ארנה קזין השיבה על שאלות גולשים בנושאי תרבות צריכה, פמיניזם וזהות מינית.
תודה למאות שפנו.
ארנה קזין כותבת במדור "גלריה" ב"הארץ" מאז 1997. לפני כן כתבה בין השאר ב"חדשות" וב"העיר". מאמרים אחדים שלה בסוגיות של פמיניזם ותיאוריה קווירית התפרסמו בעבר בכתבי העת "תיאוריה וביקורת", "המעורר" ו"רסלינג".
כתבותיה עוסקות בביקורת תרבות במגוון תחומים, ובהם עירוניות, גלובליזציה, איכות הסביבה, צריכה, תקשורת, חינוך, מיגדר וזהות מינית. בין השאר כתבה על תופעות כמו ריבוי הקניונים, מזון מהיר והערצת הרזון, על היחס להטרדה מינית ועל המלחמה בסמים. מלבד הצגה של הסוגיות שעומדות בלב הדיון התרבותי בעולם ובישראל, הכתבות מבקשות להציע מבט אחר על נורמות ועל המיינסטרים.
שאלה לא קלה. מבחינת חקיקה, אנחנו משתרכים מאחורי מדינות אחדות במערב, שמכירות בנישואים חד-מיניים, למשל. לעומת זאת, בארצות הברית יש עדיין מדינות שאוסרות על יחסי מין הומוסקסואלים. כך או כך, נישואים חד-מיניים אינם חזות הכל, ולדעתי התקדמנו יפה מאוד בעשר השנים האחרונות בזכות אנשים כמו יעל דיין והארגונים הפוליטיים של הומואים ולסביות.
מבחינת היחס הציבורי, קשה לומר. זה תלוי בציבור. החברה הדתית היהודית והחברה המוסלמית מאוד שמרניות בהקשר הזה. וגם החברה החילונית הכללית עדיין מתייחסת לכל העניין של זהות מינית במונחים שמרניים. אני מכירה לא מעט לסביות והומואים שצריכים עוד לסבול הורים, שמתנכרים להם רק בגלל שלא הלכו בדרכם או לפי הסטנדרט.
זה גם עניין דורי. אין ספק שהיחס הרבה יותר פתוח והגיוני בדור של בני העשרים ומשהו, כאלה שחיים בעיר הגדולה ושגדלו בעולם שבו אלן דג'נרס צוחקת על הלסביות שלה ואין כמעט סדרת טלוויזיה בלי לסביות והומואים, וג'ורג' מייקל וקורין אלאל ועברי לידר הם כוכבים. עולם שבו העיקר הוא לא מה אנשים עושים, אלא איזה מותגים הם לובשים. וכן, ישנה גם תרבות המועדונים, שבה שולטים ערכים של עונג ואהבה חוצת גבולות ולפעמים נראה שהטרוסקסואליות היא רק אופציה שם.
אני לא חושבת שיש ערך חיובי בהכרח לנטישה של נהגים קיימים, כלשונך. אבל אני בטוחה שיש תועלת כלשהי במבט ספקני על הנהגים הקיימים. כלומר, לדעתי כדאי לבדוק כל הזמן את מה שנתפש כמובן מאליו. אין אקסיומות בתרבות. כדאי לשאול שאלות, כמו שאומרים באקדמיה. כי המובן מאליו בדרך כלל אינו מובן מאליו כלל.
שאלה קצת גדולה. אציין רק מעט ספרים בעברית שעולים בדעתי: "המין השני" של סימון דה בובואר, חלק א'. "חדר משלה" ו"שלוש גינאות" של וירג'יניה וולף. הספרים של אווה אילוז, "תרבות הקפיטליזם" ו"האוטופיה הרומנטית". "חפצון האדם" של משה צוקרמן והספר של אורלי לובין, "אשה קוראת אשה".
אני לא חושבת שיש דמות של "אשה אמיתית" אחת, שאותה צריך להציג. אני חושבת שזה ממש בסדר להסיר שערות מהגוף, כשם שאנחנו גם מסתפרים ומתקלחים, כשם שגברים מתגלחים. מה שבטוח: לא חייבים. מגוון זהו הערך החיוני, לדעתי. בהחלט עשוי להיות משהו סקסי ויפה גם בנשים שמעדיפות לא להסיר את השיער בבית השחי או ברגליים.
שאלה לא קלה. לא יזיק לשתות משהו לפני הפגישה. אני דחיתי את השיחה הזאת שנים רבות מדי. אבל כשהגעתי אליה, זו היתה שיחה יחסית קלה ונעימה, ומאוד משחררת. כשסיפרתי להורים כבר ידעתי באופן עמוק שאין בעצם שום בעיה. שהמצוקה קשורה רק להסתרה, ולמחשבה, המאוד מוטעית, שיש רק דרך אחת לחיות את החיים. אני משוכנעת שחשוב לספר להורים. אבל לא פחות מכך חשוב להרגיש באמת בנוח עם הייחודיות שלנו.
אני חושבת שהולכים עם החוק רחוק מדי אבל לא במובן שציינת. לדעתי, את רוב העניינים שנקשרים בחוק אפשר לפתור ביחסים בין האנשים. הצורך של נשים לפנות למשטרה בכל פעם שמתייחסים אליהן בגסות רק מנציח את חולשתן. על הטרדה מינית אפשר לפעמים להגיב פשוט בגסות, בהתעלמות או בביזוי הולם.
