"הבעיה עם אלימות בטלוויזיה זה שהיא שקרית", אמר בעבר טום פונטנה, מפיק ותסריטאי סדרות טלוויזיה בהתייחסו לאחת הסדרות החשובות שלו, "אוז". זו היתה סדרת הדרמה הראשונה של HBO ובזכותה התחזק מעמדו של ערוץ הכבלים והשתנו פני הטלוויזיה האמריקאית. לפי דעתו של אותו יוצר, המצוטט בכתבה ל"ניו יורק טיימס" בסוף שנות ה-90, הטלוויזיה של אותו עשור התאפיינה במעט מדי דם, יזע ודמעות. "אנשים נורים והם לא מדממים. הם נפגעים, קמים ויוצאים מזה. אם חייבים להראות אלימות, צריך לעשות את זה באופן הכי זוועתי שאפשר, כמו שזה בחיים", אמר ב-1999. הוא אמנם  עמד ביעד הזה, ויש שיאמרו שאף עמד בו טוב מדי, כל כך אמיתי ומדמם עד שנדמה היה כפנטסיה עקומה של היוצר.

"אוז", שכל שש עונותיה יעלו בשבוע הבא בווי-או-די של יס, היתה סדרה חדשנית לא רק בהצגת האלימות שבה, המפורטת והקשה לעיכול. היא הציבה אלטרנטיבה לטלוויזיה הממסדית בכל מובן - סיפורים מורכבים, עומק תסריטאי וריאליזם צורב. אשר לאלימות, שהיתה מרכיב מרכזי בה, כפי שהיא כנראה בבית כלא, היו מי שחשבו שהיא מוצדקת, ריאליסטית ונאמנה לסיפור שלה; והיו מי שחשבו שהיוצרים פונטנה (שגם כתב את  56 הפרקים שלה), בארי לווינסון וג'ים פינרטי, התאהבו באלימות הזאת והתמסרו לה יתר על המידה. גם אלה שחשבו שהיא נאמנה לסיפור נרתעו מההתענגות יתר על מעשי האונס המרובים והמפורטים, והעינויים היצירתיים כאכילת זכוכית שרווחו בסדרה ועוד.

"אוז" עלתה בקיץ 1997. היא התרחשה בבית כלא בדיוני לפושעים מסוכנים, שלא ברור
היכן בדיוק הוא ממוקם (אבל ידוע שהסדרה צולמה בניו יורק ואחר כך בניו ג'רזי). הכלא מכונה "אוז" כקיצור של בית הכלא המחוזי אוזוולד. הכתיב וההגייה של קיצור זה מזכירים את "אוז" מ"הקוסם מארץ עוץ". אלא שבניגוד לאותו "אוז" נחשק שאליו כמהים כל כך יצורי הסרט (והספר) להגיע, "אוז" שבסדרה הוא גיהנום עלי אדמות, המקום האחרון שרוצים להגיע אליו.

סרט הילדים הקלאסי, הנחשב למכונן בתרבות האמריקאית, ידוע בשל דבריה של דורותי
"אין כמו בבית". האירוניה, אם כן, מעמיקה עוד יותר; כי במשחק מלים הפכו את המוטו
הזה ל"אין פה בית" בסדרה. בתוך "אוז", איך לא, נמצאת "עיר הברקת" (גם היא מקום
הלקוח מסרט הילדים), יחידה ניסיונית של בית הכלא שבראשו עומד טים מקמנוס (טרי
קיני, נראה באחרונה ב"מנטליסט"), שמטרתה לשקם את האסירים במקום רק להעניש אותם.

בניסוי הזה השתתפו חברים של כל מיעוט גזעי וכל מעמדות הכלא. היחידה הזאת היתה אמורה ליצור קשרים יותר טובים בין נציגי הקבוצות הרבות בכלא. זה לא ממש קורה,
ואין זה מפתיע - הרי זו סדרה על בית כלא אלים המנסה להיות ריאליסטית. לכל מי שמתח
ביקורת על האלימות המופרזת המוצגת בסדרה השיב פונטנה בראיונות כי למרבה הצער היא משקפת את חיי הכלא בארצות הברית. הוא ציטט דו"ח של אמנסטי מ-1998 המותח ביקורת על מערכת המשפט והצדק של ארצות הברית בדיוק בשל כך. הדו"ח אף שימש לו השראה לסיפורים נוספים בסדרה.

מחוץ ל"עיר הברקת" יש הרבה מאוד מאבקי כוחות וטריטוריה בין הקבוצות השונות של
הכלא - חברי הכנופיות השחורות, המוסלמים, המאפיונרים האיטלקים, הארים, הלטינים,
האירים, האופנוענים והגייז. כל אלה מרכיבים את שגרת הכלא, והמעטים שאינם משתייכים לקבוצות אלה חשים אבודים. במידה מסוימת אפשר לומר שהקבוצות האלה הן
הקצנה בוטה של כל המיעוטים האמריקאיים והאינטראקציה ביניהם. חוץ מנשים, זהו בית
כלא לגברים. הנשים המעטות שם - ריטה מורנו כאחות מרי ואידי פלקו (שהתקדמה אחר כך לסדרה הכי מזוהה עם HBO, "הסופרנוס") - הן לרוב בתפקידים טיפוליים ופיקודיים.

ל"אוז" היו יומרות פילוסופיות ואמירה רחבה יותר על ארצות הברית, כמו כל סדרות הכבלים שבאו בעקבותיה, ולא רק תיאור של החיים בכלא הזה. רבים שיבחו את "אוז", שהיתה במשך עונותיה לאחת הסדרות הנצפות ביותר של הערוץ, על העשייה הקולנועית
שהביאה עמה לטלוויזיה - טלוויזיה למבוגרים, שעד אז נענתה לתכתיבים ומגבלות של הטלוויזיה המסחרית, הממסדית ומפרסמים. היא התאפיינה, לצד האלימות הפלסטית, בכתיבה מוקפדת ומרתקת ומשחק מושלם. לדמויות, גם הנתעבות ביותר, היה היגיון פנימי שאפשר לעקוב אחריו, לפעמים אפילו קורטוב של אנושיות. הן לא היו רק התגלמות הרוע. כמעט.

היו גם דמויות שהיו כל כך נוראות, עד כדי כך שהשחקנים שגילמו אותן שקעו בדיכאון
בגללן. ג'י-קי סימונס, המוכר כיום מתפקידים כמו הבוס פופ מ"המפענחת" והאבא בסרט
"ג'ונו", גילם למופת כהרגלו את וורן שילינגר, ראש האחווה הארית בכלא, "הוא אחת
הדמויות היחידות שאני מדבר עליהן בגוף שלישי", הסביר את הרצון להתנתק ממנה.

אפשר לסכם את "אוז" כפי שעשו ב"ניו יורק טיימס" לאחר שתי עונות שלה: "ברגעיה
הגרועים ביותר נדמית 'אוז' כאילו נרקחה בראשם הקודח של כמה מתבגרים המנסים בכל
כוחם להגעיל זה את זה. אבל בשיאה יש בה מרכיבים של טרגדיה יוונית (כולל עקירת
העיניים). יש גם מקהלה, בדמות האסיר הנכה, אוגוסטוס, בגילומו של הרולד פרנייה,
שמשמש כקריין של הפרקים מתוך כלוב מזכוכית. הוא אפילו מצטט משם את (הפילוסוף
אלכסיס) דה טוקוויל". מעניין בהחלט יהיה לצפות בטרגדיה היוונית הזאת כמעט עשור
אחרי שהמסך ירד עליה.