במידה רבה ראתה בתיה גור במיכאל אוחיון, גיבור סדרת ספרי הבלש שלה, בן דמותה: קשוח מבחוץ, אבל רך, רגיש ותרבותי מבפנים. אדם מהורהר ואיכפתי. "אני מיכאל אוחיון בגוף של אשה", נהגה לומר בראיונות, "הוא צמח כמוני, לאט וביגיעה, עד שכבש את מקומו"
בתיה גור, ב-1988. פירסמה עשרות רשימות ומאמרים בעיתון "הארץ" בנושאי ספרות, תרבות ואמנות
בתיה גור, אחת הסופרות ומבקרות הספרות המעניינות וחדות העין שפעלו כאן, מתה ביום חמישי לאחר מחלה קשה, והיא בת 57. גור מתה בביתה שברחוב עמק רפאים בירושלים, והשאירה אחריה בעל, חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שלושה ילדים מנישואיה הקודמים - יונתן, אהוד וחמוטל - וכן אח ואם. היא הובאה למנוחות ביום שישי בצהריים בבית העלמין בגבעת שאול.
גור נולדה בתל אביב להורים ניצולי שואה (שם נעוריה היה בתיה מן). היא גדלה ברמת גן, אך בנעוריה שבה ללמוד בתל אביב, בתיכון חדש, שם היתה חלק מחבורה של צעירים וצעירות בעלי מודעות פוליטית וחברתית מפותחת. בצבא שירתה כמורה חיילת באופקים, שם התוודעה למצבן של עיירות הפיתוח. היא למדה לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית, נישאה לפסיכולוג עמוס גור ונולדו להם שלושה ילדים. לאחר גירושיה עברה לחיות עם בן זוגה בשבע השנים האחרונות, אריאל הירשפלד.
במשך שנים רבות עבדה גור כמורה לספרות מטעמים אידיאולוגיים. רק בגיל 39 החליטה לפנות לכתיבה. את דרכה הספרותית החלה עם הרומן הבלשי "רצח בשבת בבוקר" (1988), שזכה להצלחה רבה. בספר זה נולד הבלש מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספריה הבלשיים הבאים - "מוות בחוג לספרות" (1989); "לינה משותפת: רצח בקיבוץ" (1991); "המרחק הנכון: רצח מוסיקלי" (1996); "רצח בדרך בית לחם" (2001); ו"רצח, מצלמים" (2004), שנכתב בעקבות סדרת הטלוויזיה שכתבה לערוץ 2, שאותה ביים רם לוי.
ראי לחברה הישראלית
גור פירסמה גם שני רומנים - "לא כך תיארתי לי" (1994) ו"אבן תחת אבן" (1998). כן פירסמה ספר לבני הנעורים - "מרגל בתוך הבית" (2000) - וספר עיון, "מכביש הרעב שמאלה" (1990), שעסק במצבן של עיירות הפיתוח. גור גם ערכה את הקובץ "עושים את זה", ובו סיפורים של תלמידי בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, ותירגמה לעברית את "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" מאת רוברט לואיס סטיוונסון. באחרונה עבדה על קומדיה בלשית בשם "חושך של אנשי האור", עבור תיאטרון החאן.
בשנים האחרונות פירסמה גור עשרות רשימות ומאמרים בעיתון "הארץ" בנושאי ספרות, תרבות ואמנות. כן לימדה כתיבה בבית הספר לקולנוע בירושלים והרצתה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה.
ספריה של גור, שזכו להצלחה רבה בארץ ובעולם, שימשו תמיד ראי לחברה הישראלית - על בעיותיה הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות. דבר מן המציאות הישראלית לא חמק מעיניה - אפליית המזרחים, עוני ואבטלה, עולים חדשים וכל מי שחי בשולי החברה. "אף פעם לא הרגשתי שאני מלח הארץ, למרות שנולדתי בארץ והייתי בצופים", אמרה פעם בראיון.