החוק חיוני מאוד במקרים שבהם בעלי עמדות כוח במקומות עבודה מנצלים את כוחם. בהקשר הזה ראוי שהחוק יעסוק גם בהתנהגויות לא מיניות. כי זה גרוע באותה מידה אם הבוס מכריח אותך להכין לו קפה, למרות שזה לא כלול בהגדרת התפקיד שלך. העניין שצריך להיאבק נגדו הוא ניצול של כוח. פעמים רבות המתלוננות על הטרדה מינית הן אלה שנפלטות ממקום העבודה אחרי התלונה ולכן הן נפגעות פעמיים.
רק השבוע התחלתי לקרוא את "קללת הכלכלה" מאת ויויאן פורסטר. נראה לי שיש שם כמה תשובות מאירות עיניים לשאלה שלך. אבל אני לא יודעת מספיק כדי לענות בצורה מושכלת. מה שכן, ישנה תנועה בעולם שדוגלת בהאטת קצב החיים. לשיטתם של אלה אפשר לצרוך פחות ולעבוד פחות ולבזבז פחות.
אני מניחה שמתקיים תהליך דיאלקטי. מצד אחד, דרך הטלוויזיה מגיעים אלינו ערכים ליברלים בסוגיה הזאת ולאט לאט מפורסמים מקומיים יוצאים מהארון,ובתרבות המועדונים העירונית הנטייה המינית אינה ענייין לעסוק בו, כמעט. אבל מצד שני, עדיין דור ההורים שמרן ברובו, והצבא מחנך לגבריות מסוג מסוים, שהטרוסקסואליות היא חלק מהגדרתה (כפי שניסיתי לענות בתשובה אחרת). טוב יהיה אם מערכת החינוך תאפשר שיחה ליברלית על סקס, וטוב יהיה אם מערכת החינוך תכיר בערך המגוון.
אני מסכימה איתך שעניין הייצוג אינו חזות הכל, והדיון בו קצת מחמיץ את העניינים המהותיים. זה קשור לדעתי בצורה עמוקה למה שנקרא "פוליטיקה של זהות", שיש בה היבטים מגבילים. זה גם קשור לנטייה הכללית לבחון הכל דרך משקפי הסטטיסטיקה (כל הזמן סופרים אנשים ומעניקים ערך מהותי לכמויות). יחד עם זאת, לדעתי, בעניין הייצוג חשוב עדיין לפעול לטובת גיוון.
אני מאמינה שאפשר לעשות פורנוגרפיה שאין בה ביזוי של נשים. אני בטוחה שביזוי של נשים מתקיים גם בזירות שנחשבות "אירוטיות", ובזרם המרכזי של הטלוויזיה. לדעתי ראוי להילחם נגד ניצול של נשים ממשיות וגברים ממשיים בתעשיית הפורנוגרפיה. אפשר למתוח ביקורת על פורנוגרפיה. אבל אין שום צורך להוציא את המוצרים שלה מחוץ לחוק.
ראשית, לדעתי אין כזה דבר זהות (או נטייה) שהיא רק טבעית ולא תלויה בתרבות או בחברה. שנית, אני מאמינה שכולנו דו-מיניים בבסיס (ראי פרויד). שלישית, מחוקרים כאלפרד קינסי למדנו שיש רצף: רק מיעוט בשני הקצוות הוא הומוסקסואלי לחלוטין או הטרוסקסואלי לגמרי. הרוב נמצאים איפשהו על הרצף, נמשכים לבני מינם או לבני המין האחר במידות שונות ובהקשרים שונים.
אני משוכנעת שהאופן שבו פרסומות וחברות אופנה מעצבות את מודל היופי משפיע על היחס שלנו לאוכל ולגוף. הטענה המקובלת היא שאנשים מצליחים לעצב לעצמם זהות אישית כיום דרך מותגים (ולא דרך הזדהות פוליטית או עדתית או לאומית, כבעבר). כלומר, שוק האופנה מכתיב את היחס שלנו לעצמנו ולגופינו. למיטב ידיעתי המצב הולך ונעשה גרוע יותר: לפי מחקרים, ילדות בנות 9 כבר סולדות מהגוף שלהן ופוצחות בדיאטות. זו אחת התופעות המיותרות ביותר בחברה, לדעתי.
אני חיה בתל אביב כל חיי הבוגרים. קשה לי להעיד על הפריפריה. אבל לדעתי, מאפיין מהותי של העירוניות הוא המגוון האנושי, שתורם לפתיחות ומקל על כולם. מכיוון שאין בישראל עיר עירונית כתל אביב אני מנחשת שמחוץ לה הקהילות הומוגניות ושמרניות יותר, ולכן קשה יותר שם לחרוג מהכלל בלי לשלם מחיר של נידוי חברתי. אבל בטח גם שם יש יוצאים מן הכלל.
אני חושבת שהאפקט של מצעדי הגאווה מורכב. בין השאר, משום שהם כבר לא פוליטיים כפי שהיו. גם נראה לי שאין כזה דבר "ההטרוסקסואלים". יש כל מיני התייחסויות של סטרייטים למצעד. סטרייטים רבים נהנים להשתתף בחגיגה הזאת ולא מרגישים מאוימים כלל.
זו טעות מקובלת. מדובר בתנועה לביקורת הגלובליזציה, שמכונה בטעות "התנועה נגד הגלובליזציה". התנועה הזאת חיה במידה רבה על הגלובליזציה - ארגונים מרחבי העולם מצליחים להתאחד ולהתארגן, באמצעות האינטרנט, למחות יחד נגד תאגידים רב לאומיים, לפקח על פעולותיהם, להעביר מידע שוטף אלה לאלה. אקטיוויזם חוצה גבולות הוא אחד היתרונות המובהקים של הגלובליזציה. רוב הכתבים שמפיקה התנועה הזאת ורוב הפעילויות מתאפיינים בביקורת ובניסיון לרסן היבטים שונים של עקרונות השוק החופשי העולמי. העיתונאית הקנדית נעמי קליין, אחת הדוברות הרהוטות ביותר של התנועה והמבקרת הבהירה ביותר שלה, הצביעה פעמים רבות על הטעות השגורה הזאת.
פמיניזם הוא סל של רעיונות ביקורתיים, שמשותפת להם השאיפה לשחרר נשים ממגבלות המגדר ולהרחיב את אופק האפשרויות הנפרש לפני נשים. יש כל מיני אסכולות בתוך הפמיניזם וכל מיני סוגים של מוטיווציה פמיניסטית. יש המתמקדות רק בהשוואת זכויות ממשיות של נשים לגברים - בשכר, בייצוג בעמדות כוח, בקבלה לצבא. יש המבקשות להעלות על נס ערכים שהם נשיים, על פי ההגדרה המקובלת (אמפתיה ואמהות, למשל). ויש המותחות ביקורת על עצם ההגדרות המגדריות. כל זה מן הסתם רלוונטי גם בישראל.
אין לי דיסוננס כזה. אני לא רואה רע הכרחי בעצם הבעלות הפרטית על אמצעי התקשורת. במובנים מסוימים היא עדיפה על בעלות מפלגתית או ממשלתית. אבל נכון, בישראל, כמו במדינות אחרות, מתרחש תהליך של ריכוז הכוח התקשורתי בידי מספר קטן של משפחות. באותו זמן, כמות הקוראים בעברית מוגבלת מאוד, כלומר השוק קטן, ויש גבול למספר המגזינים והעיתונים שיכולים לשרוד כאן כלכלית. זה בהחלט מקשה על עיתונאים - אין לנו מגוון של במות. וזה מצמצם את מגוון נקודות המבט העיתונאיות בזירה הציבורית. אבל בגלל העברית זו כמעט גזירת גורל.
כקוראת של העיתון, פעמים רבות אני חולקת על הקו המרכזי שלו בכל הקשור לכלכלה וחברה. אבל אני גאה לכתוב בעיתון שהסטנדרטים המקצועיים שלו גבוהים.
אפשר לנסות להפעיל לחצים באמצעות מכתבים לרשויות השונות, לרשתות השיווק, לחברות הגדולות. ואפשר להצטרף לאחד הארגונים הפעילים בעניינים האלה, ובהם אנונימוס, מגמה ירוקה ואחרים.
נדמה לי שמתקיימת כל הזמן פעילות פמיניסטית מחוץ לאקדמיה. למשל, בארגוני נשים שעניינם סיוע לנפגעות תקיפה מינית, בפעילות של משפטניות, בספרים, בטלוויזיה ובעיתונים.
בעניין השני: כאשר ההגמוניה "מקבלת" תופעות שונות ממנה, כלומר כאשר "החברה" מקבלת את "האחרים", יש לזה בהחלט היבט פטרוני ומגביל. לדעתי, הבעיה טמונה בשפה. המושגים שגויים ומטעים. במקום "חברה שמקבלת את השונה", צריך להיות: חברה מגוונת, שמורכבת מכל מיני פרטים שונים זה מזה.לדעתי, שינוי חברתי של ממש, שירחיב את החירות האישית, מחייב שינוי כזה בתפישת מבנה החברה.
אני מתפעלת מהפעילות של "כביסה שחורה", ככל שאני מכירה אותה. זו נראית לי קבוצה מקורית ויצירתית ופוליטית לעילא. לדעתי, כמו בחברה הכללית, גם בקרב הומואים ולסביות רק למיעוט יש תודעה פוליטית. לא זאת בלבד שחוץ מ"כביסה שחורה" רק מעטים חורגים מנושאים הנוגעים לקהילה עצמה (ועוסקים בין השאר גם בעניינים כלכליים ובכיבוש), אלא שלרוב גם אין תודעה פוליטית בעניינים של זהות מינית. אבל אולי זה בסדר. לא כולם חייבים להיות פוליטיים כל הזמן. אפשר גם רק לחיות
תודה על השאלה החשובה מאין כמותה. הא' בשמי מנוקדת בקמץ קטן. כלומר ההיגוי הוא אורנה. כמו "אניה" או "אמנות". אמי פשוט למדה שזהו הניקוד הנכון והקפידה על כך. זה לא שחסרה לי ו', את מבינה, זה שיש לי קמץ קטן.
יש מגוון דרכים להסביר מה זו תיאוריה קווירית (Queer Theory). אנסה אחת מהן בקצרה: זהו ענף אקדמי של המחשבה הפמיניסטית ושל לימודים הומו-לסביים, שקיבל את שמו והתבסס בשנות התשעים. תיאוריה קווירית היא מכלול של מחקר והגות, שעוסק בהגדרות של מין, מיניות ומגדר, במושגים כמו נורמליות וסטייה וכוח, ובאופן שבו המונחים האלה מעוצבים. יש לו מאפיינים פוסט-מודרניים. יש בו משקל רב לביקורת על שפה וסמלים. בדרך כלל הכתיבה בתחום לוקה בז'ארגון מסורבל בלתי נסבל.
"תולדות המיניות" של מישל פוקו משנת 1976 ו"בעיות מגדר" של ג'ודית באטלר מ-1990, נחשבים לשני ספרים יסודיים. אבל יש בתיאוריה הקווירית גם הדהוד לדברים שכתבו הוגות פמיניסטיות ותיקות יותר, שידעו גם לכתוב בבהירות, כמו סימון דה-בובואר או אדריאן ריץ'.
עקרונות בסיסיים שלמדתי בקריאה בטקטסטים קוויריים הם אלה: נורמליות היא מושג ערכי בעל היבטים מדכאים. זהות מינית היא המצאה מסוף המאה ה-19, שאומצה מאז כאילו היתה טבעית, אבל בעצם זו קטגוריה מפוקפקת. היו תמיד בחברה האנושית מעשים מיניים הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים אבל עד המאה העשרים לא אובחן מעולם סוג של בן אדם "הומוסקסואל", השונה כביכול מ"ההטרוסקסואל", כאילו יש לכל אחד מהם מכלול של תכונות שקשורות להנאה המינית שלהם. המושגים "אשה" ו"גבר" אינם מושגים ביולוגיים שזהים ל"נקבה" ו"זכר" אבל גם אינם הלבשה תרבותית על מהות ביולוגית, אלא הן תוצר של התנהגות וחיקוי שאין להם מקור טבעי.
הסבר מקיף ונהיר אפשר למצוא בספר מצוין שיצא באחרונה: "מעבר למיניות", מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובעריכת יאיר קידר, עמליה זיו ואורן קנר.
התשובה הפשטנית היא שכוחות אינם שווים. תחשבי: מצד אחד יש לנו מבקרת תרבות בריטית אחת, שמצביעה בספר קטן על עמדות מדכאות ביחס שלנו לגוף וליופי ולאופנה. ומולה, מהעבר השני, עומדים גופי ענק מסחריים גלובליים שמוכרים לנו - בטלוויזיה, בשלטי חוצות, בחנויות, בכל מקום - מותגים ומוצרים ודימויים. אלה מפעילים על התרבות לחצים בלתי פוסקים בעוצמה אדירה. אבל אפשר לומר גם שיש השפעה רבה ומעמיקה למבקרי תרבות כמו אורבך. זו השפעה אישית – שכלתנית ורגשית - על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם המגמות הכלליות והגורפות. ביקורת תרבות אינה בולמת תופעות אלא עוזרת לעכל אותן.
כן, אני מכירה כמה וכמה ילדים כאלה וגם ילד אחד מקרוב. זוגתי לשעבר וחבר טוב שלנו, שהוא הומו, הביאו ילד לעולם. הילדון, היום בן שנה ותשעה חודשים, הוא מאוד מאוד מתוק (טפו טפו טפו) והשותפות בין שני ההורים ממש מרשימה. הצלחת החיבור כמובן תלויה באנשים עצמם. שני אלה הם במקרה אנשים בוגרים בנפשם שיודעים לדבר על הכל, סומכים זה על זה וחולקים באחריות ממש באופן שווה.
כידוע, המושג שובניסט, על שם החייל הצרפי שובין (hauvin ), מתייחס ללאומנות, והשובניסט במקור הוא זה שקנאתו לעמו מתבטאת בשנאת עמים אחרים ובזלזול בהם. בהשאלה ליחסים בין המינים, כמו שאמרת, השובניסט הוא פטריוט של הגבריות והוא שונא נשים או מזלזל בהן כדי לחזק את הערכתו לבני מינו. אישית, לא יצא לי לפגוש פמיניסטית שהיא קנאית לנשיות, ומאמינה בנחיתות גורפת של גברים.
התשובה לשאלה "מי היא פמיניסטית" היא במידה מסוימת תלויית זמן ומקום. בסוף המאה ה-19, פמיניסטיות היו בעיקר אלה שתבעו לנשים את הזכויות שנשללו מהן כל השנים: הזכות להתפרנס לבד, לבחור, לרכוש השכלה אקדמית. זו היתה תביעה בסיסית לקבל זכויות שוות לגברים. כיום, בארצות השפע שאחרי המהפכה הפמיניסטית, העניין הזה מעט יותר מורכב.
סוג אחד של פמיניזם, פחות מאתגר, מתייחס רק לשוויון ממשי, כמותי, בין נשים וגברים: שכר שווה, ייצוג שווה במוקדי כוח, חלוקה שווה של המטלות בבית, קבלה של נשים לצבא כמו גברים. אבל הפמיניזם שמעניין יותר, לדעתי, הוא זה שמבקש לשחרר נשים וגברים מכבלי ההגדרות המיניות. זה לא פשוט. כי כמו שהראתה סימון דה בובואר, המושגים "אדם" ו"גבר" הם זהים, ומוציאים זה את זה. המושגים "אדם" ו"אשה", לעומת זאת, אינם זהים. אפשר לתאר סוג אחד של פמיניזם כשאיפה לאפשר ל"אשה" להיות "אדם", בלי שייחסר משהו ובלי עודף. שאיפה שנשים לא יהיו מוגבלות בהכרח – בתפישה שלהן, באופק האפשרויות, במגוון דרכי הביטוי - למה שמגדיר את הנשיות בנפרד מהאנושיות.
סוגיית השילוב בין אמהות לקריירה, או לעבודה בשכר מחוץ לבית, היא העניין הכי מסובך והכי לא פתור במחשבה הפמיניסטית. הניסיון השוודי מרמז שדרושה התארגנות כוללנית של המשק כולו סביב גידול ילדים, והערכה לתפקיד המיוחד שיש לאמהות בסיפור הזה, כדי שלא תהיה סתירה הכרחית בין השניים. חופשות הלידה שם ארוכות וממומנות, המעסיקים מחויבים לשמור את מקום העבודה של האמהות ואת המעמד שהשיגו עד שיצאו לחופשת הלידה, ובכלל, יש שם תפישה מוצלחת יותר של הזמן - ההתקדמות בעבודה לא חייבת להיות לינארית. יש תקופות שונות. צרכים שונים.
אם היחס "לנשים שאינן קרייריסטיות" בישראל הוא אכן כמו זה שאת מתארת, זה לא מפתיע לדעתי. במובנים רבים, בכל הקשור ליחסים בין המינים ולמחשבה פמיניסטית, החברה הישראלית נמצאת כיום בשלב שמקביל לשנות השמונים בארצות הברית. אבל ההכללה בעייתית ולו רק כי ישראל שותפה בכפר הגלובלי ואנחנו מקבלים הרבה ערכים מהטלוויזיה האמריקאית און-ליין.
זו סוגיה מאוד סבוכה, והאקדמיה הפמיניסטית לא נלאית מלעסוק בה. אני מניחה שראוי לבחון כל שאלה כזאת בהקשר שלה. הלבוש הצנוע - גם בחברה החרדית היהודית - עשוי להעניק כוח לנשים בהקשר של חברה גברית-פטריארכלית-דתית-שמרנית-אלימה. אבל זה תלוי באשה, בטעמים שלה, ביחס שלה למיניות שלה ובטיב הקשרים שהיא יוצרת עם הקהילה שלה.
באותה מידה, כדאי לזכור, חובה אופנתית בתרבות החילונית הכללית ללבוש חולצות בטן, נניח, עשויה להיות מהנה, משחררת ומחזקת לנשים אחדות, ובו בזמן מלחיצה, מחלישה ומדכאת לאחרות. כמובן, האתגר הוא ליצור יחסי כוחות ואווירה תרבותית שבהם כוחן של נשים אינו תלוי כל כך בעניינים חיצוניים וסמליים אלא באישיות, מעשים ויחסים. וממילא ראוי לשאוף לחברה שבה נשים יכולות לבחור לבד איך לראות ואיך להיראות.
נראה לי שהגישה הליברלית הכלכלית האמריקאית לא זקוקה לשמאל הליברלי כדי להיכנס לישראל. היא עושה עבודה יפה לבד, בלי עזרה. מסוכן מאוד לתת לה להשתלט כאן על הזירה התרבותית לבדה, בלי ביקורת ובלי תנועות מחאה ושינוי ופיקוח.
בחיי שאני לא אוכלת ברשתות האלה. טוב, אולי רק פעם אחת או פעמיים בשנה האחרונה. קרה שהרעב הציק, ונכנסתי לבורגר קינג בשביל הצ'יפס. שווארמה, פלאפל וסביח - לעתים רחוקות ובמשורה (חצי מנה). אבל ברצינות: אני באמת משתדלת לתת את הכסף שלי לבעלי עסקים קטנים, בשכונה, במרכז העיר, ולא לרשתות ענק בקניונים. כדי שיהיה פיזור, כדי שיהיה מגוון. ברחוב אלנבי בתל אביב אני משתדלת לא לקנות ב"סטימצקי", למשל, אלא ב"לוטוס" הסמוכה. זה נראה לי המעט שאפשר לעשות. אין כמו הצ'יפס של "פלאפל לנוער" ברחוב עוזיאל ברמת גן. תפוחים כאלה, מלאי שמן.
כמובן, הסגידה לגוף ולנעורים היא מאפיין של החברה המערבית כולה. האידיאל היום הוא להיות רזה וחלק, לא חשוב המין, הנטייה המינית או העדה. בדרך כלל אלה הן אמהות הטרוסקסואליות דווקא שמלחיצות את הבנות שלהן לרזות ולטפח את עצמן לפי האופנה.
אבל נכון, הסגידה לגוף ולנעורים היא בהחלט מאפיין גם של תרבות המועדונים ההומואית. ידידי ההומואים מותחים על כך ביקורת לעתים קרובות. כמה מחברי הטובים ביותר, כמו שאומרים, הולכים לחדר כושר, מורידים שיערות, והם גם הורים נהדרים. אחרים אינם סוגדים ליופי ולנעורים ובכל זאת הם הורים נהדרים. ואחרים הם אחרים - לא הורים, או לא חלקים, ולא מאוד בכושר ולא בהכרח נהדרים. יש כל מיני, תודה לאל.
