להלל מיטלפונקט יש שני סוגי מחזות: אלה המבוססים על רגע היסטורי בתולדות המדינה, פצע של הוויה יהודית-ישראלית שהמוגלה ממנו מבעבעת עד היום ("אנדה", "מסילה לדמשק"), והעלילה בת זמננו הממפה את הישראליאנה, המנסה לבדוק את המרכיבים האנושיים והרגשיים שלהם, שהם בצורה זו או אחרת גם שלו, ושל קהליו ("התאונה","גוד ביי אפריקה"). מיטלפונקט לא מנסה. הוא עושה ויודע מה שהוא עושה.

הפעם הוא מספר את עלילת "פאוסט" במושגי ישראל 2012. מפיסטו הוא טייקון שסוחר בכל, מציע הזדמנויות עסקיות ומספסר בנשמות וברגשות, כולל אלה של הקרובים לו. יגאל נאור הוא שטן הממון ושמו מקסי, עוצמה עירומה, מקסימה בסוגה, אם כי - כמו שאנחנו מגלים - בסך הכל תפקיד משני במחזה המוסר הזה.

מי שמוכר את הנשמה הוא יתום שגודל על ידי סבתו, הקומוניסטית המזדקנת מהתחנה המרכזית. הנער העני פורח כשוליית טייקונים, אבל למרבה הצער יש לו גם מצפון. שלומי טפיארו הוא הישראלי בעל החלומות והכוונות טובות, שגם הציל חיי חבר במילואים, וגם יש לו אשה שלא מבינה אותו.

נראה שמיטלפונקט התאהב בדמות, ואכן טפיארו-אלכס הוא חתן חלומות לאבא ישראלי-יהודי. ולכן כאן מפיסטו מפסיד ויש לנו הפי-אנד, וגם טריק במתי עשוי כהלכה בהשראת "סיבוב מסוכן" של פריסטלי, כי מיטלפונקט מכיר את ספרות הדרמה, יודע לכתוב דיאלוג ישראלי מצוין.

השאר פחות משכנע, בעיקר דמות הקולנוען (אבישי מילשטיין, שחוששני שמשחק זה לא התחום החזק שלו). נתי קלוגר-רוזנברג צריכה כנראה תפקיד מעניין יותר כדי להגשים את הפוטנציאל שהפגינה ב"הרצועה". מיכל קירזון וטל-יה יהלומי-לוי עושות עבודה טובה ואת ההצגה גונבת מרים זוהר בתפקיד הסבתא, שיודעת שבחיים האלה צריך להחליט אם אתה זאב או כבשה, ושבניגוד לסוף של המחזה הזה, בחיים מנצחים הזאבים. שעה וארבעים של בידור תיאטרוני אינטליגנטי. מה רע?

תיאטרון בית לסין מעלה את "מקסי ואני" מאת הלל מיטלפונקט ובבבימויו. תפאורה: במבי פרידמן. תלבושות: אולה שבצוב. מוסיקה: אורי וידיסלבסקי. תאורה: אורי מורג.