טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי שהמסך ירד: פרידה מגרי בילו

אהבתו ונאמנותו לתיאטרון היו ללא גבולות. מנהלו המיתולוגי של ביה"ס למשחק בית צבי שמת אתמול לא ידע להפריד בין עולמו הפרטי לחייו המקצועיים

תגובות

אינני יכול לדעת בעת כתיבת שורות אלה איך נהגו אתמול מנהלי התיאטרונים בישראל. אני מקווה שהיתה להם היושרה וההגינות להחשיך את השלטים מחוץ לאולם, ולבקש מהקהל לפני תחילת ההצגה לקום לדקה ולכבד את זכרו של גרי בילו, איש תיאטרון נדיר באיכויותיו ואישיותו, שמת אתמול בבוקר, במפתיע, אחרי שמחלת סרטן שהתגלתה אצלו לפני זמן קצר היתה עוד בשלבי אבחון, בטרם טיפול.

לא שיבטלו הצגות. זה הדבר האחרון שגרי היה רוצה, אף שאני מוכן להתערב שעל כל במת תיאטרון בישראל היה אתמול בערב יותר מאדם אחד שהתאבל באמת על לכתו של גרי, אוהב קנאי של התיאטרון הישראלי על העבר, ההווה והעתיד שלו. בספר של גרי ביטול הצגה היה דבר חמור יותר מכפירה בעיקרי האמונה. כי האמונה שלו היתה שהצגה חייבת להימשך בכל תנאי.

כך נהג כמנהל אדמיניסטרטיבי של התיאטרון לילדים ולנוער בראשית שנות ה-70, כמקימו ומנהלו של תיאטרון באר שבע מ-1973 עד 1981, וכמנהלו של בית הספר הגבוה למשחק בית צבי מ-1981 ועד 2009, למעט שנה אחת, 1994, שבה התפתה להיות המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה. עשרות, אם לא מאות שחקנים ושחקניות, כתלמידי בית ספר או אנשי מקצוע, קיבלו ממנו טלפון בשעת בוקר וצהריים המודיע להם שעליהם לעלות על הבמה באותו ערב כדי להחליף מישהו, כי ההצגה חייבת להימשך.

גרי בילו
טלי שני

עם זאת, היה לו כבוד עמוק למסורת של תיאטרון ולמה שנשאר ממנו אחרי שהמסך יורד. תלמידי בית צבי יכולים להעיד שכשמת איש תיאטרון, שחקן או שחקנית, גם אם שמם נשכח כבר מזיכרונם של צופים, משלחת תלמידים מבית הספר היתה נשלחת עם זר מטעם בית הספר להלוויה. גרי ביקש שגופתו תישרף, ולכן לא תהיה הלוויה, ולא יהיה היכן להניח את הזר מטעם בית הספר שלו הקדיש כל כך הרבה שנים מחייו. גם אחרי שפרש מניהולו, עוד הקפיד לבוא להאכיל את החתולים שחיו בחצר בית צבי.

בדרכו הישירה

גרי, יליד 1944, היה ידיד אישי קרוב שלי ואני כותב מבעד לדמעות. אני לא זוכר איך הכרנו, בראשית שנות ה-70, אבל כבר אז הבנתי שזהו אדם שהאהבה והנאמנות שלו לתיאטרון כאמנות ומקצוע ודרך חיים הם ללא גבולות וללא פשרות.

אני חושב שהבנתי שזהו אדם בלתי רגיל בתכונותיו אחרי שצפיתי בהצגת "אופרה בגרוש" בתיאטרון באר שבע שניהל. ההצגה מצאה חן בעיני וכתבתי שבחים גם על הבימוי וגם על משחקו של דב רייזר בתפקיד הראשי. למחרת גרי צילצל אלי. בדרכו הישירה הודיע שאין לו שום דבר נגד הביקורת שלי, אבל כמנהל תיאטרון לא היתה ברירה אלא להציג את מה שנוצר בתקופת החזרות. הוא היה מאוכזב שלא הייתי ער למגרעות ההצגה שאותן מנה באוזני בפירוט וציפה שאאתר אותן בעצמי. כמנהל תיאטרון באר שבע טיפח שחקנים כמו רייזר, מארק חסמן, טטיאנה קנליס-אוליאר, דורון תבורי, נתן דטנר, רבקה נוימן ורבים אחרים.

הוא התאהב בתיאטרון בשנות ה-60 בתיאטרון חיפה, בימי הזוהר בניהולו של יוסף מילוא. מהר מאוד הבין שמשחק זה לא בשבילו, ונסע לאנגליה ללמוד ניהול הצגות. מעולם לא דיברנו על כך בפירוט, אבל נדמה שהבנתי שהוא הבין כבר אז שאינו יכול או רוצה להיות יוצר בתחום התיאטרון, ושיכולתו הנדירה - שבה באמת לא היה ואין לו מתחרה בארץ - היא ליצור בשביל אחרים בתנאים שבהם יפיקו מעצמם את המיטב כאנשי תיאטרון.