שאלה לא רעה. אני חושבת ש"גלריה" היא אכסניה מגוונת, שיש בה גם כתיבה צרכנית וגם ביקורתית וגם תחקירנית, וזה קסמה. על פניו נראה כי מבצע הפרסום של החנות בשינקין אכן היה מאוד וולגרי. אבל רק קצת יותר וולגרי ממה שאנחנו רגילים בעולם הפרסום. שריפת החנות היא לבטח מעשה וולגרי יותר.
אני לא יודעת בדיוק לאיזה אתרים אתה מתכוון. הנה כמה אתרים שבהם אני מוצאת פעמים רבות מאמרים מאירי עיניים: ה"בוסטון ריוויו", פורום לדיונים בעניינים תרבותיים ופוליטיים, www.bostonreview.net . השבועון The Nation, שיוצא בניו יורק גם בנייר www.thenation.com. מגזין התרבות "סלון" www.salon.com . המגזין המקוון "סלייט", slate.msn.com, והמגזין "אטני רידר", שהוא מעין מקראה של עיתונות אלטרנטיווית, www.utne.com.
כולי הערכה לפעילות הארגונים האלה, שאתה פעיל בהם, ואני משוכנעת בנחיצותם. לעניות דעתי, הנטייה הכללית של העיתונות הישראלית היא ליברלית-שמרנית, ימנית מבחינה כלכלית ופרו-צבאית (שלא לומר לאומנית).
אם נדבר בהכללות, ההטיה הכי צורמת בתקשורת הישראלית היא זו: סלידה מארגוני עובדים וממאבקיהם. העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה מתייחסים על פי רוב לישראלים רק כאל לקוחות וצרכנים - כאלה שמגיע להם לקבל שירותים במשרד הפנים ובשדה התעופה כי הם משלמים כסף טוב - ולא כאל אזרחים או עובדים בעלי זכויות. זה ניכר בשפת הדיווח, במונחיו, בדגשיו ובתכניו. ההשפעה של סוג הדיווח הזה על חייהם של אנשים היא עמוקה ומכריעה.
הזכות של עובדים להיאבק לשיפור מצבם הכלכלי אינה מובנת מאליה בעיתונות הישראלית. העיתונות מדברת בשם "המשק" - מושג ערטילאי אבל לא נייטרלי כלל - ואינה מדברת מנקודת מבטם של אזרחים.
באותה מידה ניכר באופן מובהק כי סיקור הכיבוש נעשה מנקודת מבטו של הצבא, כמעט בלי הסתייגויות. העיתונאיות אבירמה גולן, חנה קים, רותי סיני ועמירה הס הן יוצאות מן הכלל שמעידות עליו. הן עושות, כל אחת בתחומה ובסגנונה, עבודה עיתונאית לעילא, שראויה לשמש לכולנו דוגמה ומופת. העיקרון המנחה של העבודה העיתונאית לדעתי הוא: ביקורת על בעלי הכוח וחשיפת מנגנוניו.
נראה לי שלא חסר ייצוג לעמדת המתנחלים, שהיא עמדת המדינה, בעיתונות הישראלית.
תודה. נדמה לי שמסקרים בהתמדה ב"הארץ" את כביש חוצה ישראל. כתב איכות הסביבה צפריר רינת וגם כתבת תחבורה ענת ג'ורג'י וכתבים במדור הכלכלה כתבו על הסוגיה רבות ולעומק. יחד עם זאת, אני מסכימה איתך שאפשר גם להפיק מהנושא מוסף שלם אם רוצים. אני חושבת שהדיון בהיבטים השונים של הפרויקט לא מוצה עדיין. הבעיה היא שככל שעובר הזמן הפרויקט הופך לעובדה מוצקה בשטח והדיון בו לעקר.
כתבה אחת, "מעיין החינוך הדמוקרטי", שהתפרסמה בינואר 2001, עסקה בקבוצות של הורים ברחבי ישראל שמתכנסות ומתארגנות כדי להקים בתי ספר דמוקרטים לילדיהם. זו תופעה מעניינת, שסוקרה רבות בעיתונות, אבל עדיין יש מה לבדוק ומסקרן לראות כיצד תתפתח.
הנטייה של ההורים לפרוש ממערכת החינוך, ולהשקיע את כל מרצם בבניית אלטרנטיווה היא מאתגרת. ההורים האלה מיואשים לגמרי ומלאי מוטיווציה. הם אינם מאמינים שיש מקום לרפורמה במערכת הרגילה, שבנויה לשיטתם על ערכים אנכרוניסטיים. אבל יש גם ביקורת משכנעת על האליטיזם של בתי הספר הדמוקרטים, ולא בטוח שכל האידיאלים שלהם ניתנים למימוש בהתחשב בשיטת הבגרויות הנוכחית. אני מניחה שכתבי חינוך ייטיבו להרחיב על העניין הזה.
שוב שאלה גדולה על מידותי, ובכל זאת: לדעתי שתי תפישות העולם האלה אינן סותרות זו את זו בהכרח. אפשר לחנך בו-בזמן להגשמה עצמית ולתרומה לקולקטיב. כלומר, מתבגרים עשויים לגבש את העצמאות הייחודית שלהם גם על ידי כך שילמדו לבחור בעצמם את הקולקטיב שאליו הם משתייכים. יגדירו הם לעצמם, ובתוך דיאלוג עם זולתם - את טיב השייכות ואת סוג המחויבות והתרומה.