מתקנת עולם שנעצרה על העלבת שוטר
את הכמיהה הבלתי פוסקת שלה לתקן עולם העניקה גם לגיבור ספריה, מיכאל אוחיון. גור היתה בעלת תודעה פוליטית וחברתית מפותחת מאוד. "היינו חבורה של נערים ונערות שלמדו בתיכון חדש בתל אביב וגדלו ביחד, וגיבשנו עמדות שמאל מאוד מיליטנטיות", מספר חבר ילדות שלה, איש הטיולים ספי בן-יוסף.
בספטמבר 2003, סמוך לביתה בירושלים, התעמתה גור עם שוטרות מג"ב שהתייחסו לדעתה בגסות לזקן פלשתינאי, שנחשד בשהייה בלתי חוקית בארץ. היא ביקשה לקבל את פרטיהן, ומשסירבו, התעמתה עמן ואמרה כי אינה מסכימה עם התנהגות המזכירה את גרמניה הנאצית. היא נלקחה לחקירה במגרש הרוסים בחשד להעלבת שוטר.
גור לא חששה להביע את עמדותיה הפוליטיות גם בחו"ל. ספריה זכו לפופולריות רבה באירופה ובמיוחד בגרמניה, והיא הוזמנה פעמים רבות להרצות בחו"ל. במארס 2004 הרצתה בבריסל וחוללה שערורייה כשמתחה ביקורת על מדיניות ראש הממשלה אריאל שרון, ואמרה כי היא מבינה את המנגנון שמייצר מחבלים מתאבדים.
"האחות הגדולה והחכמה של כולנו"
במאי התיאטרון מיקי גורביץ, חברה של גור, מספר: "בתיה היתה אשה מאוד חכמה וחמה, וכל פגישה אתה היתה בשבילי משמעותית - במובן הרגשי והשכלי. אפשר היה לדבר אתה על הכל. אהבתי את הספרים שלה ואת הרשימות שלה על ספרים, שהיו בהן המון אבחנות וידע".
ספי בן-יוסף הכיר את גור כשהיו בני 14. "בשלב מסוים בחייה כתלמידה היא באה לגור אצלנו", הוא מספר. "היינו חבורה מהודקת ומעורבת של נערים ונערות וגרנו אחד אצל השני. בתקופת התיכון שמנו לנו כמעט מטרה לעבור לגור בירושלים כי אהבנו את העיר הזאת. ירושלים שלפני מלחמת ששת הימים היתה אז קטנה ונטולת חרדים. האחרונה מכולנו שבאמת נשארה לגור שם היתה היא".
"בתיה היתה האחות הגדולה והחכמה של כולנו", הוא מוסיף. "אהבנו אותה אהבה של משפחה, לא רק של חברים. היא קיימה בבית שלה מדי פעם מעין סלון ספרותי, קצת בוהמי ואינטלקטואלי. היא היתה אישיות ברמה רנסאנסית, עולמה לא הצטמצם לתחום העיסוק המיידי שלה, אלא התעניינה בכל מה שקורה בחיים ובעולם. לסלון הזה באו חבר'ה מדיסציפלינות שונות של החיים, שהיו מתאספים בביתה מעת לעת. היא היתה בשלנית בחסד עליון, לאכול אצלה היה סוג של חוויה נפשית כמעט. תוך כדי אכילה היינו מנהלים את ענייני העולם והגענו למסקנות מרחיקות לכת, כדרכם של צעירים".
"אהבה זה חסד, ולכתוב זה חסד"
את מחלת הסרטן גילתה גור לפני תשעה חודשים ונאבקה בה מאז. "אני תופסת את החיים כמן מסע חניכה אל המוות", אמרה בראיון עיתונאי לפני כשנה. "אדם יחיה, יסבול וימות. כל השאר זה חסד - אהבה זה חסד, ולכתוב זה חסד".
שרת החינוך לימור לבנת פירסמה הספד לכלי התקשורת: "עם ישראל איבד היום סופרת נפלאה ואהובה. בתיה גור היתה סופרת ייחודית אשר הצליחה לרתק קוראים רבים בכתיבתה הייחודית. מעיין היצירה שלה נקטע בטרם עת, אך אוצרות הספרות שהותירה אחריה ימשיכו ללוות את אוהבי הספר בישראל עוד שנים רבות".