ריטה בהפקה "גבירתי הנאווה" של בית צבי
ארכיון בית צבי

כי מי שזכה להכיר את גרי מקרוב הבין עד מהרה שלא מדובר באדם שאין לו אגו. להיפך, היה לו אגו גדול. אבל בניגוד לאנשים יוצרים בתיאטרון - שחקנים, במאים, כוריאוגרפים או תפאורנים - מה שריתק והלהיב אותו בתיאטרון זה לא הוא עצמו, אלא התוצאה, ההצגה, העשייה התיאטרונית. האגו הגדול שלו היה עבר נרצע לתיאטרון ולמה שהוא איבחן ככישרון היכול להביא לעשיית תיאטרון טוב, נכון ומקצועי יותר.

לכן אולי המקום הנכון בשבילו היה זה שבו העביר את רוב שנות חייו: 28 השנים שבהן היה מנהל בית הספר הגבוה למשחק בית צבי. הוא הגיע לתפקיד אחרי שבמשך שמונה שנים נאבק על ניהול תיאטרון כהבנתו, לפי קני המידה המחמירים והלא מתפשרים שלו בבאר שבע שבה לא כולם ידעו להעריך את תרומתו האדירה. ועדה החליטה אז שעמרי ניצן, במאי מצליח בהבימה, ינהל את בית הספר, אלא שניצן העדיף להצטרף לנעם סמל ולהיות מנהל אמנותי בחיפה. גרי עבר לבית צבי, כשהוא מפקיד את תיאטרון באר שבע בניהולה של ציפי פינס. הוא פעל למען מינויה לתפקיד, ואף סייע לה בעצות לא מעטות.

בבית צבי יישם את מה שלמד באנגליה, והקפיד להתנהל על פי טעמו וקני המידה שלו, כשהוא יודע להקיף עצמו במורים טובים, ותיקים וצעירים, אבל סומך בעיקר על עצמו. הוא ישב בכל ועדות הקבלה, שמע דעות אחרות ולא היסס לקבל אחריות על החלטותיו, בין שהיה מדובר על קבלת מועמד ובין שהיה מדובר על השארתו של פרח משחק, גם בניגוד לדעת מורים אחרים. במחזור הראשון בניהולו בגרו בבית צבי, בין השאר, עידית טפרסון, ענת וקסמן ואוריה קורן. גרי נאבק על השארתו של ג'וליאנו מר בבית הספר בניגוד לדעת כל המורים. כי גרי היה תמיד, וקודם כל, מסור לכישרונות שהאמין בהם.

עידית טפרסון, כוכבים עם שחר" של בית צבי, 1991
ארכיון בית צבי

הוא לא ידע להפריד בין עולמו הפרטי לעולמו המקצועי. אם האמין בכישוריו של תלמיד, היה מוכן ללכת לקראתו בלי לחשוב לרגע על עצמו, ולעשות הכל, ממש

הכל, כדי שהכישרון הצעיר לא יילך לאיבוד. הוא היה מוכן לעשות הרבה מעל ומעבר למה שמנהלים ומורים רגילים היו מוכנים לעשות למען אנשים שהאמין בהם. זאת מעולם לא היתה התמסרות עיוורת: מי שזכה לנאמנות של גרי נדרש לעמוד בסטנדרטים מקצועיים גבוהים מאוד, שבהם התיאטרון, ההצגה, המחזה, הפרטנרים והקהל - בסדר זה - הם מעל לכל. בתיאטרון, על פי גרי, אין אישי; יש אך ורק מקצועי.

והוא כמעט אף פעם לא עשה חשבון, לעצמו או לאף אחד. כשראה הצגה או שחקן או שחקנית, על הבמה ומחוץ לבמה, תמיד אמר את מה שהוא חושב. הוא ידע להיות נדיב ואוהב, ולא פחות מזה ידע להיות ביקורתי ובוטה. כל מי שדיבר אתו ולו רק קצת על תיאטרון, בארץ ובחו"ל, הבין מהר מאוד שמדובר באדם שיודע מה הוא רוצה בתיאטרון ומה הוא אוהב בתיאטרון, וגם מה שהוא לא אוהב. ידעת שתשמע ממנו באמת מה הוא חושב. על מה שאתה עשית ועל מה שאחרים עשו.

"אמדיאוס" של בית צבי
ארכיון בית צבי

על המעורבות האישית העמוקה שלו בעשייה שלו, ועל הנאמנות חסרת הגבולות שלו לאנשים שהאמין בהם, שלא תמיד היו ראויים לאמונו, שילם מחיר כבד. היו אנשים שנפגעו ממנו ופעלו נגדו, בגלוי (מעטים) ומאחורי הקלעים. במשך השנים הוגשו נגדו פעמיים תלונות בעניין הטרדה מינית. בשני המקרים התיקים נסגרו מחוסר הוכחות, בלי שהתקיים כל הליך משפטי. היו לו גם נאמנים ואוהבים רבים - תלמידים לשעבר או אנשים שעבדו עמו - שלא תמיד יצאו להגנתו בפומבי, גם כשהיה זקוק לכך, גם אם היו שם תמיד לידו ובשבילו.