הם יכולים לנסות להשפיע מערכיהם האישיים על אופי החברה (גם לטובת הכלל, לפי אמונתם, וגם כדי שיוכלו לממש את חייהם הפרטיים בסביבה נאותה, לפי טעמם). הם יכולים לבחור להשתייך ליותר מקבוצה חברתית אחת (לדוגמה: במקרה הפרטי שלי מתקיימות הזדהויות שונות -ברמות שונות של מחויבות ושל תרומה לכלל - עם הישראליות, עם שכונת המגורים שלי בדרום תל אביב ועם ה"קהילה" הלסבית האוניברסלית, נניח, וזה לא בא על חשבון אינדיווידואליזם).
הערך היסודי שעשוי לאחד בין שתי תפישות העולם האלה, שאת נקרעת ביניהן, הוא ערך המגוון - בניגוד לערך האחדות האהוב כל כך במקומותינו. בזאת אני מאמינה בכל לבי: קולקטיב שראוי להשתייך אליו ולתרום לו הוא רק קולקטיב שחי על המגוון (ולא על האחדות). זהו קולקטיב שמשגשג בזכות יחסי הגומלין המתקיימים בו בין הפרטים שלו, השונים זה מזה וחופשיים להשתנות כל העת. מחויבות הדדית וסולידריות אינן זהות עם אחדות ועם ביטול הייחודיות. להיפך.
השאלה גדולה, קטונתי וקצרה היריעה. ובכל זאת משהו: אין לי ספק שהשתנה דבר מה מהותי בשנים האחרונות בכל הקשור לזהות הישראלית כפי שהיא משתקפת ומעוצבת בתקשורת. כידוע, במשך שנים רבות מזרחים לא היו מאלה שדיברו בגוף ראשון ואמרו "אנחנו הישראלים" בתקשורת ובספרי ההיסטוריה ובמערכת החינוך. הם היו "האחרים" (סליחה על הז'רגון המאוס) שבתוך החברה הישראלית. האליטה האירופית דיברה בשם הישראליות על המזרחים. זה השתנה. ככל שמדינת ישראל הולכת ומתנכרת למזרח התיכון כך החברה הישראלית נעשית יותר ויותר מזרח תיכונית בזהותה.
השינוי המהיר והגורף ניכר לעין. לפני כשמונה שנים, במקומון "העיר" בתל אביב, שלחו אותי לכתוב על תופעה מעניינת: זמרת מזרחית אחת שנורא מצליחה, מוכרת רבבות קלטות, נערצת על ידי אלפים ורק בעיתונים ובטלוויזיה בתל אביב לא שמעו עליה. ובאמת גיליתי לתדמהתי (ולבורותי) שאלפי אנשים בכל מיני פינות בפריפריה נוהרים לשמוע את הזמרת האלמונית, שרית חדד שמה, ומכירים כל מלה מהשירים שלה. היום שרית חדד אינה זמרת מזרחית מהשוליים שמתקבלת במרכז אלא זמרת ישראלית, כוכבת, גיבורת תרבות של הישראליות, בלי הסתייגויות. כו-לם מכירים את השירים שלה על פה. גם בתל אביב וגם בחדרה. והיא לא היחידה.
אלא שהזהות הישראלית, ה"אנחנו", כפי שהיא מנוסחת בתקשורת בעברית, עדיין לא כוללת – ואולי אף פעם לא תכלול - את הפלשתינאים אזרחי ישראל. וכן, במידה רבה, מתקיים גם באופן דיאלקטי תהליך של פירוק החברה הישראלית היהודית לקבוצות מוצא: רוסים ואשכנזים וצברים וגרוזינים ופרסים. המגמות הללו מתרחשות כמובן בו בזמן ומשתקפות היטב במוצרי התרבות הישראלים החדשים שציינת.
ספרים אחדים שעולים בדעתי: נעמי קליין, "נו לוגו" ו"גדרות וחלונות" (הוצאת בבל), ויויאן פורסטר, "קללת הכלכלה" (הוצאת שוקן), נועם חומסקי "אוטופיה לאדונים" (הוצאת פרדס), קאלה לאסן "שיבוש תרבות" (בבל). כדאי גם לעיין באתר www.civilsociety.co.il, יש בו רשימה טובה של מקורות מידע וספרים בעברית.
תחושת הניכור היא סימפטום מוכר וידוע של ימינו. וכמובן כל אחד מאיתנו יכול להוריד הילוך, כדבריך. אפשר, למשל, לכבות את הטלוויזיה. כמה מחברי הטובים מכבים אותה לפעמים, מעשנים ושותים משהו בצוותא ומסתובבים בחוץ ועושים דברים ויוצרים קשרים מהותיים. אבל לא חייבים. אני מוצאת בתוך ים הבידור הטלוויזיוני גם דברים מצחיקים ומרגשים פה ושם.
1. נראה לי שהתשובה טמונה בשאלה. "מרכז" ו"פריפריה" הם מושגים המגדירים יחסי כוחות. אם כוחה של הפריפריה משתווה לזה של המרכז, המושגים הללו מתרוקנים מתוכן.
