תולדות התיאטרון העברי החלו בהשפעה הרוסית, עם הבימה שנוסדה ברוסיה ועלתה לארץ ישראל. הן המשיכו בדרכן לתיאטרון ישראלי עם הקאמרי, שנוסד גם כדי להשתחרר מההשפעה הסלאבית והושפע יותר מתיאטרון מרכז-אירופי, ומניה וביה גם היה למייצג המציאות הישראלית על הבמה.

בתפקידו זה נתן ביטוי למציאות של מלחמת העצמאות ב"הוא הלך בשדות", ובשנת 1954, שש שנים בלבד אחרי אותה מלחמה, שיקף על הבמה את המתחים החברתיים המתהווים בחברת קיבוץ הגלויות שהחלה לבנות עצמה. יגאל מוסינזון כתב את המחזה על קזבלן - המרוקאי שהיה לוחם אמיץ במלחמה ועם השחרור מצא עצמו בודד בין מהגרים בני עדות שונות בשטח הגדול של יפו הענייה, חש מופלה ומנודה גם ביניהם על רקע מוצאו, מתאהב באשכנזייה, נאשם ברצח שלא ביצע ולבסוף מגיע לסוף הטוב וזוכה גם בהכרה וגם בבחורה.

בשנות ה-60 בא גל נוסף של השפעה תיאטרונית ממקורות זרים, בדמות המחזמר האמריקאי, המדבר ומזמר עברית, שגיורא גודיק הביא לכאן, במסגרת מסחרית. התיאטרונים הרפרטואריים הלכו בעקבותיו וכל אחד התהדר במחזמר משלו: הבימה עם "אוליבר", תיאטרון חיפה עם "פיטר פן".

התיאטרון הקאמרי, שעל בימתו נולד "קזבלן", עשה את הצעד המשמעותי והציג את המחזמר הישראלי האמיתי: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שבו יישם את מרכיבי המחזמר המובהקים (שאינם רק עירוב של עלילה ומוסיקה, אלא גם סוגי שירים שונים המהווים מרכיבים בעלילה). אלא שהוא בחר בעלילה תלושה מן המציאות, היסטורית-תנכ"ית כביכול.

גודיק הוא שעשה את הצעד הנוסף: הוא יזם את יצירת המחזמר הישראלי, שמשתמש גם במרכיבים סגנוניים של המחזמר הבידורי וגם בחומרי המציאות החברתית הישראלית. ההשראה שלו לא היתה רק כחול-לבן: דגם המחזמר החברתי שעמד לנגד עיניו היה גם "סיפור הפרברים" המפורסם כל כך.

את המרכיב של קונפליקט על רקע מעמדי אפשר לראות בבירור בבסיס מחזות הזמר שגודיק העלה לפני "קזבלן" ואחריו, בצורה זו או אחרת: כך "גבירתי הנאווה", שבו הבדלי ההיגוי מלמדים על הבדל מעמדי, כך "המלך ואני", עם פערי התרבות בין המורה למלך, וכך אפילו "כנר על הגג", שבו היהודי הוא המופלה והמנודה מסביבתו.

כתבה על עמוס תמם כקזבלן ב"חדשות 2"

אבל מה שהביא להצלחה של "קזבלן" כמחזמר ב- 1966 באולם אלהמברה ביפו לא היה דווקא הפן החברתי (כפי שהיה הדבר בהצגה בקאמרי), אלא השירים של דובי זלצר, למלים של שלושה תמלילנים, והכריזמה של יהורם גאון, אז בשיא כושרו הקולי, בתפקיד הראשי. לחובבי זוטות כדאי לדעת שאת רחלה, אהבתו, גילמה הסופרן עדי עציון, זמרת-שחקנית רבת זכויות ואמה של עלמה זק.

הרוב קובע

לעלילה של המחזמר שלושה רבדים: האחד הוא סיפורה של השכונה הענייה ביפו, שבה מתגוררים יוצאי עדות שונות בבתים ערביים, ועתה העירייה מאיימת לפנותם משם; השני הוא אהבתו של קזבלן המרוקאי, חסר המשפחה, לרחלה הפולנייה, למורת רוחו של אביה, על רקע המוצא; השלישי הוא סיפורו של קזבלן עם עצמו ועם תדמיתו, הקובעת את התנהגותו וגורלו, וכל פרשת המתחים הבין-עדתיים.

