את ההסבר המדויק לאופן שבו צריך היה לדבר עליה סיפקה דליה רביקוביץ בעצמה, בשורות הפותחות את שירה "בובה ממוכנת":
בלילה הזה הייתי בובה ממכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים
ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים
וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.
ספק אם יש מישהו מאוהבי השירה, שלא דימה לעצמו את רביקוביץ קוראת אותו. השורות הללו אומרות משהו מיוסר מאוד, נשי, מן הסוג הישן, אולי פחות אופנתי, משהו פעור, אף פעם לא מלא, תמיד מלא רצון לאהבה, אהבת בת לאביה, אהבת אם לבנה. כאן, בסוף שנות החמישים, עיצבה רביקוביץ את קולה, נתנה לו צבע, את סף ההתרסקות שלה הפכה למין פצע מדמם אט אט, סף שפיות, כאב, עד שהשתתקה ושוב שרה ושוב השתתקה. וכן הלאה.
ההתרסקות לא דווחה. אנשים ידעו. לפעמים פשוט שאלו: "איפה דליה?" (יעל דיין ידעה תמיד היכן היא). לפעמים היתה אמורה להופיע באירוע. אנשים הצטופפו באולם. פעמים רבות ביטלה, פעם בגלל מחלה, פעם בגלל חוסר חשק, ובכל זאת ייסורים של ממש אינם זוכים להד, אלא כאשר הם מעובדים לשיר, וטוב שכך: "שוב כמו בשנים הקודמות / חדר השינה הפוך, / ואפר בכל המקומות. / ובגדים מוטלים בערימה, / וגל מכתבים שלא נענו / ומיטה אחת חמה." והשיר הזה מסתיים בשורות: "ועוד שנה תבוא / ושוב כמו תמיד / גרוני חנוק מאהבה."
והיתה דליה רביקוביץ של ההופעה הציבורית. הרבה לפני שפוליטיקה היתה מחוז בחירה בטלוויזיה.
כאשר מחמוד דרוויש רותק לביתו בחיפה, בסוף שנות הששים, באה רביקוביץ יחד עם אחרים לבקרו ביקור מחאה. שניהם היו אז הצעירים, היפים והנערצים של הקהילה הספרותית. היא לא האמינה לו שהוא אינו יכול לעזוב את חיפה בשעות הלילה, ושעליו לחתום פעמיים ביום בתחנת המשטרה, בוקר וערב. על כן הלכה איתו לתחנה כדי לברר. בעשרות השנים, שעברנו בהן כל כך הרבה תהפוכות, תמיד ימצא מישהו ציטוט של איזה זיגזג פוליטי. אבל היא היתה עקבית: הרע נתפס אצלה תמיד מנקודת ראות של ילד לא מוגן. לכן לא עשתה שום זיגזגים, גם אם "תפסו אותה על חם".
באיזו תוכנית טלוויזיה ניסו לנגח אותה על פזמון שכתבה ללהקה צבאית אחרי מלחמת 1967, "עמק דותן" קראו לשיר, אחד השירים שפתחו את מסע ההתנחלות בשירי מקרא. רביקוביץ חייכה ואמרה להם בטלוויזיה, "אני לא זוכרת את השיר, אני רק זוכרת שכתבתי שם על ילד אחד, שאחיו מכרו אותו" (השיר מתחיל בשורה "שם מכרו האחים את יוסף", וגו').
משהו בהתנהגותה שתת געגועי בת לאב, ואהבת אם לבן. ככה היתה הערצתה הקצרה למשה דיין; שנראה לה דחוי, לפני שחזר להיות שר הביטחון. שנים רבות אחר כך, כאשר יצחק מרדכי הקים את רשימתו, לקראת בחירות 1999, הצטרפה אליו. היא טילפנה אז אלי כדי לשכנע אותי לחבור אליה, דיברה עליו במונחים של ילד פגוע, דחוי, מזרחי, חשבה שהדבר הכי אמיץ הוא לבחור ראש ממשלה מזרחי, לא ברק ולא ביבי. במלחמת לבנון כתבה: "על שלוליות שופכין בסברה ושתילה / שם העברתם כמויות של בני אדם / הראויות להתכבד / מעולם החי לעולם האמת... והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי / פיהם פעור / שלווים. / איש לא ייגע בהם לרעה. / תינוק לא הורגים פעמיים."
רביקוביץ שמה את נפשה בכפה, ויתרה על מקום העבודה הקבוע שהיה לה ב"מעריב". אחר כך התחרטה, אבל היה מאוחר מדי, וחייה מאז, במשך יותר משני עשורים, עברו עליה בפחד מפני מחסור, ברצון לחזור ולכתוב באחד העיתונים, מדי פעם טילפנה אלי, כאילו יכולתי לסדר לה מה שבקושי היה לי.
יש משהו דומה במותה למותו של אבידן. אני לא מדבר על המחסור ולא על ההתאבדות ולא על השכחה מסביב. אני מדבר על היופי הגדול הזה, שהמוות מנסה להטביע אותו כמו פרח שנזרק למים. חכו קצת, ותראו איך שב היופי. הנה כך סיימה את השיר על הבובה הממוכנת: "והיה לי שיער של זהב והיו לי עיניים כחולות / והיתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן / והיה לי כובע קש עם קישוט דובדבן". |
