קשה לשחזר את ההפתעה, הזעזוע וההנאה מהמפגש הראשון עם "מראה שחורה", המיני סדרה הבריטית של מבקר הטלוויזיה והיוצר צ'ארלי ברוקר, ששודרה לראשונה בבריטניה בדצמבר 2011. שלושת פרקי המיני סדרה ההיא על אימי הטכנולוגיה תיארו עולם עתידני מטריד בשלושה פרקים-כמו סרטים שהקשר היחיד שלהם הוא הבעתה מהשלכות תכתיבי אותה מראה – מסך הטלוויזיה, המחשב, הסמאטרפון - הניבטת אלינו מכל עבר.

הפרק הראשון, "הימנון לאומי", תיאר יום אפל בחייו של ראש ממשלה שבו הוא נדרש לבעול חזיר כדי לשחרר בת ערובה; הפרק השני "15 מיליון נקודות זכות" הוקדש לתוכנית ריאליטי קיצונית, קצבית וצבעונית. בפרק השלישי והאחרון, "כל ההיסטוריה שלך", הוצגה דרמה משפחתית, על עולם שבו לאזרחים יש שבבים מתחת לעור, שהקליטו את כל חייהם ואפשר להעלות קטע מהם או את כולם על כל מסך. פרק זה נמכר השבוע לשחקן ההוליוודי רוברט דאוני ג'וניור ("איירון מן"), שהתחרה על זכויותיו מול ג'ורג' קלוני ואחרים, והוא עתיד להפיק ממנו גרסה קולנועית.

גם אם שני הפרקים הבאים של "מראה שחורה" יהיו קיצוניים כפי שהיו הראשונים בעונה הראשון, האפקט המטלטל קצת קהה. כבר ראינו את ראש הממשלה עם חזיר. בכל אופן, הפרק הראשון בעונה השנייה של הסדרה, שזכתה בשנה שעברה באמי בינלאומי והיתה מועמדת לבפטא, הוא המשך ישיר של העולם המתואר ב"כל ההיסטוריה שלך". קוראים לו "תיכף אשוב" (Be Right Back), ויש לו אפילו רמיזה לפרק השלישי ההוא, כאשר הגיבורה מרתה (היילי אטוול, המחזיקה את כל הפרק הזה על כתפיה), אומרת לבן שיחה "אין שום היסטוריה שלך".

לשמר אישיות

העולם המתואר בו מוכר, זהו העתיד הקרוב שבו הכל נראה כמו בהווה רק הגאדג'טים קצת יותר משוכללים (מהסגנון שיגרום לנו לחייך בעתיד הקרוב מרוב שייחשבו למיושנים). בראיון ל"גלריה" לפני שנה ציטט ברוקר את טרי גיליאם כמודל לחיקוי, שאמר על סרטו "ברזיל" כי "זה המציאות עם תוספת של עוד 5%". כך גם הפרק הזה לכאורה.

הוא נפתח בנסיעה של זוג צעיר לביתם החדש בכפר. הגבר, אש (דומנול גליסון), שקוע בסמאטרפון שלו, מעדכן סטטוסים ומציץ ציוצים, והאשה, מרתה, מנסה להוציא את ראשו מהמכשיר ולהביט בעולם. השניים מקשיבים לשיר ברדיו (כמה מיושן), שיר שייחשב אז עוד יותר עתיק מהיום, "אם אני לא יכול/ה להיות אתך, אני לא רוצה אף אחד/ת אחר/ת" של "הבי-ג'יז".

מסר לירי זה מתברר כלא נכון. אש נהרג בתאונת דרכים ואלמנתו מרתה לומדת על שירות חדש שבאפשרותו לשמר את האישיות של אדם אחרי מותו, בעזרת ההתקשרויות שניהל ברשתות החברתיות בעודו בחיים. כך בעזרת כל הציוצים, הסטטוסים, התמונות, התגובות ושאר הרשמים המקוונים מפרופיל פייסבוק ואינסטגרם של האיש המת מתקבלת אישיות וירטואלית, ואף יותר מזה, גם אחרי מותו. מרתה נרתעת בתחילה מהשירות, אבל מתגעגעת לאהובה. היא אולי גם נזכרת כמה הפריע לו בחייו שאמו נהגה לאחסן את כל תמונות המתים במשפחתו בעליית הגג, ויוצרת "אתו" קשר. ככל שנותנים אמון בשירות ומזינים אותו בעוד מידע ממיילים פרטיים (כן, מיילים), מתקבלת דמות עגולה יותר, המוסיפה על זו המיופה והלא מייצגת העולה לרוב בגרסה הפייסבוקית שלנו (או במלות הסדרה "הצילומים שאנחנו שומרים נוטים להחמיא"). כך מרתה עושה. היא יוצרת אדם.