כאשר בקאסל בגרמניה הציגו אמנות מאפריקה, מן הסתם היתה זו אירופה שהעניקה גושפנקא ופרשנות לאמנות האפריקאית. העולם העשיר הוא שצורך את האמנות הזאת, משתמש בערכיה ומגדיר את טיבה. אבל בו בזמן אנחנו הרי חיים בעולם פוסט-מודרני. במישורים אחדים אין עוד מרכז ופריפריה. לא רק בזכות רב תרבותיות ופלורליזם, שהם עניינים טובים, אלא גם משום שהשוליים נעשים דקים יותר ויותר והתרבות הקפיטליסטית - כולה אחידות במסווה של מגוון - חובקת עולם.
2. המושג "מעמד האשה" הוא אכן בעייתי. אולי את צודקת: כשבוחנים את מידת אי-השוויון המגדרי בחברה אפשר לדבר גם על "יחסי הכוחות" בין גברים ונשים. אבל ממילא נראה לי שנוטים כיום להגזים בשימוש במדד המגדרי (כמו גם במדד העדתי). ראוי להשתמש בו במשורה כדי לא להחמיץ את אי-השוויון הממשי בחברה: הפער שבין פועלת טקסטיל לבין מנהלת בבנק הוא בלתי נסבל והוא עולה עשרות מונים על הפער שבין פועלת לפועל או בין מנהלת למנהל.
ויש עניין סבוך יותר: האם כשמדברים על מעמד "האשה" מדברים על מעמדן של נשים באשר הן - כולל נשים חזקות ומרובעות ובעלות הון, ושריריות וגדולות ושאינן הטרוסקסואליות - או שמדברים על מעמד "הנשיות", ועל כל מה שנכנס תחת הקטגוריה התרבותית הזאת (רכות, אמהות, עדינות)?
אני לא יודעת. אני מניחה שכתיבה שגורמת לאנשים (או בטטות כלשונך) לקום, להיאבק ולהתנדב היא כזאת שחושפת עוולות ומבהירה אי-צדק משווע. כתיבה כזאת נעשית ב"הארץ" בעיקר בעמודי החדשות, בחלק ב' ובגיליון יום שישי.
נדמה לי שכתבות ב"גלריה", שהוא מדור תרבות, יכולות לכל היותר לגרום לקוראים להישאר עוד רגע בכורסא ולחשוב. כלומר, דווקא להימנע ממעשה שגרתי, לעצור את הטייס האוטומטי. כך לפחות פועלות עלי כתבות שמרתקות אותי כקוראת.
תודה. בהחלט פועלות בישראל קבוצות בהקשרים האלה. דוגמאות שעולות בדעתי: ארגון הסטודנטים "מגמה ירוקה", פעילי "פעולה ירוקה" וחברי "אינדימדיה", אנשי מרכז אדווה, אנשי "מרכז השל לחשיבה סביבתית" וקבוצה מעניינת ותוססת של הומואים ולסביות בשם "כביסה שחורה". נדמה לי שאם נספור אותם אחד אחד לא נגיע למאות רבות (אחדים מהם פעילים ביותר מקבוצה אחת) אבל אולי שיעורם באוכלוסייה דומה לזה של הפעילים בארצות הברית או באירופה.
המקורות העכשוויים שלי הם ספרים ומגזינים, בעיקר כאלה שיוצאים בשוליים של העיתונות בארצות הברית ובבריטניה. לדוגמה: השבועון "The Nation", הירחונים"Mother Jones", "Ms" ו-Harpers, ומאמרים וספרים של כותבות כמו ברברה ארנרייך ונעמי קליין. וכמובן ישנה הספרות הקלאסית (שלא לומר מארקס).
"תשמעי", אומרת לי פעמים רבות חברה טובה ונבונה, "החיים מורכבים ולכל דבר יש מחיר". כלומר, הטעות לשיטתה אינה האידיאל של "נשים וקריירה" אלא האשליה שאפשר ליהנות מכל העולמות בלי להפסיד כלום. הסידור שאת מתארת, בית של שתי נשים וילדות, מראה כי הבעיה טמונה במבנה של המשפחה הגרעינית (שאותה גם אתן אימצתן), ובחוסר ההתאמה בינו ובין המשק הישראלי. מתברר שהגברים לגופם, והאופן שבו הם נושאים בעול הבית, אינם תמצית הבעיה.
הבעיה היא כמובן מבנית. החברה הישראלית - בדומה לחברה האמריקאית ובשונה, נניח, מהחברה השוודית - מעוניינת לעודד ילודה אבל עושה מעט מאוד כדי לאפשר גידול ילדים. שני ההורים חייבים כיום לפרנס כדי לשרוד אבל המשק לא נערך בהתאם. אם תרבות ההעסקה בישראל היתה מפנימה את הצרכים של אמהות, מעניקה חופשות הולמות, מתארגנת סביב הילדים ומעודדת אמהות ואבות לשלב בין עבודה והורות, הדברים היו אולי נראים אחרת.
יש תרבות אלטרנטיווית בתל אביב. בוודאי. כל הזמן קורים דברים. רק בשבוע שעבר ניסו לשכנע אותי לצאת לערב "דראג קינגס" במינרווה. די אלטרנטיווי. אבל היה מאוחר וכאב לי הראש. למען האמת, אני לא מתערה מספיק בחיי התרבות האלטרנטיווית המקומית וגם לא גולשת מספיק באתרים ישראליים. הנה כמה שאספתי בשבילך בכל זאת:
