הצד האחר של כביש מספר 1

כשנוסעים בכביש 1 מזרחה וחולפים על פני ירושלים לכיוון ים המלח הנוף משתנה באחת ולפתע המדבר משתלט. על אתרים חדשים-ישנים שכדאי לבקר בהם

הדרך מירושלים לכיוון ים המלח ויריחו נקראת כביש מספר 1. זה המשכו של הכביש שמוביל מתל אביב לירושלים, עוקף את העיר ויורד מזרחה, לכיוון מדבר יהודה. השם אותו שם, אבל ההבדלים בין שני חלקיו, המערבי והמזרחי של כביש 1, עצומים. התחושה היא של נסיעה בארץ אחרת. השינוי הזה, שמגיע מיד לאחר שיוצאים מירושלים מזרחה, חד, מהיר ומפתיע בכל פעם מחדש. כמה דקות קודם לכן עוד נסעתי בנוף הירוק ובתנועה הסואנת של סיבוב מוצא והנה מתברר שבצדה המזרחי של ירושלים התנועה נראית אחרת לגמרי, הצבעים שונים, הגוונים נהפכו צהובים והמדבר משתלט במהירות על הנוף. הקו הירוק אולי לא מסומן כאן אבל מורגש היטב. לא מדובר כאן דווקא על ההיבט הפוליטי (אף שגם הוא כמובן בעל משמעות גדולה באזור הזה), אלא על אורח החיים המדברי, התרבות, ואפילו על הבידוד והבדידות של מדבר יהודה, אף שאלה נשמעים כבר כמושגים שחלפו מן העולם בעידן שבו הנסיעה מחוף הים בתל אביב לחוף ים המלח נמשכת שעה וחצי בלבד.

הכביש מירושלים ליריחו, לים המלח, לבקעת הירדן ולעבר הירדן, שנראה היום כאוטוסטרדה באיכות הטובה ביותר ומאפשר נסיעה במהירות גבוהה, הוא אחת הדרכים העתיקות, ההיסטוריות והחשובות בארץ ישראל. לא קל לחוש בזה כשנוסעים במהירות גבוהה. אם עוצרים במהלך הנסיעה בכמה תחנות, מתברר שיש לאורכה עדויות רבות לעבר, לפעילות של שלוש הדתות הגדולות, לעולי הרגל, לתושבי המקום, לחשיבות שמילא הקטע הקצר הזה, פחות משלושים קילומטרים אורכו, במהלך ההיסטוריה. קצת במפתיע נפתחו לאחרונה דווקא באזור הזה כמה אתרים חדשים-ישנים, מסקרנים ומפתיעים, שכדאי לבקר בהם.

פסיפסים במוזיאון השומרוני הטוב

המוזיאון הארכיאולוגי החדש והמסקרן הזה נפתח ביוני 2009. מרוכזים בו כמה עשרות פסיפסים גדולים ויפים להפליא, שהועברו לכאן מאתרים אחרים, בעיקר מרחבי יהודה, שומרון ועזה. רוב הפסיפסים נמצאו בבתי כנסת, חלקם בתי כנסת שומרוניים ובכנסיות. הפסיפסים הגדולים יותר מוצגים בחוץ, בחצר מרווחת, חלקם תחת סככה. קטעי פסיפסים קטנים וממצאים נוספים מוצגים בתוך המבנה הממוזג והמחודש. באוסף הגדול בולט במיוחד פסיפס שהועבר מבית הכנסת של עזה. פסיפס זה התגלה בשנת 1965 והוצא ממקומו בשנות ה-70. זה שטיח גדול עם שלושה טורי עיטורים שכוללים עלים, שריגי גפן ואשכולות ענבים. במרכז כל מדליון ניצב בעל חיים. הפסיפס בן 1,500 שנים וצבעיו עדיין חיים ומרתקים.

קאסר אל יהודמשה גלעד

פסיפסים נוספים הובאו מחורבת א-לטטין, כנסייה מצפון לירושלים, מחורבת חוריה באזור מודיעין, מחורבת בריכות על כביש בית לחם-חברון וממקומות נוספים. המבחר עשיר, האפשרות להשוות בין הפסיפסים השונים, שמרוכזים באותו מתחם, מעניינת אבל המחשבה שלא מרפה במהלך הביקור במוזיאון השומרוני הטוב היא הלגיטימיות של הפעולה כולה. השאלה האם מותר והאם רצוי להעביר פסיפסים מהאתר שבו הונחו לפני מאות שנים, שבעבורו עוצבו והוקמו, לאתר אחר, מרוחק עשרות או מאות קילומטרים משם, היא שאלה סבוכה, שלא קל לתת לה תשובה. העובדה שלצורך הקמת המוזיאון חברו שלושה גופים - רשות העתיקות, החברה הממשלתית לתיירות וקצין המטה לארכיאולוגיה במינהל האזרחי - אינה מקילה על ההתלבטות.

האתר מנוהל כיום בידי רשות הטבע והגנים הלאומיים. הנימוקים שמובאים בדפי ההסבר של המוזיאון טוענים שהפסיפסים הוצאו מהאתרים שבהם נחו אלפי שנים כדי להגן עליהם מפני פגיעה והרס. קשה כמובן להתווכח עם הטיעון הזה אבל במציאות נורמלית יותר היו הפסיפסים האלה משמשים כבסיס לפיתוח תיירות באתרים מהם הוצאו.

להצטלם בפני הים

מימין לדרך ניצב שלט גדול, שמעיד שהגענו לקו גובה פני הים. במקום נסללה רחבת חניה ולצדה הוצב פסל. זה מסוג המקומות שתיירים עוצרים בהם כדי להצטלם בדרך למקום הכי נמוך בעולם ודרך קבע ניצב כאן גמל, שבעליו גובה תשלום בעבור חוויית הישיבה על גב ספינת המדבר. עשרות תיירים שהגיעו באוטובוס עמדו ליד הגמל בטור ארוך כדי להצטלם. רק מעטים שמו לב לפסל החום, שצורתו מוזרה. שלט אבן מבהיר שהפסל נקרא "התעוררות" והפסלת היא אורנה רן. יצירת האמנות מתקשה מאוד להתמודד כאן עם הנוף. יתרונה של הרחבה טמון בכך שהיא מעניקה לנוסעים אפשרות לעצור, להתבונן במדבר הנקי והיפה ולנשום עמוק. מכאן והלאה זאת ארץ אחרת.

קאסר אל-יהוד. אחד המקומות הכי מרתקים והכי פחות מוכרים בישראל

שלווה בנבי מוסא

במסגד נבי מוסא, כ-20 קילומטרים ממזרח לירושלים וכעשרה קילומטרים מדרום ליריחו קבור לפי המסורת המוסלמית משה רבנו. בעבר שימש המקום כאתר חשוב לעלייה לרגל, שנשאה אופי חברתי ופוליטי. גם כיום מציינים בו באביב את חגיגות נבי מוסא, אם כי תחת הגבלות ובמתכונת מצומצמת. המסורת טוענת שסלאח א-דין בנה את המסגד הראשון באתר. המבנה הקיים כיום על מתחם הקבר הוקם במאה ה-13 ובמשך מאות שנים שימשה משפחת אל-חוסייני כאחראית על המתחם.

כיום זה מבנה גדול ומפואר, מבודד כמעט לחלוטין בלב המדבר, עם עשרות חדרים, כיפות לבנות, וצריח גבוה. מגרש החניה ביום שבו ביקרתי בנבי מוסא היה ריק לחלוטין. המוכרים בדוכנים ליד הכניסה בירכו אותי במאור פנים ומרגע זה ועד ליציאה לא ראיתי בתחומי המסגד אפילו נפש חיה אחת. במשך כשעה שוטטתי במתחם, בין החצרות הגדולות ובמסגד שרצפתו מכוסה בשטיחים צבעוניים. השקט והשלווה האלה עמדו בניגוד כה חריף למה שקראתי קודם לכן על המהומות הלאומניות שהתחוללו כאן בעבר עד שלרגע לא הייתי בטוח שהגעתי למקום הנכון.

