טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ענקים אדומים, שדים ונסיכות: האגדות שנקשרות בטבע הארצישראלי

מה היה תפקידן של מעשיות טבע ואגדות מקומיות בעיצוב החברה הישראלית, איך הן יכולות להשפיע פוליטית ולמה זה קשור לבן גוריון? צור שיזף הוציא ספר שבו הוא קושר בין אגדות לבין מקומות בארץ

תגובות
מערת קשת בגליל המערבי. כמו מספרי הסיפורים ליד מדורת השבט
משה גלעד

"אני לא יודע אם זו אמת, אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה מה שסיפרו הסלעים המחוררים, וזה מה שאני מספר לכם". כך נפתח אחד הסיפורים בקובץ "השד מהסטף — אגדות טבע ארץ־ישראליות" שהוציא בימים אלה לאור הסופר והעיתונאי צור שיזף. לאחר שורות הפתיחה מופיע סיפור יפה על רועת צאן שנדדה עם בני ישראל במדבר עד שפגשה ענקים אדומים ומאיימים. "איזה יופי! בכו הענקים האדומים. הם קפאו מכושפים מצלילות השירה באוויר השקט של המדבר עד שדמעותיהם היו לנחושת, וגופם לאבן חול אדומה". הבדואים העניקו על פי הסיפור לנחל המנקז את מכתש עמרם בדרום הנגב את השם ואדי אום ראני — נחל המזמרת.

כך, ב–14 סיפורים קצרים, קושר שיזף בין סיפורי עם, אגדות שלא ייאמנו ומקומות שכולם מכירים כמעיין הסטף ליד ירושלים, נחל עמוד, הכנרת, מערת קשת בגליל המערבי, נמל יפו ועוד (גילוי נאות: צור שיזף נמנה עם חוג ידידי ואני נהנה להקשיב לו כאשר הוא מספר סיפור).

צור שיזף. "האבחנה בין יהודים לערבים לא רלוונטית לסיפורי אגדה"
שמעון בוקשטיין

"כתבתי בעבר ספרי מסע ורומנים", מסביר שיזף, "אבל עכשיו אין לי ספק בכך שדווקא בגן המשחקים של האגדות טמונה עבורי ההנאה הכי גדולה. כאשר אני מספר אגדה אין לי מחויבות לאמת או למציאות. החיות יכולות לדבר ואף אחד לא מתפלא, זה הרי מקובל באגדות עם ובאגדות טבע". שיזף המציא, לדבריו, חלק מן האגדות, ליקט אחרות ממקורות שונים, ובכמה מקרים עיבד סיפור ששמע ושינה אותו כדי שיתאים לקובץ. בעיני רוחו הוא רואה עצמו כמספר סיפורים ליד מדורת השבט – הפעילות האנושית הכי קדומה.

"יש במסורת העברית אגדות חכמים ופולקלור, בין היתר אלה שאספו ביאליק ורבניצקי ב'ספר האגדה', יש גם אגדות מקומיות שליקט זאב וילנאי, אבל בעשרות השנים האחרונות הז'אנר הזה נזנח וכמעט נעלם לחלוטין. כבר הרבה שנים לא נתקלתי באגדות טבע ישראליות, כאלה שעוסקות במקומות ספציפיים בארץ. קל היה לי יותר להתחבר לסיפורים ששמעתי מאבא שלי ובעיקר סיפורי 'ככה וככה' של רודיארד קיפלינג (Just So Stories) שזכו להרבה תרגומים לעברית. אלה סיפורי ילדים שמסבירים למה לפיל יש חדק ארוך, לגמל דבשת או לנמר חברבורות".

עטיפת הספר

ההבדל טמון, לדברי שיזף, בכך שהוא חי בישראל — בנוף מקומי ובין אנשים דוברי עברית וערבית. "אני מקבל את צורת ההרים שמקיפים אותי. אני חש פמיליאריות גדולה עם הנוף. האגדות הן בבירור של המקום ולא של המדינה. רובן עוסקות בחיות ובצמחים ולא בזהות לאומית. לא אכתוב על מקומות שאיני מרגיש בהם בבית. האנשים שמופיעים בסיפורים הם בעיני תושבי הארץ הקדומים — לא יהודים או ערבים. האבחנה בין יהודים לערבים לא רלוונטית לסיפורי אגדה. יושבי הכפרים שאני מתאר הם בני אדם ותו לא. אנחנו כאן כבר יותר ממאה שנה – הגיע הזמן להכות שורש ואגדות הטבע הארץ־ישראליות הן בעיני ביטוי יפה לצמיחת שורשים. כשאדם מרגיש בנוח עם הארץ ועם הטבע — הוא בן בית. חינכו אותנו לטייל וללכת הרבה, אבל לא חינכו אותנו לאהבה אמיתית של הטבע, אהבה נינוחה ופיוטית יותר".

