יש פתגם סיני שאומר: "הרגע הכי מתאים לשתול עץ היה לפני 20 שנה. אם החמצת אותו, המועד הנכון הוא עכשיו." כמה עשרות מטרים מבית הורי בפתח תקווה ניצב עדיין, קצת במפתיע, ה"אקליפטוס הלבן", עץ ענק ויפה, שבמשך הרבה מאוד שנים נחשב ל"עץ שלנו". הוא היה האתר הכי מפורסם בשכונה, אולי בעיר כולה. החצר האחורית של בית אברהם שפירא, זקן השומרים, נמצאת בדיוק ממול. ליד העץ הגדול, גבוה יותר מן הבניין בן שש הקומות שצמוד אליו, הציבו שלט עליו כתוב שזה "אקליפטוס לימוני". התואר "הלבן" הוצמד אליו בזכות התכונה (לא נדירה כנראה) להשיל את הקליפה החומה, כך שהגזע והענפים נותרים חשופים - ובהירים מאוד.

עבור ילדי השכונה היה בו משהו מעורר גאווה. האתר הכי חשוב, שצמוד לביתנו. כפי שקורה לעתים קרובות עם זכרונות ילדות כאלה, בזכות האקליפטוס הלימוני יש לי חיבה גדולה לעצים מיוחדים ואני נוטה להשוות את שאר העצים בעולם לאותו עץ לבן ומרשים, שניטע ברחוב שפירא בערך בשנת 1900.

לוס אראיאנס, ארגנטינה

חשבתי עליו במרחק אלפי קילומטרים מהבית, ברגע שבו ירדתי מן הסירה בשמורת הטבע לוס אראיאנס (Los Arrayanes) בארגנטינה. לשון היבשה הארוכה, שהוכרזה ב-1971 כפארק לאומי בחבל פטגוניה, על חוף אגם נואל וואפי (Nahuel Huapi) ולא רחוק מן העיר בארילוצ'ה, היא סבך של עצים שנוטים, בדיוק כמו האקליפטוס הלימוני מפתח תקווה, להשיל את קליפתם. אלא שהעצים הארגנטינאים ממשפחת ההדס (Luma apiculata), הדומים מאוד לעצי הקטלב הישראליים, חושפים לאחר השלת הקליפה גזע וענפים אדמדמים, שבוהקים באור השמש.

אזור ששטחו 17 קילומטרים רבועים בצפון אגם נוואל וואפי הוכרז כשמורה שתפקידה להגן על העצים המיוחדים האלה. גיל היער הזה יותר מ-200 שנה וכמה עצים, הגדולים ביותר, הם כנראה בני כ-600 שנים. ההגעה ליער האראיאנס אינה קלה. צריך קודם לשוט כשעה באגם, מנמל פנואלו. במהלך השיט הזה חלפה בראשי המחשבה המשמחת שעשרות האנשים שניצבים על הסיפון, טרחו ובאו רק כדי לראות עצים מעניינים. אחים לאיזו נטייה מעט מוזרה, שבדרך כלל אין טעם להתגאות בה, אבל באותו רגע זכתה לשותפים. כמה דקות אחר כך כבר הצטערתי על כך שכל אלה באו. מוטב לטייל ביער מופלא כזה לבד, ללא הפרעות או קריאות התפעלות.

הטיול ביער אינו נמשך זמן רב. הסבך העצום והלא עביר אינו מותיר למבקרים הרבה ברירות והם נצמדים לשביל אחד שאורכו כקילומטר, שהותווה להם בידי רשויות הפארק. שביל זה מחופה כולו בקורות עץ כדי להגן על הקרקע וברובו יש מעקה שמונע מהמבקרים לנסות ולהגיע לסבך העצים. הרושם החזק ביותר שמותיר הביקור הזה נובע מן הגוון האדמדם של העצים ונצנוצי השמש שחודרת מבעד לחופת העלים.

המדיניות בפארק דוגלת בחוסר התערבות כמעט מוחלט. כלומר, אם נפל עץ ביער לא יפנו אותו. מאמץ גדול מושקע במניעת שריפות, כיוון שדליקה עלולה להעמיד את מדיניות אי ההתערבות בפני דילמות קשות. www.parquesnacionales.gov.ar