"זה לא משהו רוחני-מיסטי", מבטיחה לה ידידה שהיא לקוחה מרוצה של השירות. נכון, זה משהו לגמרי טכנולוגי-דיגיטלי; האלוהים החדש, לפי ברוקר.

בראיון עם ברוקר ל"גלריה", שבו דיבר על הממדים הסאטיריים ואולי המרתיעים העתידים לבוא, דיבר גם על השפעות מן העבר. הוא הזכיר שוב ושוב את סדרת המתח-מסתורין הוותיקה "אזור הדמדומים". "מרתק אותי מה שניסו לעשות בה אז", אמר. ואכן יש בפרק החדש של העונה השנייה, שיעלה בישראל עם שני האחרים, בתום שידורם בבריטניה, בווי-או-די של הוט בתחילת מארס (אחר כך בהוט3), משהו מבשר רעות כמו בסדרה ההיא.

בראיון עמו ב”רדיו טיימס", לרגל תחילת העונה החדשה, דיבר ברוקר על ההשראה לפרק הראשון, שאותו כתב (אואן האריס ביים). "לפני שנים חבר שלי מת, וכמה זמן אחר כך ניסיתי לעשות סדר בטלפון שלי. זה היה בימים שהיה גבול למספרי הטלפון שאפשר להזין למכשיר. התמלאתי ייסורי מצפון על כך שאני מוחק את שמו כדי לפנות מקום לאחרים. זה היה מטורף – מספר שכבר לא פועל יותר, ועדיין חשתי לא נוח למחוק אותו. ואז השנה, באחד הלילות, הסתכלתי בטוויטר ושאלתי את עצמי 'מה היה קורה אם כל האנשים האלה היו מתים, וכל מה שהם מצייצים זה חיקוי שנוצר במוחה הקודח של תוכנה?' כן, זה מה שעובר לי בראש מאוחר בלילה".

סנטימנטלי להפתיע

המבקרים באנגליה אוהבים את מה שעובר בראשו של ברוקר, ביום ובלילה. "הפרק נגע ברעיונות חשובים – האופן שאנחנו מציגים את עצמנו ברשת החברתית, וההתמכרות שלנו לחיים וירטואליים – אבל הוא נגע גם בחקר היגון", נכתב ב"טלגרף", "זה הדבר הכי טוב שברוקר אי פעם עשה". ב"אינדיפנדנט" נכתב "'תיכף אשוב' הוא סנטימנטלי להפתיע, במיוחד אחרי משכב הבהמה, בני הזוג הקנאים והזמרים שנהפכים לשחקני פורנו בסדרה הראשונה". וב"דיילי מירור" נכתב "הוא מרגש, מעורר מחשבה, מצחיק, מקורי להדהים ועדיין צומח מתוך המציאות של העולם המשתנה בכל רגע של המאה ה-21".

כשם שהעונה הראשונה של "מראה שחורה" הכילה שלושה סיפורים שהיו מז'אנרים שונים – מותחן פוליטי, מדע בדיוני דיסטופי, ודרמה של יחסים – כך גם עונה זו תורכב משלושה ז'אנרים שונים. "תיכף אשוב" הוא דרמה של יחסים, הפרק השני ששמו "דוב לבן" הוא מותחן אפוקליפטי ו"The Waldo Moment", הוא מין סאטירה אבסורדית.

ב"דוב לבן" צעירה מתעוררת אחרי סוג של ניסיון התאבדות ואינה מצליחה להיזכר איך קוראים לה. היא יוצאת החוצה לחפש עזרה, אבל אף אחד לא מוכן לדבר אתה. במקום זה כולם מצלמים אותה בטלפונים הניידים שלהם. ואז בא אדם עם רובה הרודף אחריה. האחרים צופים בזה כאילו זהו אירוע ספורט. על כך אמר ברוקר כי "בכל רגע נתון הקהל הוא ים של אורות כחולים קטנים". הוא נזכר כי בהתקוממות בלוב ראו בטלוויזיה אנשים המסתובבים ברחוב ומצלמים את החורבות כאילו היו תיירים. "כאשר קדאפי שכב שם לתצוגה במשך יומיים, אנשים כל הזמן התגודדו סביבו עם הניידים שלהם", אמר.

"הרגע של וולדו" מספר על דמות ממוחשבת, שלרוב מופיעה בתוכנית סאטירה לילית, שמחליטה בשביל ההלצה להתמודד במרוץ פוליטי (לא שונה מאוד מכוכב תוכנית אירוח לילית אמריקאית סטיבן קולבר, שגם השתלב בבחירות האחרונות לנשיאות בארצות הברית). האיש שמאחורי הדמות אינו מבין בפוליטיקה, הוא מתייחס אל עצמו כאל ליצן. אבל ברגע שהעניין מתחיל לרוץ, אי אפשר לעצור אותו. ככה זה בעולם המצפה לנו מעבר לפינה, לפי ברוקר, ובעצם במציאות שלנו היום.