במבחן העברת אגדת טבע שנועדה להיות מסופרת בעל פה אל הכתב עומד שיזף בכבוד. התחושה של הקורא היא שעומד לפניו מספר שמנמיך את קולו ומרים אותו, עושה הטעמות, מתחבל תחבולות, יוצר קשר עם המאזינים. "אבל מים זה לא מותרות רטנו הזקנים. בוודאי שלא אמר השד, לא היה עולה על דעתי לגעת לכם במותרות. אין לנו מותרות, אמר אחד הזקנים. נכון, אמר השד ולכן לא אגע בהם. מותרות יש רק לשדים כמוני שכל חייהם אורבים להזדמנויות".

החיפוש אחר המסורת במסגרתה פועל שיזף, חיפוש אחר מספרי אגדות טבע ארץ־ישראליות קודמות, מוביל תחילה ל"אגדות ארץ ישראל" שפירסם זאב וילנאי (הוצאת קרית ספר). וילנאי, גיאוגרף והיסטוריון שעסק הרבה בהדרכת טיולים ובידיעת הארץ, פירסם את קובץ האגדות הראשון כבר ב–1929. רבות מן האגדות שמע וילנאי מתושבי הארץ הערבים, אחרות אימץ מארצות רחוקות כרוסיה ופולין. וילנאי וגם הארכיאולוג יוחנן אהרוני, וסופר הילדים לוין קיפניס אספו אגדות וסיפרו אותן בעל פה או בכתב במטרה אידיאולוגית ברורה — הוכחת הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.

נחל עמוד. שיזף: "בגן המשחקים של האגדות טמונה עבורי ההנאה הכי גדולה"
משה גלעד

האגדות זכו אמנם בשעתו לפופולריות גדולה, אבל בעשרות השנים שחלפו מאז לא קמו לווילנאי ולקיפניס ממשיכי דרך בולטים, שאימצו את סוגת אגדות המקום והטבע כדי להוכיח ולחזק את הקשר לארץ. המונח "אהבת הארץ" שינה לדברי שיזף משמעות, נהפך פוליטי.

פרופ' עלי יסיף, מומחה לספרות ופולקלור באוניברסיטת תל אביב, מסביר שמדריכי טיולים הם בעיניו במידה רבה מספרי הסיפורים של הדור הנוכחי. "אלה סיפורי עם מובהקים. רובם לא המציאו אותם אלא שמעו גרסאות ונוסחאות שונות שלהם. הם מתאימים את הסיפורים לקהל ובזכותם אפשר לומר שהסיפור העממי לא מת, אלא ממשיך להישמע בכל יום".

פרופ' יסיף. הסיפורים מעוגנים במקומות ספציפיים
שושנה יסיף

יסיף מסביר שאגדות אלה הן סיפורים שמעוגנים בזמן ובמקום קונקרטיים. אגדות מקומיות מתמקדות, לדבריו, במקומות בעלי ייחוד כסלע ענק, ואדי מיוחד, עץ מופלא או מעיין נובע. אגדות מבוססות בדרך כלל על אירוע שקרה ואינן נוצרות לדבריו בבת אחת. הן נרקמות במשך כמה דורות וכל דור מוסיף את הרובד שלו.

"החלק שמרתק אותי במיוחד הוא האפשרות לשחזר את הדרך חזרה – איזה אמונות עיצבו את האגדה? איזו חברה סיפרה אותה? בקובץ 'השד מהסטף' של שיזף אי אפשר לעשות זאת, כי הוא לא מצביע על מקורות האגדות. אני יכול לקרוא אותן בהנאה, אבל כחוקר פולקלור איני יכול להפיק מהן משהו מעבר לכך".

כמו סיפורי האחים גרים

יסיף מתאר את הרצף הארוך של סיפורי עם מן המקרא בו מופיע סיפור דוד וגולית שכולל מעשי גבורה של צעיר הבנים, ענק מאיים, מלך, נסיכה ומרכיבים אחרים של אגדה, אותם מגדיר יסיף בשיחה "בדיוק כמו סיפור של האחים גרים". לאחר מכן הופיעו אגדות הספרות החיצונית, ואז המדרשים וסיפורי התלמוד וספרות ימי הביניים עד ליצירת רצף של סיפורי עם ואגדות שנמתח לאורך אלפי שנים. לאלה מוסיף יסיף את האגדות הערביות המקומיות ואת הצ'יזבטים של ילקוט הכזבים, שאספו דן בן אמוץ וחיים חפר. שליש מסיפורי ילקוט הכזבים היו, לדברי יסיף, סיפורים שמקורם ערבי.