האי ויקטוריה, ארגנטינה

האי ויקטוריה (Isla Victoria) נמצא במרחק כחצי שעה שיט משמורת האראיאנס. זה אי קטן, חסר ייחוד מבחינות רבות, אבל יפה להפליא בזכות צוק גבוה שמתנשא במרכזו. באי, גם הוא חלק משמורת נוואל וואפי, מתנהל בשנים האחרונות ניסוי מעניין. תשעה פקחים שמתגוררים במקום (הם תושבי הקבע היחידים - מלבדם יש באי רק לודג' יפה עם 22 חדרים שצופה על מרחבי האגם) נטלו על עצמם משימה אתגרית. הם הקימו משתלה גדולה ובה הם מגדלים צמחים שהוגדרו כ"צמחי המקור של האי ויקטוריה", כלומר צמחים ילידים, שגדלו כאן במשך אלפי שנים. במקביל הם מסמנים, עוקרים וכורתים צמחים ועצים שהגיעו לאי כתוצאה מיבוא "לא מוצלח" כהגדרתם בעשרות השנים האחרונות.

המטרה של הפעילות הטהרנית הזאת, אותה מראי.ם ומתארים ברצון למבקרים באי, היא להשיב למקום את הצמחייה האותנטית. אני מניח שלאנשי המקצוע, הפקחים והבוטנאים, כל זה נשמע הגיוני וחשוב. מבקר שמגיע למקום למשך יום אחד מתקשה מעט להבין למה אלה צמחים "טובים" שיש לשתול והאחרים הם צמחים "רעים" שיש לעקור. כולם ירוקים ונאים, וגם ה"מהגרים" שנידונו לעקירה נראים מלבלבים ומאושרים.

על יוצא מן הכלל אחד הוסכם עם תחילתו של הניסוי הזה באי ויקטוריה. איש אינו מעז לגעת בשדרת עצי הסקויה הגבוהים שמטילים צל כבד על אזור די גדול בלב האי. הסקויות הם אמנם עצים מיובאים, שלא שייכים לויקטוריה או לפטגוניה, אבל הגודל והיופי שלהם שיכנע את הטהרנים הפטגונים להניח להם לנפשם. www.islavictoria.com

יער איסלנדי

ציפיות נמוכות הן תמיד מתכון להפתעות נעימות. כל מי שמתכנן נסיעה לאיסלנד לומד מן המדריכים שזאת ארץ נטולת עצים. זה לא נכון. יש באיסלנד עצים, אבל הם מעטים. רק כאחוז וחצי משטחו של האי הגדול (גדול פי חמישה משטח ישראל) מיוער. העובדה הזאת הופכת את העצים הבודדים ליחידי סגולה, מושכי תשומת לב ובכל מקום שמחנו לקראתם כמוצאי שלל.

דווקא בשל כך טרחנו ונסענו בדרך עפר משובשת כדי להגיע למקום שהמפה תיארה כ"פרויקט ייעור". הרוח המקפיאה שנשבה לא עודדה אותנו להעמיק את הביקור במקום, אבל למרבה השמחה ראינו בו כמה שורות עצים. היו שם אורנים ועצי לבנה ועוד מיני עצים שאיני יודע לנקוב בשמם, אבל הם צמחו ונראו די טוב, בהתחשב בקור המקפיא שהניס אותנו מיד למכונית המחוממת. משם, בטמפרטורה סבירה יותר, בירכנו אותם בלבביות ואיחלנו להם שיצמחו ויגדלו לתפארתה של איסלנד כולה.

מצב העצים באיסלנד עכשיו, מסתבר, טוב בהרבה מכפי שהיה לפני כמה עשרות שנים. עדויות ומחקרים מצביעים על כך שבמאה ה-12 כ-40 אחוזים משטחו של האי הצפוני היו מכוסים ביערות. המתיישבים, שגידלו בעיקר כבשים, כרתו את העצים כדי לפנות מקום לשדות מרעה וכדי לבנות בתים ולחמם אותם. ב-1950 הגיע מצב הייעור באיסלנד לשפל כאשר רק אחוז אחד משטח האי כוסה עדיין בעצי לבנה - העץ הנפוץ ביותר באיסלנד. ב-2005 הוכרז באיסלנד פרויקט ייעור לאומי, במסגרתו נשתלים בכל שנה כשישה מיליון עצים. יער האלורמסטאדור (Hallormsstadur), במזרח האי, על גדת האגם לוגורין ו-28 קילומטר ממערב לאייליסטאדיר, הוא הגדול באיסלנד ובו פועל מרכז מבקרים.

אלון עתיק בבלארוס

על שלט צהוב שנטוע בקרקע בלב היער כתוב ברוסית ובאנגלית כך: "עץ האלון הענק בן 600 שנה. זהו עד אילם לימים בהם דוכסי ליטא ופולין, הצארים של רוסיה וידועי שם אחרים דהרו למסעות ציד ביערות אלה". האלון הזה, שראה כבר ציידים מיוחסים, ניצב בלב שמורת בלוז'סקאיה פושה (Belovezhskaya Pusca), הגדולה בבלארוס. השמורה, נכס עולמי מוכרז של אונסק"ו, היא אחד היערות העבותים ביותר שנותרו באירופה. הצמרות צפופות, אפלולית מקשה על הראייה והטחב חורק תחת הרגליים.

