w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 00:00 05/01/2007

להתמקם בתוך לשון האדם, להתכסות במלותיו

במלאות שבעה למותו של יעקב בסר

מאת שלום רצבי

דברים אלה אינם הספד למשורר, עורך ומעל לכל לחבר שהלך לעולמו. משוררים אינם מתים שהרי שירים אינם מתים. הם שבים וחיים ואתם המשוררים. השירים, והדברים נכונים במיוחד כשהם אמורים בשירתו של יעקב בסר, אינם התבוננות בחיים או הבעת דעה עליהם. הם פשוט פרי שהניבו חיי המשורר.

ב"רשימותיו של מלטה לאורידיוס בריגה" שירטט רילקה בקצרה ובהומור את עיקרי הארס-פואטיקה שלו. בשירה, טען רילקה, אין מצליחים כשצעירים; אך לא בטוח שמצליחים בה כשמתבגרים או מזקינים. די לו למשורר בכתיבת עשר שורות שיר טובות. אחרי ככלות הכל, אף שורות מעטות אלה אינן עתידות ליפול בחיקו של המשורר בהיסח הדעת, אלא הוא חייב לחכות להן בציפייה דרוכה, לאגור דעת ומתיקות במשך חיים שלמים. שירה כזאת צריכה להכיר את התנועות הפותחות את הפרחים, את הנעשה מעבר לקירות בתי החולים וחדרי הניתוח, לדעת פגישות, פרידות ומיתות.

כזאת היתה שירתו של יעקב בסר. כל מי שמכיר את קובצי שיריו "חורף אלף תשע מאות ארבעים ו...", "אגרופלב" ו"שדה סקולה", יודע שבשיריו יש חיים שלמים, פרידות, פגישות ומיתות. כדי להיווכח במסלול חיים די לקרוא את השיר "אני אומר לכם", החותם את ספרו האחרון של בסר "הנה, מנשבת רוח", שראה אור לא מכבר: "שלום, באתי, אשהה כאן זמן מה / ואלך לי. הדרך היתה לא קלה / פעם כמעט קברוני, בין / ורוצלב לליגניציה / חמקת, ממזר שכמותך / אומר גוי פולני, שותפי לחדר. // עכשיו השער מלבין לאט / כמו חרב החיים הנסוגה / באטיות אימים לנדנה".

אך מה שחשוב יותר הוא שלמזלנו הותיר לנו יעקב בסר לא רק עשר שורות טובות אלא שירים רבים. מול יבול שירי רב זה אין ספק ששירה אינה מה שהמשורר כותב, אלא שכל מה שיעקב בסר חי היה כמו מאליו לשירה. כדי לעמוד על האלכימיה שבאמצעותה הפך בסר את חומרי המציאות לשירה אתעכב ולו על שני היבטים.

כולנו יודעים מה הוא צער, מה היא בושה ובדידות בלבם של החיים ההומים. ודווקא משום כך אנו נושאים אותם אל השוק לא לפני שאנו מלבישים אותם במחלצות אופנתיות. משום כך, פעמים רבות, במקום שיר נמצאת רקמת מלים, התיימרות ופוזה. לא כן יעקב בסר. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן להזרה (או להתנכרות), שהיא תנאי להשטחתה של החוויה והפיכתה למושא של האסתטיקה. הוא נאחז בקונקרטי ואינו מוותר לקורא על אי-הנעימות, אולי אף האסתטית, שהוא עשוי לחוש מול החוויה.

נקודה שנייה, הקשורה בטבורה בראשונה, היא האהבה. האהבה לחיים מעל לכל והאהבה למה שהחיים נושאים אתם, כמתנה לאוהב. אך שוב, אין הדברים אמורים בהתבוננות המתרפקת רומנטית או צינית על אהבה. בשירת בסר, שחווייתה היסודית היא בדידות ה"אני", פרי ילדות בצל מלחמת העולם השנייה, ילדות שהאהבה, החרדה, הבריחה והאי-ודאות לגורלו של האני ומשפחתו שזורים בה זה בזה, והמשכה הגירה לארץ-ישראל ומלחמות, אין מדרס רגל לתמימות המנחמת. זה עולם שבו ה"אני" "חופר בבור / בן עשרות שנים. / מתכסה פירורי אימה שחורה". טבעי הוא שאף האהבה אינה יכולה למחוק את נוכחות הבדידות, שבשלה תמיד יישאר ה"אני" בגדר "אחר" הנושא את אחרותו כעור.

כביכול אינך יכול לאהוב אלא בנאמנות מוחלטת לעצמך. רק שמירת ה"אני" על גבולותיו מאפשרים אהבה שאינה תלות, התבלטות, התאפסות או חלילה סתם אהבה עצמית. האהבה בשיריו של בסר, אם להשתמש בניבו של מרטין בובר, היא שדה מגנטי המוגדר על ידי הקטבים: ה"אני" מכאן וה"את" או ה"אתה" או העולם מכאן. כך, את שיר האהבה "בטנך הלחה", המשרטט כמו ממעוף ציפור את הביוגרפיה שלו ואת עתידו, שכבר לא יהיה, חותם בסר בשורות: "ובטנך הלחה כאדמה / (...) טל, כך קראתי לך, הזרע / בדמה / ואן / שלב, שלב, אבר, אבר / כמו אבן אל אבן / קלות האבנים כמשקל אוויר / כקול הבכי בתוך כפות ידי / ואן-אדל, נקרא לה, כך אמרת / - אנדל / והנה זה בא, את / כאן, אני / כאן/ ואן".

ודוק: אין "אנחנו" שבו בטלים גבולות ה"אני" או ה"את". תחת זאת ישנה מציאות ששני קטביה יוצרים את השיר. מן הראוי לציין ש"אחרות" זו, שאינה מוכנה לוותר על עצמה ושמקורה בביוגרפיה של יעקב בסר, היא גם העושה את שיריו הפוליטיים לשירים ליריים. אין הם שירים מגויסים לאידיאה זו או אחרת. ה"אני" ניצב מול העולם, והוא אינו יכול שלא להטיח לפניו את "אחרותו", שלימדה אותו על המלחמה, על הרוע ועל הניצול.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון