעודנת אנחנו מביעים פליאה גדולה. צוריה לא סוחטת מגיבורי הסרט שלה סודות ולא פותרת את כל החידות. היא מספרת סיפור טראגי של נשים ושל דת, של עם, של שפה ושל משפחה. לילה מעוררת השראה. מספיק להתבונן בפנים היפות, החזקות והקשות של האשה הזאת, לראות אותה מפחדת לנהוג אבל נוהגת, מסרבת לראות את החבר היהודי של בתה הגר, אבל מתרצה. ובכלל, איזה תסריטאי לא היה נותן לבת של גיבורה כזאת את השם הגר?

יותר מ-200 שיעורי נהיגה לקחה לילה והיא עדיין מפחדת לנהוג לבד. היא אומרת למורה לנהיגה שלה שאף אחד לא יכול להזדהות עם אף אחד, ששום דבר לא הסתדר כמו שרצתה. כשהמורה שלה אומר לה לחייך היא לא מצליחה, רק כשהיא מדברת עם אחיה במצרים בזמן הרמאדאן. היא שואלת אותו מה אכל והוא עונה שהכין הרינג, רק אז היא מתגלגלת מצחוק. פתאום לא מתחשק כבר לדבר על השמלה של שרה נתניהו ושאר הקשקושים, רק לראות סרטים.