ביציאה אישרו הרוכלים שכאן קבור הנביא משה וחייכו כאשר הערתי על השקט ששורר באתר. "לפעמים באים לכאן תיירים או מאמינים, אבל לא רבים עוצרים כאן", אמר אחד מהם ומצץ מהנרגילה שניצבה מולו.

מפת האזור: לחץ להגדלה
מפת האזור: לחץ להגדלה

אתר טבילה בקאסר אל-יהוד

אם צריך להצביע על המקומות הכי מרתקים והכי פחות מוכרים בישראל - קאסר אל-יהוד, על גדת הירדן, מצפון לצומת בית הערבה, הוא מועמד מוביל ברשימה. פירוש השם הוא "ארמון היהודים" וקשה קצת למנות את המסורות שכרוכות באתר הזה על גדת הירדן. המסורת היהודית אומרת שכאן חצו בני ישראל את הירדן בהגיעם לארץ כנען. הנוצרים טוענים שבבית עברה, בעבר המזרחי של הירדן, מול קאסר אל-יהוד, הטביל יוחנן את ישו ואת מאמיניו.

כיום זה אחד מאתרי הטבילה הקדושים ביותר למאמינים הנוצרים. מסורת אחרת אומרת שכאן נפרד אליהו הנביא מאלישע ועלה בסערה השמיימה. העבר המפואר הזה של האתר גרם לכך שבמרוצת אלפיים השנים האחרונות נבנו לצדו עשרות מנזרים ובתי הארחה, שנועדו לשכן את הצליינים הרבים שנהרו למקום מירושלים ומיריחו. "ברוך הבא לארץ המנזרים", אומר לי אודי איזק מקיבוץ אלמוג, שמדריך אותי בקאסר אל-יהוד. "זה אזור שהוא עשיר ברוח ועני בחומר. הכי קרוב והכי רחוק מירושלים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

קל להבחין שיש כאן תחרות בין הגדה הירדנית - המזרחית - לזאת שבשליטת ישראל - המערבית. התחרות היא על לבם של התיירים. מי ירכוש יותר לבבות. הכניסה לאתר הקדוש אמנם אינה כרוכה בתשלום, אבל מי שהגיע עד כאן הרי זקוק למקום לינה, לאוכל, לכלי תחבורה וכל אלה מספקים פרנסה לרבים באזור כולו. במשך עשרות שנים, מאז 1967, עמדו המנזרים בצד הישראלי של הנהר נטושים. גדר המערכת עוברת גם היום ממערב למתחם, ובעצם חוצצת בין הנוסעים על הכביש לאתר התפילה. רק ב-2011 נפתח האתר שוב באורח רשמי למבקרים, כאשר ההכרה בפוטנציאל האדיר שלו לתיירים שמגיעים לירושלים מניעה גם את המגבלות הביטחוניות והפוליטיות להפגין גמישות.

מבנה חדש וצנוע למדי מוביל את המגיעים לסככה גדולה, שממנה צופים על הנהר. מעטים המקומות שבהם אפשר לעמוד ולהתבונן בירדן הזורם לנגד עינינו. משפחה גדולה, דוברת ספרדית, מלווה בכומר לבוש גלימה לבנה ונושא צלב עץ גדול, מטבילה במהלך ביקורי באתר תינוק בן כמה שבועות. הכומר עומד במים, בני המשפחה מתגודדים סביב והתינוק, המום מעט מן השמש וההמולה, מתבונן בעולם בעיניים פעורות. רגע לאחר מכן, כאשר טובלים אותו בירדן והכומר מברך בלטינית הוא כבר פועה בבכי תמרורים וכמה דודות ממהרות לעטוף אותו במגבת גדולה. המראה הזה של טבילת טהרה מרגש גם מי שאינו מבין בדיוק מה קורה שם ואינו מאמין ביכולות המופלאות של מי הירדן. בכלל, באזור זה קל לפקפק בטהרתם של המים, שמקורם מעט חשוד.