אבל, כיאה למחזמר המכבד את עצמו, מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי הם לא רובדי העלילה והאפיון, אלא השירים; אלה חיים בזכות עצמם, במנותק מן העלילה, אם כי בצמוד לקולו של גאון: "כל הכבוד", "יש מקום" ו"רוזה רוזה". סביר כי יש צופים צעירים העשויים לחשוב שהמחזמר המוצג היום נתפר סביב הלהיטים של יהורם גאון, דוגמת מחזות הזמר שנוצרו לפי שירי צביקה פיק ("מרי-לו" המצליחה) או שלמה ארצי ("לילה לא שקט" הכושל).

קצת פחות מוכרים - ועם זאת מוכרים דיים לתת לקהל תחושה ביתית, הם השירים הקבוצתיים; המוכר בהם הוא אולי "אתה נמצא ביפו" ואחריו "כולנו יהודים", "דמוקרטיה" ו"מה קרה". מעניין שכל השירים המוכרים שייכים לחלק הראשון של המחזמר. שירי החלק השני כמעט שאינם ידועים למאזין היום: "קשה להאמין" בתחילתו, "שיר ערש" ו"ברית מילה" שבסופו והמונולוג הדרמטי של רחלה "אני כל כך פוחדת".

מבחינת החלק המוסיקלי של המחזמר, ההפקה הזאת בהחלט מספקת את האוזן והעין של הצופה. ולא רק מפני שהקהל יכול לשיר ברוב התלהבות עם הזמרים והלהקה ולהתרפק על החומר המוכר, הנותן הרגשה אינטימית. קטעי הריקוד מקצועיים כמו שצריך, גם אם אפשר היה להוסיף עוד שניים או שלושה זוגות. הכוריאוגרפיה של עוז מורג עשויה בהתאם למסורת המודרנית במחזמר, המקפידה על כך שלא כל הלהקה תנוע ביחד, אלא שיהיה קונטרפונקט בתנועה.

הקולות מרשימים לא פחות: מיי פיינגולד סוחפת בביצוע "אתה נמצא ביפו" ו"רוזה". עמוס תמם אולי לא ניחן בטנור המרטיט של יהורם גאון, אבל הוא מוביל את השירים החשובים בעוצמה משכנעת מאוד; כך ב"כל הכבוד" ובעיקר ב"יש מקום", שבאימפקט שלו תלוי היחס של הקהל לדמות: זה הרגע שבו קזבלן נהפך ממטרד מעצבן לנושא המוקד הרגשי של אהדת הצופים.

גם הצד הדרמטי של ההפקה עשוי כהלכה. ייחודה של סוגת המחזמר הוא ביכולת לסחוף בקטעים המוסיקליים, אבל גם ביצירת מוקדי התרחשות דרמטיים שמשמשים לא רק מעברים בין השירים. וההפקה של צדי צרפתי נשכרת מכך שתפקידי המשחק לא הופקדו בידי זמרים-רקדנים, שישמשו כמרכיבי מחזמר, אלא בידי שחקנים המסוגלים לשאת סצינה על כתפיהם: כך שלמה וישינסקי הוותיק בתפקיד אדון פלדמן, אביה של רחלה, או אוהד שחר בתפקיד הסנדלר ההונגרי, הנבל של ההצגה.

אם לשתי דמויות אלה יש נפח קומי בעיקר, הרי איציק כהן, בתפקיד המנקה-המספר, משרה על הערב אווירה עדתית מפויסת, נטולת הגזמות רוב הזמן, ויש לו שורה אחת הראויה לציטוט: "נכון שהכסף זה לא הכל בחיים. אבל זה הרוב. והרוב קובע". תמר שם אור הצעירה ניחנה הן בקול מרשים, הן ביכולת הדרמטית המאפשרת לה לצלוח בשלום את מעמד אילוף הפרא האציל שלה, קזבלן. ואילו לעודד לאופולד, בתפקיד קצין המשטרה שהיה מפקדו של קזבלן בצבא, יש במחזמר הזה תפקיד מיוחד של מנסח הלקח ומוסר ההשכל. הלקח הזה כלל לא פשוט, בוודאי במבט מהיום, ולכן יש חשיבות מיוחדת לביצוע של לאופולד, המאפשר לטקסט שלו להיקלט באוזני קזבלן והצופים כאחד.

כולנו יהודים?

בהפקה זו החליטו הקאמרי והבמאי צדי צרפתי להתייחס למחזמר הזה כאל מוצג תקופתי ולא לעדכן אותו. זו החלטה סבירה, שמראש מעקרת הרבה ביקורת כלפי החומר. זה לא היה חייב להיות כך. בעולם יש הרבה דוגמאות של ניסיונות לעדכן מחזות זמר. יש בכך הימור, כמובן, שהקאמרי החליט לא להסתכן בו.

במקומות מסוימים זה חביב, שכן בהעמדת שיר כמו "דמוקרטיה" אפשר לנפנף בסיסמאות חברתיות כשחברי הלהקה יוצרים כתובות מחאה מאותיות שהם מחזיקים בידם. מבחינה כלכלית המצב ב-1954 היה גרוע בהרבה מזה היום, אבל יוקר המחיה והעוני הם נושא שאינו מתיישן. טוב שהבמאי לא נכנע לפיתוי ולא השתמש בשלט "העם דורש צדק חברתי".

מנגד, קצת מוזר לשמוע את הוויכוחים הפשטניים על דמוקרטיה במחזמר, לנוכח מה שקורה כיום לדמוקרטיה הישראלית. אשר לשיר "כולנו יהודים", הוא סוחף את הקהל לשיר עם הלהקה על הבמה, אבל אפילו בהפקה "תקופתית" הרגיש הבמאי כנראה באי-נוחות מסוימת ועל כן עברו בעומק הבמה גם שלוש דמויות בכאפיות. בשוק שעל הבמה לא נראה מהגרים מאפריקה.

בדומה לכך, עניין פינוים של תושבים מבתיהם בגלל החלטה של הרשויות לא נוצל לרמז מתבקש לפינוי התנחלויות, או לחלופין למצוקת הנזקקים לדיור ציבורי (הבתים הערביים מיוצגים כאן על ידי פיגומי מתכת עם קטעי תריסים ודלתות, מה שמעניק לבמה שעיצב רוני תורן גם אווריריות וגמישות וגם דגש ריאלי-מקומי). בכל מקרה, הפתרון של איום הפינוי בעלילה מרוח למדי.

השיר "תרד ממני קזבלן" מתוך המחזמר המקורי

מה שהמשיך להטריד אותי זמן רב אחרי שההצגה נגמרה (בהשתחוויה שאיפשרה להציג שוב מחרוזת מלהיטי המחזמר אגב קידות של הדמויות השונות) הוא העובדה שכבר ב-1954, דרך 1966 ועד היום, יש במחזמר הזה נימה מתנשאת.

בשלוש הגרסאות נאמר לקזבלן, המתריס נגד אפליה עדתית כלפיו כמרוקאי, כך: נכון, יש אפליה כלפי מרוקאים (ושאר היהודים יוצאי האיסלאם; אגב, עד כמה שידוע לי הונגרים לא מחו על כך שדמות ההונגרי במחזמר גם גונבת וגם מגוחכת, והפולנים לא התרעמו על שהם מוצגים כדוחים למדי), וזה באמת לא בסדר. אבל אנחנו מדינה צעירה ובעוד 30 שנה זה יעבור. וכך נאמר לקזבלן גם ב-2012.

אבל לא כאן הבעיה העיקרית (להתראות בהפקה בעוד 30 שנה). כבר ב-1954, וביתר שאת ב-1966, נאמר לקזבלן מצד סביבתו הישראלית-הוותיקה (נערתו והמפקד מהצבא, שהוא חצי-מרוקאי): "צא מזה! נכון שאנחנו לא בסדר, אבל עיקר הבעיה היא אצלך". ואכן, שיר השיא במחזמר הוא "תרד ממני קזבלן" (שיר זה, כמו "כל הכבוד", נכתב על ידי דן אלמגור). קזבלן מתגבר על רגש הנחיתות שלו ונקלט כחבר שווה זכויות ואזרח מועיל בחברה הישראלית. הוא אפילו משמש סנדק לבנו של מנקה הזבל, ובא לציון גואל. הלוואי שזה היה כה פשוט, כשכולנו יהודים, וכשיש אצלנו (עדיין) דמוקרטיה.