האלון העתיק בולט בגודלו, אבל ללא השלט הצהוב ספק רב אם היינו שמים לב אליו או מתעכבים לצידו. הושטנו ידיים כדי להקיף את גזעו. שמונה אנשים נדרשו למשימה. אזוב מכסה את קליפתו ומעצים את התחושה שמדובר במונומנט עתיק יומין. במרכז המבקרים הגדול בכניסה לשמורה ליד העיירה קאמיאניוקי (Kamianiuki) למדתי שזאת הנקודה הצפונית ביותר לתפוצת האלון הזה.

צמרות בפלורידה

הבעיה המוכרת היטב בכל ביקור ביער ובכל התבוננות בעצים טמונה בכך שאנחנו קטנים. מגובה מטר ומשהו אנחנו מתבוננים בעצים ענקיים מזווית לא נוחה. אפשר אמנם לבחון היטב את הגזע, אבל אי אפשר לראות את הצמרת. הטרנד החם ביותר עבור חובבי העצים הוא טיפוס וטיול צמרות. זה כרוך בדרך כלל בהרפתקה מסוימת - הליכה על סולמות חבלים, גשרי כבלים שהוקמו במרומי העצים. כאשר זה מתוכנן היטב זאת חוויה נפלאה, וכיוון שהיא זוכה כיום לפופולריות רבה, אפשר לחוות אותה במקומות רבים.

בפארק הבוטני של מרכז פלורידה (הכולל גם גן חיות) בסאנפורד צעדתי פעם במשך כמה שעות, אזוק לכבל מתכת ונע בין גשרים תלויים וצרים, בין צמרות עצים בגובה כ-20 מטר מעל פני האדמה. רק שם אפשר להרגיש כאחד העופות שהתבוננו בי במבט תוהה. סבך הצמרת איפשר לאור השמש לחדור בקרניים אלכסוניות, עלווה ירוקה אפפה אותי מכל עבר והגזע והקרקע נראו רחוקים וקטנים בתמונה הפוכה של החוויה הרגילה. (www.centralfloridazoo.org).

באחד הסיפורים הנודעים ביותר במסגרת המאבק לשימור עצים מפני כריתה, טיפסה ב-10 בדצמבר 1997 גו'ליה בטרפליי היל, אז בת 23, על עץ סמוך לעיירה סטאפורד בצפון קליפורניה. היא ישבה על עץ הסקויה הגדול שזכה לכינוי "לונה" במשך 738 ימים, וכך מנעה את כריתתו המתוכננת. העץ עליו ישבה נחשב כיום לאתר תיירות פופולרי. כדי לראות אותו יש לנסוע לעיר סטאפורד (Stafford) בצפון קליפורניה. העץ ניצב על רכס מעל העיר ואפשר לראותו מכביש מס' 101.

שיזף בעין חצבה

אנשי הערבה טוענים שעץ השיזף בעין חצבה הוא בן 1,000 שנים והקשיש בעצי הארץ. חלק מן הבוטנאים מחייכים בביטול למשמע הדברים הפטריוטיים האלה ובכל זאת עץ השיזף הגדול והעתיק שצומח בעיר אובות, באתר בו פיכה פעם מעיין חצבה, הוא ציון דרך מרשים שאי אפשר להתעלם ממנו. יש לו נוף רחב, הוא עדיין ירוק, והצל שלו משמח את הנוסעים בערבה גם היום, כאשר הדרך מתל אביב לאילת נמשכת רק חמש שעות.

כדי להגיע אל השיזף העתיק פונים מערבה מצומת עין חצבה לפי השילוט לעיר אובות. אחת העדויות הראשונות לקיומו של השיזף הזה הגיעה כבר ב-1902 מפי הנוסע האוסטרי אלואיס מוסיל, שטרח ומדד אותו ותיאר את יחסם המיוחד של הבדווים אליו. לאחרונה הושקע מאמץ בשיקום העץ - הדברת מזיקים שנטפלו אליו, תמיכה בענפיו והצבת שני ספסלים שמאפשרים לשבת וליהנות ממנו בנחת. מעט מקומות בארץ מעניקים את ההרגשה שיש כאן דברים קבועים, ארוכי טווח, שמתעלמים מהשטויות שאנחנו עושים. *