נקודת ההזדהות של רוברט סטורואה עם המלך ליר קשורה לאבהות דווקא: "אף פעם לא אמרתי לאבא שלי שאני אוהב אותו או שהוא יקר לי. בזמן העבודה על 'ליר' נזכרתי בזה". הבמאי הגיאורגי הנודע, שביים את המחזה בתיאטרון הקאמרי, אומר שזוהי בעצם אירוניה שייקספירית. מדוע? "כי בחיים אין מקרים כאלה שרודן הופך להיות אנושי לפני סוף חייו. במציאות הרודנים לא נענשו, כמעט כולם הצליחו להימלט מעונש או שפשוט מתו, חוץ מסאדם חוסיין".

על איזה שליט חשבת כשביימת את ליר?

"חשבתי על הדיקטטורים הגדולים שחוויתי על בשרי בילדותי: סטאלין והיטלר, אבל גם על דיקטטורים קטנים יותר ועלובים. במשך השנים אני מנסה יותר ויותר לגעת בנושא הרוע. אני מנסה להבין את המכניזם שהופך אדם לחיה. נדמה לי לפעמים, שתחום הפוליטיקה הוא נטול מוסר ומצפון, והוא זה שהופך את בני האדם לרעים".

ליר על פי סטורואה הוא רודן שידיו מגואלות בדם, אך ברגע מסוים בחייו הוא מבין שהסב צער והפך את העולם למקום רע ומרושע יותר. "השאלה היא אם יוכל בסוף חייו לכפר על חטאיו בפני האל", אומר סטורואה. "התשובה היא: לא. מאוחר מדי. הטרגדיה שלו היא טרגדיה של חרטה מאוחרת, וזו חרטה שאין לה תיקון".

את ההפקה, שעלתה לפני שבוע, יזם כבר לפני כחמש שנים השחקן יוסי פולק, שחשק בתפקיד. מנהלת תיאטרון בית לסין, ציפי פינס, התלהבה. אפשרויות הבימוי הרבות שעלו - בהן אילן רונן, עמרי ניצן ובעיקר יוסי יזרעאלי, שהציע גרסת בימוי מסקרנת - התפוגגו כולן. כך גם רעיון הקו-פרודוקציה בין הקאמרי לבית לסין. "כל הזמן זה היה במצב שלא אמרו לא", אומר כעת פולק, "אבל הדברים לא התקדמו". לבסוף הרים הקאמרי את הכפפה. והתוצאה מוצלחת במיוחד.

התיאטרון הישראלי אינו מרבה להציג את "המלך ליר". טרגדיית המופת השייקספירית, שבה מלך אנגליה מחלק את הממלכה לבנותיו ונותר נלעג ומבויש, הוצגה כאן בפעם האחרונה בתיאטרון רפרטוארי לפני 52 שנים; את תפקיד ליר גילמו אז לסירוגין אהרן מסקין ושמעון פינקל.

אחת הסיבות לכך היא הקושי בהרכבת צוות של שחקנים מובילים לתפקידי המשנה הרבים במחזה. אלה הם רק חלק מלהקת השחקנים הגדולה - כ-27 במספר - מתוכם 17 דמויות ועוד עשרה סטטיסטים. ב"המלט", לשם השוואה, יש 14 משתתפים; בהפקות שייקספיריות שמרבים לעלות בארץ, כמו "חלום ליל קיץ" ו"כטוב בעיניכם", משתתפים כ-15 שחקנים. מדובר איפוא בהשקעה גדולה שיש עמה סיכון לא מבוטל.

סיכון בפני עצמו היה בבחירת הבמאי. סטורואה הוא אמנם במאי ענק, אחד המעניינים בעולם כיום. ועם זאת, שתי ההפקות שביים לתיאטרון הישראלי, "טרטיף" להבימה ו"פעורי פה" לקאמרי, לא הובנו היטב על ידי הקהל, כלומר לא הצליחו. גם ההפקות של תיאטרון רוסטוולי שבניהולו, במסגרת פסטיבל ישראל, לא תמיד הובנו. "ריצ'רד השלישי" ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-90') אמנם הותירו רושם עז על הקהל והביקורת, אך "מקבת" בבימויו, שהועלה ב-97', הנחיל לקהל אכזבה.

ובכל זאת, בקאמרי הבינו, ובצדק, שהפקה של סטורואה, גם אם אינה מיטיבה לתקשר עם הקהל, היא תמיד חוויה של תיאטרון טוטאלי, בעל עולם מטאפורות לא שגרתי. ב"המלך ליר" שילב סטורואה פארסה עם ליצנות, דרמה עם מוסיקה יפה ומרגשת של המלחין הגיאורגי הנודע גיאה קנצ'לי. הוא אינו מתייחס אל הטקסט השייקספירי בחרדת קודש. אין לו בעיה לקצר, לשנות ולערוך לפי צרכיו. כך נהג בהפקה זו, מתוך מטרה ליצור מציאות חדשה, שהיא מבחינתו סוג של משל על החיים.