זה לא עשה אותו פופולרי ואהוד. הוא מעולם לא אמר משהו למישהו מתוך חשבונות בהווה ובעתיד. הוא גם לא נטה לשנות את דעתו, ברגע שגיבש אותה לעצמו. מטבע הדברים, בעולם קטן וצפוף הוא עשה לעצמו הרבה אויבים. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 לא הסתיר מאיש את דעתו כיצד צריך לנהל את הבימה, וגם לא היסס לייעץ למנהלה אז, שמואל עומר, איך ומה צריך לעשות. גם אם התאכזב שעדה בן נחום, ידידה אישית שלו, נבחרה לנהל את התיאטרון ולא הוא, שמח בשמחתה. כשמתה ממחלה לפני שנכנסה לתפקיד, קיבל על עצמו את הניהול האמנותי של התיאטרון, לצד דוד אלכסנדר כמנכ"ל, אף שלפי הבנתו היה מסוגל להיות גם מנהל כללי וגם מנהל אמנותי.

שנת הניהול של בילו ואלכסנדר לא זכתה ל-100 ימי חסד. מינהל התרבות במשרד החינוך התנגד למינוי ולא התאמץ לסייע לשנים, שלא היו שותפים טבעיים לניהול. מבלי להיכנס לפרטים אני יכול לומר בבטחה ומידיעה של פרטים רבים שבילו לא זכה באותה שנה להזדמנות שהגיעה לו. אחרי שנה חזר לבית צבי.

עצה עניינית

גרי רצה תמיד לעשות תיאטרון. כלומר, להעלות הצגות. מבחינתו שחקנים לומדים את המקצוע על ידי שכלול הכלים שלהם, בקול ובגוף, על ידי הרחבת ההשכלה התיאטרונית שלהם (ובעיקר לשם כך הקים ספריית מחזות שיזמה והוציאה לאור עשרות מחזות, כדי להרחיב את ההיצע הרפרטוארי המוכר לשחקני העתיד), ועל ידי עמידה על הבמה. ולכן בית צבי היה מקום שבו עלו הצגות, בשנה ראשונה, שנייה ושלישית. לרמת גן היה בשנות ניהולו של גרי תיאטרון שהציג שתיים או שלוש הצגות מדי ערב. הצגות תלמידים או הצגות בוגרים בתיאטרון הספרייה שהקים.

הוא לא הסתיר את דעתו על תפקוד התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות. הוא ידע הכל: מי שיחק מה ומתי בתולדות התיאטרון הישראלי (אפשר היה לצלצל אליו תמיד בשאלה מי שיחק תפקיד משני באחד מתיאטרוני ישראל). אם מנהל תיאטרון היה נבון מספיק לצלצל אליו כדי לשמוע עצה על רפרטואר או על ליהוק, היה תמיד יכול לשמוע ממנו עצה עניינית. כי גרי היה תמיד בעד לפתור בעיות ספציפיות שיאפשרו את קיומה של הצגה בצורה הנכונה ביותר בעיניו. כל השאר היה משני.

עם התלמידים שטיפח בבית צבי אחרי חזרתו מהבימה נמנים איתי טיראן ואולה שור-סלקטר, המככבים כעת ב"קברט" בקאמרי, ומיה דגן, המופיעה כעת ב"אחים בדם" בבית לסין. טיראן, שתפקידו הבא בקאמרי יהיה ריצ'רד השני של שייקספיר, כבר שיחק את התפקיד הזה בתיאטרון הספרייה ברמת גן בניהולו של בילו.

מיה דגן ואלון אופיר, "אחים בדם" של בית צבי,  1998
ארכיון בית צבי

בדרכו שלו גרי היה רגשן מאוד, בוודאי כשמדובר היה בתיאטרון. לעומת זאת בעניין מחלתו הקפיד להיות ענייני. הוא עוד היה בשלב של בירורים ובדיקות, והכריז בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, ביום שישי שעבר, שאם יתברר שימיו ספורים, יבחר באחת משתי דרכים של התאבדות: או טיסה לשווייץ, שם זה אפשרי, או ביקור בהצגה - וכאן ציין בכורה קרובה בבימויו של אדם שמאוד לא העריך את עבודתו. אמרתי לו שזו הוכחה שהוא כנראה מתאושש. אתמול בבוקר הוא היה בדרך לקפה של בוקר בבית קפה שבו ישב מדי יום. היו לו קשיי נשימה, ובאמבולנס לא הצליחו להחיותו.

היה שלום, גרי. היתה לי זכות גדולה להיות חבר שלך. התיאטרון הישראלי לעולם לא יוכל לפרוע את החוב שהוא חייב לך, ושלא ידע להחזיר לך כגמולך בחייך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות