בארבע לפנות בוקר של יום רביעי האחרון קמתי ממיטתי והתהלכתי בבית. איני יודע למה לקחתי לידי ממדף הספרים דווקא ספר ושמו "מארס", מאת פריץ צורן, שקיבלתי זה מכבר, יחד עם חבילה גדולה של ספרים נוספים, מגברת משכלת מגבעתיים שעברה לבית אבות והתעקשה שאירש כמה מספריה. בתוך הספרים הללו שמרה ביקורות ספרים שקראה ב"תרבות וספרות" וגזרה אותן למשמרת במשך שנותיה כמנויה על העיתון.
והנה, כשפתחתי את הספר נשרה מבין הדפים הביקורת שכתבה עליו בתיה גור ב-2 בספטמבר 1988. ונשטפתי בגל זיכרונות: זו היתה השנה שהתמניתי לעורך "תרבות וספרות" וחיפשתי כוחות חדשים לכתיבת ביקורות. בתיה גור החלה להתפרסם אז כמי שפתחה בקריירה של כותבת ספרי מתח מצליחים עם הרומאן "רצח בשבת בבוקר". כשפניתי אליה בהצעה להצטרף לצוות הקבוע של כותבי הרצנזיות במוסף, מצאה את הרעיון שהיא תכתוב בבימה שאירחה בשעתה את ש"י עגנון וברוך קורצווייל פנטסטי לגמרי. דומני שמאז, ועד לרשימת הביקורת האחרונה בהחלט שהספיקה לכתוב בשבוע שעבר, בתוך כדי ייסורי גוף איומים, היא לא הפסיקה לראות את כובד המשימה המוטלת עליה, להוכיח - כמו לעגנון ולקורצווייל שהיא לא מכזיבה אותם.
היא לא כתבה מעולם על ספרים של מה בכך, אלא התעקשה לקבל לביקורת רק את העידית שבעידית, כי קטילה של ספר גרוע היה בעיניה בזבוז זמן. מהבחינה הזאת המשיכה מסורת ארוכה של ביקורת הרואה בחידוד הטעם הטוב של הקוראים את העיקר. היא תיעבה אופנות, כולל "ספרות נשים", ולחמה בלי חת גם בז'רגונים האינטלקטואליים מפני שיותר מכל לא יכלה לשאת עמימות. וכך רשימותיה, צלולות, תמיד בנויות כהלכה, מתרחקות מניתוחים מסובכים, היו רשימות של קלאסיקונית בעלת ערכים מוצקים, יודעת טוב ורע.
כל זה לא מסתדר לכאורה עם הדמות של הסופרת המצליחה, היפה, שעשתה קריירה בינלאומית, והתחככה עם גדולי עולם, ונסעה להציג את ספריה המתורגמים בארבע קצוות תבל. מה לכל זה ולכתיבה אפורה של רצנזיה שבועית למוסף לספרות? היא כפתה על עצמה את הציות לז'אנר כפוי טובה זה, ולקצב הכתיבה התובעני שלו, מפני שחשה שבתוך עולם הזוהר של הכוכבות הספרותית ונצנוצי הצבעונין שלו, זה הבית שלה, שבו תהיה לעולם הילדה הקטנה של עגנון, ופלובר, וצ'כוב ודוסטויבסקי - הו, כמה שאהבה את הספרות הגדולה, הרוסית בעיקר.
ברשימת הביקורת שלה משנת 1988, שנשרה לי כך פתאום ביום רביעי בלילה מבין דפי הרומאן של פריץ צורן, כתבה אז בתיה גור נגד השאיפה של המחבר השווייצי, שמת בגיל 32 בסרטן וזה היה ספרו היחיד, להבין את מחלת הסרטן כמטאפורה. גור טענה שהשאיפה הזאת נעדרת צניעות, כי "האדם החותר להבין את טעמו של הסבל כמשהו שיש בו חוקיות הגיונית, מסלק את התחינה למעט רחמים של המין האנושי על עצמו". איזה משפט גדול! איזו אבחנה חכמה! והוא נכתב הרבה לפני ששיערה כי הסרטן יכה גם בה.
ואני יכול להעיד, שהיא שמרה אמונים בקנאות לעיקרון הזה, ששירבטה - כמו בלי משים לפני 17 שנה. כאשר חלתה, ונותחה, ועברה את הטיפולים התופתיים הללו השמורים לחולים בסרטן, לא שמעתי אותה אפילו פעם אחת מקשרת את המחלה שלה למשהו הקשור לספרות. היא המשיכה לכתוב את רשימותיה מפני שזו העבודה, וכשהעזתי להציע שתכתוב יומן של מחלתה היא ענתה לי ב"לא", באותו זעף שבו כתבה את הביקורת על "מארס" של פריץ צורן.
לא כסופרת, אלא כאזרחית מן השורה, עשתה לפני שנה בדיוק מעשה שכל אחד מן הראוי היה שילמד ממנו: בלכתה ברחוב בירושלים ראתה שוטרות עוצרות פלשתינאי ישיש ומעמידות אותו לחכות בשמש הקופחת בתואנה שאין לו תעודות. כשאני נזכר בהתפרצות שלה על השוטרות, ובמעצר הקצר בעקבותיו, עיני מתמלאות בדמעות על שאשה כמוה כבר לא תתהלך ברחובות ירושלים, ולא תזכיר, בדרך הפשוטה של השכל הישר, שיש טוב ויש רע, ושהכל הוא עניין של מעט יותר אנושיות: בספרות ובחיים. |
