"פרימדונה" בתיאטרון גשר: מצא מין את מינה

הרגע שבו נשים הורשו לשחק וגברים הפסיקו לגלם נשים עומד במרכז המחזה. סשה דמידוב מתעלה בתפקיד השחקן בן המאה ה-17, נד קינסטון

דורותי פארקר כתבה פעם שבמסיבה אליה הגיעה היו שבעה מינים: גברים, נשים, הומוסקסואלים, לסביות, הרמפרודיטים, חסרי מין והיא עצמה. על הצגת "פרימדונה" בתיאטרון גשר אפשר לומר שהיא עוסקת בשישה מינים: גברים, נשים, שחקנים, שחקניות, וייצוגם של גברים ונשים על במת התיאטרון. כדי להתאים לפרפראזה על האמרה של פארקר אוסיף את המין השביעי, והוא השחקן סשה דמידוב, שהוא בהחלט איכות בפני עצמה.

המחזה של ג'פרי האצ'ר, שהיה לפני כשמונה שנים גם לסרט קולנוע, מעמיד במרכזו את השחקן נד קינסטון, כוכב תיאטרון לונדוני במאה ה-17 שנודע בתפקידי הנשים ששיחק. אני לא בטוח אם מישהו מלבד חוקרי תולדות התיאטרון היה זוכר אותו, אלמלא היומנאי הבלתי נלאה שחי וכתב באותה תקופה, סמיואל פיפס, ציין אותו באחד הימים ביומנו (ב-1660) כ"האשה היפה ביותר שראיתי בחיי".

השנה בה פיפס הוקסם מקינסטון בתפקיד אשה על הבמה היתה אותה שנה בה הוסר האיסור על נשים להופיע על הבמה, וכשהן עלו עליה, הועם זוהרו של קינסטון בגילום תפקידי הנשים. המחזה והסרט התרכזו - כטבע הימים האלה שבהם מין ומגדר הם מרכז העניין בחוגים האמנותיים ולא רק בהם - בחרושת השמועות שסבבה את חיי קינסטון, על פיהן הוא נהנה להפגין את צדו הנשי גם מחוץ לבמה ונשות החברה הגבוהה נהנו להסיעו בכרכרותיהן בפארק, כשהוא לבוש בחברתן בבגדי אשה, וכי מצד שני שבמיטתו העדיף גברים דווקא (לפי השמועה, אחד ממאהביו היה הדוכס מבקינגהאם.)

דמידוב כקינסטון בבגדי אשה (משמאל) ומיקי ליאוןגדי דגון

כאן צריך להעיר שבתקופה בה מתרחש המחזה, העובדה שגברים משחקים נשים על הבמה היתה מוסכמה מקובלת על הצופים, ולכן האשליה הבימתית של הצופים לא היתה ריאליסטית אלא סגנונית בעיקרה. מחוץ לבמה הומוסקסואליות היתה אז נפוצה מאוד, ועדיין לא נשאה את אותה סטיגמה של חטא שתדבק בה במאה הבאה, באנגליה הוויקטוריאנית. מכל מקום, אחרי שכולם התרגלו במשך שנים שאין נשים על הבמה, וגברים-נערים משחקים אותן (תום סטופארד עשה בעובדה זו שימוש מבריק בסרטו "שקספיר מאוהב") - ההיתר שניתן לנשים עצמן לשחק את בנות מינן היה שינוי מפליג גם בתפיסת הצופים את ייצוג המינים על הבמה, וגם בחיי קהילת השחקנים.

אפשר להשוות את זה במידה מסוימת למה שקרה לשחקנים בהוליווד כשנולד הקולנוע המדבר. כוכבים גדולים בסרט האילם נפלו ממרום התהילה, כי לפתע נדרשו להפגין איכות שלא היתה לחלקם.

במקרה של קינסטון האמיתי - הוא המשיך לגלם תפקידי גברים ראשיים ומשניים (למשל "הנרי החמישי") במשך עוד כ-30 שנים, התחתן והוליד שישה ילדים. כמובן שזה לא חומר למחזה, ולכן במחזה של האצ'ר עולמו של קינסטון מתמוטט, והוא אמנם זוכה להדריך את המלבישה שלו בגילום תפקיד דסדמונה - התפקיד "שלו" - אבל בסרט, ובהצגה שביים אלכסנדר מורפוב הבולגרי בתיאטרון גשר, יורד בסופו של דבר קינסטון מבמת התיאטרון ומבימת חייו כשהוא שבור, ואת מקומו תופסת השחקנית (דנה מיינרט הצעירה, שהבמה מאוד אוהבת אותה בבגדי הנשף האדומים שעיצב עבורה מיכאל קרמנקו).

אהבות וחשבונות

עבור מורפוב ועבור אנשי תיאטרון גשר הסיפור הזו הוא בעיקר הזדמנות לחגוג בגדול את עובדת היות התיאטרון "תיאטרון": הבמה של גשר עמוסה באביזרים שמעמידים שלושה אזורי פעולה: בקדמת הבמה מוצבים מושבי צופים הפונים אל הקהל, שם יושבות דמויות הצופות בתמונה מסוימת. באזור מעל - חדרי ההלבשה של התיאטרון, בהם מתנהלים חיים סוערים של שנאות, קנאות, אהבות וחשבונות. ואילו רמה אחת מעל זה נמצאת הבמה, שהיא בעצם שתי במות במקביל: על אחת מוצגים קטעים מן ההצגות בתיאטרון, ואילו השנייה היא במת החיים הציבוריים של אותה תקופה, שנעה בין ארמון המלך למסבאה, לפי הנסיבות.

מתוך "פרימדונה"גדי דגון

מעמד, כסף ותהילה

אבל העירוב הזה בין מה שעל הבמה ומה שבחיים הוא חשוב, שכן כאן טמון עיקר העניין: הרי גם החיים הם תיאטרון שבו כל אחד משחק תפקיד לפי הנסיבות. על הבמה קינסטון מגלם אשה. מחוץ לה, מאחורי הקלעים, הוא שחקן הרוצה מעמד וכסף ותהילה (ויש אחרים שמקנאים בו גם על התהילה, וגם על התהילה לה הוא זוכה כאשה על הבמה). וישנו היחס שלו לצופות מעריצות שלו: האם הן, נשים שרגילות להעמדת פנים חברתית, הולכות שבי אחריו כגבר? כאשה? כשחקן? וכשהוא נפגש בנסיבות ארוטיות עם גבר, שאינו יודע שהוא אינו אשה, האם זה משהו שאפשר לחשוף (כמו שחושב השחקן) או שחובה להסתיר (כמו שחושב מי שפגש אותו כאשה נחשקת, מישש ונחרד).

ולכאן יש להוסיף עוד דבר חשוב מאוד מבחינת האמירה של המחזה, שהוא בעל משמעות להבנת הייחוד של אמנות התיאטרון. בתמונה אחת, בה מעומת קינסטון עם העובדה שמעתה אשה תוכל לשחק את תפקידיו, הוא מעלה על נס דווקא את העובדה שבניגוד לשחקנית שהיא אשה - הוא עצמו נטול תכונות נשיות טבעיות ולכן כל הנשיות הבימתית שלו היא משחק תיאטרון, ולכן זו אמנות. בעולם אידיאלי של שוויון בין המינים הדבר הזה היה צריך לחול גם על שחקניות המגלמות תפקידי גברים: הרי רק אשה שאין בה תכונות גבריות "טבעיות" יכולה לשחק תפקיד של גבר באמצעות אמנותה בלבד. אלא שההיסטוריה גרמה לכך שבעיקר הגברים הם שנטלו לעצמם את החירות לגלם על הבמה את שני המינים. ולא מקרה הוא ששחקניות לא מעטות קפצו על הזדמנויות לגלם תפקידי גברים, וחלק מהן אף עשו זאת בהצלחה לא פחותה מגברים שגילמו תפקידי נשים.

באותה תמונה שבה מציין קינסטון את גדולתו כשחקן בתפקידי נשים דווקא בגלל שאינו אשה, מעיר לו מנהל התיאטרון, תומס בטרטון (דמות שהיתה באמת. מגלם אותו במרץ מיקי ליאון, שאם לא יעשה משהו לקולו, אני חושש שיאבד אותו; מאז שראיתי אותו על הבמה לראשונה הוא הולך ונצרד), כי קינסטון היה במיטבו כשגילם במחזות שייקספיר נערה המחופשת לגבר. ואכן, שייקספיר הביא בקומדיות שלו את עירוב המינים למערבולת מרתקת (חוקר שייקספיר, יאן קוט, עסק בכך ואף העלה במאים רבים על דרכי יצירה מרתקות). כל המורכבויות האלה קיימות במחזה, אבל אני לא משוכנע שהבמאי מורפוב מוטרד מהן. כך, למשל, נדמה לי שהוא לא לגמרי ער לכך שהעמדת פני אשה על ידי גבר ונטיות הומוארוטיות הם שני דברים שאינם חופפים. עניין אחד הוא המוסכמה החברתית של המגדר בחיים ועל הבמה, ועניין אחר - לא מנותק, אבל לא חופף - הוא זהות מינית, ויחסו של בעל הזהות הזאת כלפיה (מה שמושפע גם כן ממוסכמות). נכון אמנם שלפחות פעמיים אנו רואים כיצד נוצרת משיכה ארוטית בין קינסטון לבין המלבישה שהופכת למתחרה, אבל כללית נראה שהבמאי ושחקניו לא מוטרדים במיוחד מסוגיית חילופי המינים ונהנים בעיקר לחגוג תיאטרון.

וכיוון שכל זה קורה על הבמה, ומאחורי הקלעים, יש פיתוי אדיר ללהטט בין סגנונות, לעבור בין גרוטסקה לפארודיה למחזמר (כולל גרסת כיס של מרילין מונרו בביצוע רות רסיוק הנמרצת ומלאת הקסם הקומפקטי). יש שפע מקום לתלבושות ולבדיחות המדלגות בין תקופות, ולהפניית תשומת לבו של הקהל לכך שהוא נמצא כל הזמן בתיאטרון של אז וגם של היום (את התפקיד הזה ממלא בעיקר אורי יניב).

כר נרחב להשתוללות

כולם נהנים לבדר בהצגה הזו: בין אם זה גיל בן דוד בתפקיד יושב ראש הפרלמנט, או גלעד קלטר בתפקיד פיפס, שכאן הוא תערובת של מבקר תיאטרון וגרופי-רכלן, שאימץ לעצמו מין פוזה נבוכה מהנה שמזכירה מאוד בנימת הקול את דני סנדרסון, או הנרי דוד, בתפקיד הדוכס מבקינגהם. אלון פרידמן בתפקיד המלך צ'רלס השני (וגם שחקן בלהקה של בטרטון-קינסטון) מקבל כר נרחב להשתוללות והוא עושה זאת בנמרצות רבה, אבל הוא בדיוק אחת הדוגמאות לכך שעודף הברקות ובדיחות עלול לבוא על חשבון האיכות. גם המתרגם רועי חן נסחף מעט. אני לא יודע אם משחק המלים בין שם הדמות הנשית, "אורליה", ובין הצטיינותה ב"אוראלי" היא בדיחה מהמקור או מהתרגום. בשני המקרים היא בטעם רע.

בשיא ההידרדרות התיאטרונית בגירסא של מורפוב, אמור קינסטון לקחת חלק במופע "דראג" שגם בו הוא נכשל. אני חושב שעם כל הצבעונית של הקטע הזה, הוא בדיוק ההוכחה שמורפוב מעדיף את ההילולה התיאטרונית על נושא תיאטרוני מרתק. לא שאכפת לי, אבל אני רק מציין שמתחת להילולה הצבעונית והמבדרת יש כאן הרבה חומר למחשבה ולרגש גם.

אמרתי בתחילה שהדבר הייחודי באמת בהצגה הזו הוא סשה דמידוב. במידה רבה הוא ההתגלמות של תיאטרון גשר: דמות כריזמטית להפליא, שהפציעה לחיינו בתפקיד של נער המגלם אשה בהצגה "רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים" - ההופעה הראשונה של גשר בארץ. ואחר כך הוא היה "אידיוט" בלתי נשכח ועשה עוד המון תפקידים. ועם כל נפלאותו, לפעמים היתה הרגשה שלפחות חלק מהזמן הוא מגלם את דמידוב הנפלא. כאן יש לו תפקיד המאפשר לו לחשוף את הצד הנשי, הרך, הפתייני של אישיותו, וגם לעבור למנעד הכואב, הרועם והנואש. הוא כמובן מנצל את ההזדמנויות האלה בשמחה.

וכיוון שבסוף הערב הזה השחקן שהוא מגלם יורד מהבמה מובס, חשוב להזכיר עוד פעם: קינסטון האמיתי ידע לגלם גברים ונשים ושחקנים ושחקניות. וגם דמידוב יודע, כמו שהוא מוכיח כאן.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 2
    הצגה פרימדונה

    הצגה מדהימה! מרגשת, מותחת, שנונה! נהנו מכל רגע - מומלץ וכדי

  2. 1
    יופי

    סשה אתה מלך