מיץ פטל בדיר חאג'לה

המנזר היווני אורתודקסי בין קאסר אל-יהוד לים המלח נבנה בתקופה הביזנטית והוא חלק מארץ המנזרים. בניגוד למנזרים רבים שננטשו במרוצת השנים בהם האתר עמד שומם, בחאג'לה, הסמוכה ליריחו, אבל נמצאת מצדו המזרחי של כביש 90, המשיכו להתגורר נזירים. העובדה שכביש הבקעה נסלל קרוב מאוד למנזר דווקא העניקה לו חיים והפכה אותו ממנזר מרוחק ומבודד לאתר חשוב על אם הדרך. בשנה האחרונה, מאז נפתח מחדש אתר הטבילה, המקום משגשג. לאחרונה נסלל בו מגרש חניה גדול שמעיד על הביקוש הגואה ועל מספר המבקרים הגדול.

גן גדול ויפה, שזוכה לטיפוח יומיומי, מקיף את המנזר. המבנה המרכזי הנוכחי הוקם בתקופה הצלבנית ושופץ לפני יותר ממאה שנים. כיפה גדולה משמשת כתקרתה של הכנסייה וקירות האולם הכחלחל מכוסים בציורים עם סיפורי המקרא. הצעיר שעמד בפתח החצר התעקש, במחווה של הכנסת אורחים חייכנית, שנשתה מיץ פטל מתוק וצונן לפני שנצא אל העולם החם שבחוץ.

שטפונות בנחל אוג

נחל אוג הוא הצפוני מבין הנחלים שזורמים לים המלח. נקודת התצפית הגבוהה מעל הנחל, מול הכניסה לקיבוץ אלמוג, מספקת תצפית נפלאה על המדבר, על ים המלח, יריחו ובעיקר על הוואדי הרחב והיפה שחוצה את הנוף בדיוק מתחתנו. חובבי שטפונות מכירים את המקום הזה היטב. מכאן אפשר לראות שיטפון ממרחק בטוח ומגובה רב. הנחל מנקז מי גשמים מאזור הר הצופים ופירושו שבמרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד הוא יורד מגובה של כ-800 מטרים מעל פני הים לגובה של כ-400 מטרים מתחתיו. מכאן כבר קצרה הדרך בעבור מי השטפונות ובעבורנו אל הקצה הצפוני של ים המלח. *

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 9
    לא עובר את הקו הירוק לא באזרחות וגם לא במילואים
  2. 8
    להגיע דרך ירדן.לא מהשטחים
  3. 7
    גם תל-אביב היא חלק מהשטחים הכבושים בדיוק כמו ירושלים
  4. 6
    השאלה היא אם האתרים בארץ ישראל או לא ? והתשובה - כמובן שכן !

    כל מי שהאבחנות שלו מתמקדות בכן שטחים או לא שטחים -מעיד על עצמו כמה שטחי הוא !

    1. אין חולקים על כך

      זה בארץ ישראל כמובן, אבל לא במדינת ישראל - ואסור שיהיה.

  5. 5
    מברוכ. משה גלעד גילה את אמריקה, אבל טוב שהקוראים ייחשפו לזה.

    יפה שכתבנו שנדד בעולם מגלה סוף סוף את מה שנמצא כל הזמן "מתחת לאף", ושרבים מאיתנו מכירים ואוהבים. נכון, עבור ישראלים רבים גם ירושלים היא קצת "ארץ אחרת", לא כל שכן מה שנמצא מזרחית ממנה. מומלץ בחום.

  6. 4
    מכריחים אתכם לכתוב על השטחים? אחרת תצטרכו לשלם קנס עצום או משהו?
    1. נעבור גם נעבור, חמודי. על ראשיכם.
  7. 3
    "התחושה היא של נסיעה בארץ אחרת" - ואכן זו ארץ אחרת!
  8. 2
    ל-1, כן, בשטחים.
  9. 1
    כתבה מצויינת - רק לא הבנתי - זה ב"שטחים" או לא?
    1. It is in ERETZ YISRAEL