את "המלך ליר" העלה לפני יותר מ-20 שנה בתיאטרון רוסטוולי, אבל הוא מעדיף את ההפקה בקאמרי. עם זאת, יש לו טענות כלפי השחקנים על צעקנות יתר. "הטענות אינן על העדר כישרון", הוא אומר, "אלא קשורות לניסיון המועט בסגנון התיאטרלי יותר של המשחק, שאני דורש מהם. מה שהם לא יכולים לתפוש בסגנון הזה - הם ממלאים בצעקנות. סטניסלבסקי", הוא מציין, "נציג האסכולה הנטורליסטית המנוגדת לסגנון התיאטרלי, חשב שהסגנון התיאטרלי הוא הדרגה הכי נעלה של אמנות המשחק".

מה מאפיין איפוא את הסגנון הזה?

"זהו סגנון פיוטי ותיאטרלי, שאינו דומה לחיים, ועל ידי כך חושף את מהות החיים".

פול ווליום מהרגע הראשון

כמו סטורואה, גם יוסי פולק נמשך אל ליר, בין השאר בגלל דמות האב: "רציתי את התפקיד פחות בגלל דמות המלך ויותר בגלל דמות האב שמחלק את ממלכתו לבנותיו. עניין אותי הקשר והניתוק שלו מהמשפחה", הוא אומר.

פולק אינו טירון בתפקידים שייקספיריים. בין השאר שיחק את אותלו פעמיים ואף ביים את המחזה, כמו גם את "רומיאו ויוליה". "תהליך העבודה עם סטורואה הוא קשה, קשה, קשה", הוא אומר בתום אחת ההצגות הראשונות. "מהיום הראשון בחזרות אתה עובד בפול ווליום, כמו בעבודה על סרט; את הסצינה עליך לשחק בצורה הסופית שלה, אבל אז כמובן הכל משתנה ומתהפך, ומתחילים מהתחלה.

"מעבר לכך, העבודה אינה מתרכזת בטקסט, אלא בפעולה, שבדרך כלל אינה קשורה לטקסט", ממשיך פולק. "אצל סטורואה יש נרטיב ויזואלי שמקביל לטקסט. בו-בזמן שהשחקן מדבר, מתרחשים דברים שאינם קשורים לדברים שהוא אומר. כמו בסצינה בתחילת המחזה, כשליר מחלק את הממלכה ופתאום ראשו נשמט לשולחן. ברגע שכולם סבורים שהוא מת - הוא מרים את ראשו וצוחק. זו פעולה שאינה בטקסט, אבל הצופה מבין כבר בתחילת המחזה שיש כאן עסק עם מטורף ותחמן שמנסה להתעלל באנשים סביבו".

פולק הוא שהגה את הרעיון להזמין את סטורואה לקאמרי. "באישון לילה ברגע של משבר העליתי את שמו של סטורואה. נסעתי אליו ופגשתי אותו והוא הסכים".

על שאיפתו לגלם את הדמות הוא אומר: "זהו תפקיד שנותן לשחקן אפשרות של עבודת סיכום. הגיע הזמן לפאזה חדשה בחיי. דיברתי על זה עם אשתי ויש הבנה שעכשיו הפרנסה תהיה עליה. מכיוון שהיתה לי הזכות לשחק עם הדור הקודם, עם רובינא ומסקין, פינקל ובקר, ראיתי שאם השחקן לא מחליט מתי הוא פורש וההחלטה באה מהכיוון האחר - זה משאיר אותו במצב של עליבות ומסכנות".

נראה שהשידוך בין פולק לסטורואה עלה יפה. ליר בגילומו של פולק הוא דמות בלתי נשכחת. הוא מטורף ופתטי וגרוטסקי, אך גם אנושי ונוגע ללב. פולק אומר שהעבודה עם סטורואה מזכירה לו תקופה אחרת בחייו, כשעבד עם נסים אלוני על הפקות כמו "דודה ליזה", "הצוענים של יפו", "נפוליאון חי או מת": "יש משהו דומה בריח, בצבעים ובשירה של האמן שעושה תיאטרון".

יוסי פולק (במרכז התמונה) וקרן מור עם אבי טרמין (בתמונה למטה) מתוך "המלך ליר" בבימוי רוברט סטורואה. תיאטרון טוטאלי


רוברט סטורואה: "אני מנסה לגעת בנושא הרוע. להבין את המכניזם שהופך אדם לחיה"