"אין ספק שלכל זה יש בישראל משמעות פוליטית וחברתית", מסביר יסיף. "כבר בשנות ה–50 התמודדו כאן עם שאלת כור ההיתוך. אין בכלל תרבות ישראלית שמנותקת מן התרבות של העדות שהגיעו לכאן. המסורות העממיות הן דרך להבין את התופעה. פרופ' דב נוי, שהתמחה בשנות ה–50 בחקר הספרות העממית והפולקלור הישראלי, יצא כבר אז נגד התפישה הבן־גוריונית של כור ההיתוך. נוי הקים את ארכיון הסיפור העממי בישראל וביוזמתו רוכזו 24 אלף סיפורי עם, אגדות מקום וטבע. רובן הובאו בידי עולים שהגיעו מארצות שונות. כל הארכיון האדיר הזה עולה בימים אלה לרשת ואפשר יהיה לעשות בו שימוש אינטנסיבי. זה אוצר תרבותי אדיר".

ינץ לוי. "חשוב להביט בטבע, לספר סיפורים שמעניקים משמעות, חוויה רגשית"
אלון סיגוי

הסופר ינץ לוי פירסם לפני כמה שנים קובץ קטן ויפה להפליא שנקרא "סיפורי איש היער — אגדות לטיולים" (הוצאת כתר). בקובץ מופיעים תשעה סיפורים. כולם מנוקדים ומאוירים ופונים לקהל צעיר. כל אחד מהם מוקדש לפרח או צמח ישראלי. האגדות מספרות את סיפור שמו של הפרח או את המסורת שבעזרתה רכש לו מקום של כבוד בתרבות המקומית. כך למשל, בסיפור "שלמה המלך מחפש כתר", מספר לוי על תחרות יופי בין פרחי היער, כדי לבחור את הפרח שישמש ככתר למלך. רקפת נבחרת בניגוד לציפיות, אך מעדיפה לשוב ולגור ביער כיוון שאינה חשה בנוח בארמון. ברשימה שמופיעה בסופו של הספר מתברר שהסיפור מבוסס על אגדה שמצא זאב וילנאי. סיפורים אחרים מופיעים בהשראת סיפור מקראי, המיתולוגיה היוונית, האחים גרים, לוין קיפניס או מקור עממי.

"וילנאי וקיפניס יסדו משהו חדש בתרבות הישראלית." אומר לוי. "הם לא בהכרח מזוהים כך, אבל הם עיצבו את האופן שבו אנחנו רואים ותופשים את ישראל בתודעה שלנו. הם אפשרו בפעם הראשונה לחברת המהגרים שחיה כאן לצייר מפה של ארץ ישראל ואני גאה להיות חלק מהמסורת הזאת".

מעיין הסטף. שיזף מוצא את ההנאה הכי גדולה ב"גן המשחקים של האגדות"
אמיל סלמן

סיפורי הטבע הם, לדברי לוי, דרך להסביר את העולם אבל גם לחשוף פן אנושי. הוא עושה במודע ובמוצהר שימוש בסיפורים שסיפרו לפניו ומסביר שזה תמיד כך במסורת של מספרי הסיפורים שהוא חלק ממנה, אלא שיש לו מטרה נוספת — להפוך את הסיפורים לאישיים. "הליכה בטבע מעניקה לכולנו רגעים שממלאים אותנו פליאה על היופי האדיר הזה. הצמחים שאני מתאר באגדות, הכלנית, הרקפת, ההדס, הזית, הנרקיס והסביון הם כולם מקומיים. זאת פריחת הדובדבן שלנו וחשוב להתבונן בה באהבה. חשוב לי להיות חלק מן השיח התרבותי הזה. אם תשאל היום אנשים בישראל מהי אהבת הארץ אני חושש שרוב התשובות יעסקו במלחמות ובמאבק. נוצר כאן בלבול נורא בין הארץ למדינה וכל הקשת הפוליטית נגועה בזה. אהבת הארץ הפשוטה, שקודמת לסכסוך, מתפוגגת. דווקא בשל כך חשוב להביט בטבע, לספר סיפורים שמעניקים קורת רוח, משמעות, חוויה רגשית. בימיו של וילנאי לפני 80 שנה, זאת היתה נקודת מבט לא רלוונטית. לכן חשוב לחזור לסיפורים האלה ולספר אותם פעם נוספת — מנקודת מבט אחרת. זו המטרה שלנו".

הסיפור האחרון בקובץ "השד מהסטף" מסתיים כך: "את הסיפור הזה על היעל הזקן עם הקרן האחת, שמעתי מהחנקן שגר בכרם שבבית הכרם. הוא שמע אותו מהשועל שהגיע לפנות בוקר לחבל בכרמים, וזה שמע אותו מהזנבנים הגרים ליד שיחי הרותם של בית ספר שדה חציבה. הם שמעו אותו מאמוץ זהבי, וזה שמע אותו משחור הזנב, והוא שמע אותו מהטריסטרמיות המסתובבות סביב המעיינות, והן הרכלניות הגדולות של הנגב".

"איור לסיפור "שלמה המלך מחפש כתר, מתוך ספרו של ינץ לוי
ליאורה גרוסמן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות