ניר ברעם רק בן 29 וכבר מפרסם ספר שלישי. יכול להיות שזה הספר שיסמן אותו כסופר חשוב. יומרה לא חסרה לו. דברו אתו על השראה והוא ידבר אתכם על "בעקבות הזמן האבוד", מינימום "ימי ציקלג". הפרוזה הישראלית המתפלשת ביומיום הבורגני לא מעניינת אותו. הוא החליט לברוא דבר מה חדש. הוא מוכן להסביר איך הוא יצר אותו ואיך זה מתקשר לילדות שלו. הוא מבטיח חוויית קריאה מפעימה. אם לא תאהבו, הוא יהיה הרוס. אם הוא צודק, ההפסד כולו שלכם
ניר ברעם. הזחיחות ושביעות הרצון העצמית של אנשים בתל אביב מאוד בעייתיות בשבילי
צילומים: דודו בכר
סופה קשה מאיימת לכלות את תל אביב. כמה מתושביה לקו במגיפה מסתורית. כבר אפריל והבוקר לא מופיע בזמן וגם הסערה לא ניגפת. התל אביבים יוצאים מהבית רק כשהם חייבים ללכת לעבודה או לקניות. אפילו שירות הטייק אוויי מהמסעדות אינו כתמול שלשום. כך ברומן החדש של ניר ברעם "מחזיר החלומות" (הוצאת "כתר"), ספר עב כרס, 416 עמוד, רחב יריעה ושאפתני שנע בין ריאליזם לפנטזיה. והגיבור הוא מחזיר חלומות שבתחילה מסייע לאנשים להיאחז בזיכרונות אבל בהמשך משתלט על תודעתם ושודד אותה.
ברומן זה, אומר ניר ברעם, הוא ניהל סוג של דו-שיח עם חייו. עם הילד שהוא היה בשכונת בית הכרם בירושלים. עם אמו רות, שמתה מסרטן. עם אביו עוזי ברעם. ובעיקר עם עצמו.
הכל החל בלונדון ב-2002, לאחר זמן רב שלא כתב ורק בלע ספרים של אחרים. ברעם הרגיש שהוא רוצה לכתוב רומן על חלומות ועל זיכרון. "ישבתי במלון ועלתה בראשי תמונה של מישהו שמחזיר חלום לאדם אחר. ראיתי אשה במצב פסיווי, שוכבת במיטה, ומישהו מצליח לחדור לתודעה שלה. התמונה היתה מעורפלת ונראה היה שהשניים מנהלים אינטראקציה פסיווית אבל היה רגע שהוא הצליח ללכוד את החלום שלה - מה שהביא למצב של סימביוזה נדירה בין שניהם".
ברעם, 29, שזה ספרו השלישי, אומר שבדרך כלל הוא "מתחיל לכתוב מתמונה שאני רואה בעיני רוחי". ובאותה עת בלונדון הבשילה בו "הכמיהה למקום הזה, שמישהו ייראה אותי מעורטל מהגנות, מעבר לשפה, מעבר למעשים ולמחוות, ואותו אדם יראה אותי ויזדהה איתי ממקום שהוא לאו דווקא מובן לי. הרגע הזה קרה בחלום. בתהליכים שעברתי הרגשתי שאני אורח בלתי קרוא בחלומות של עצמי, בשינה ובערות, וכשאני מסתובב ברחובות מוצלף בזיכרונות. הכוונה שאתה לא באמת חי בתשוקה אחת, ברגע אחד ובמקום אחד. ויש רגע שבו מישהו אחר מצליח לחדור אליך באופן שגם אתה לא תופש. חיבור חזק מאוד שלא יהיה לך אף פעם. משם התחיל הספר.
"זה ביטוי לצורך מאוד עמוק שתמיד היה בי ופתאום הוא מצא ביטוי בספרות, באותו עולם שאתה בורא בספר, שבו אתה יכול לבקש את מה שלא קיבלת בחיים הרגילים. הספר עוסק בכיף הזה של להחזיר חלומות, ולראות את התודעה של מישהו אחר. רגע שהוא מיסטי וקצת מכשף והוא מעל היומיום. ככל שהתקדמתי בכתיבה הבנתי גם את הפוטנציאל הסיוטי שיש למקום כזה ושזה דבר שבעצם גורם לך הכי הרבה סבל".
למה?
"זה המקום שבו מישהו צובר עליך כוח ויכול לדעת אותך כמו שאתה לא יודע את עצמך ומכאן שהוא הופך למסוכן. זה לא רק בהחזרת חלומות. אתה גם חווה את זה בחיים האמיתיים כשאתה בקשר של אהבה שבמהלכו אתה מתמסר ונותן את עצמך ובכך אתה מופקר לכל מעשה שיעשה בך הצד השני. בספר למחזיר החלומות יש כוח על טבעי בלתי רגיל על האהובה שלו, מה שגורם לה להבין שהיא לא יכולה להמשיך כך".
הושפעת מפרוסט?
"הושפעתי מ'בעקבות הזמן האבוד' ועניין אותי המקום הזה בין להיות סביל לבין להיות פעיל בממלכת הזיכרון. אינך יכול לשלוט בזיכרון שלך. רוב הזמן אתה נתין של הזיכרון ואתה מופרע על-ידי אוסף גדול של זיכרונות שעט עליך. הושפעתי לא רק מפרוסט אלא גם מ'פסוקי השטן' של סלמן רושדי, שעשה בספר דבר מדהים עם החלומות של הגיבור ג'יבריל. רושדי ברא את הסיפור שלו בצמוד לחלומות של הגיבור תוך שהעושר והמלאות של החלומות יוצרים את העלילה. כשהתחלתי לכתוב את הספר, החלומות שלי השתנו ונעשו מפוארים. ככל שהתקדמתי בכתיבה הפכה השינה שלי למקור של כוח ושל חיים וזה נורא תידלק את הספר".
למה למוטט את תל אביב בסופה וגם לזרוע בה מגיפה מסתורית?
"אני לא מתחבר לספרות ריאליסטית בורגנית שמנסה לחקות חוויית חיים שקיימת במציאות. הרבה פעמים אני מרגיש שזו ספרות מאוד שבעה, שלא מחפשת לערער את העולם או לחשוב עליו מחדש. ספרות שלא שואלת שאלות קשות, אלא מתוכנתת מדי. ספרים שאתה מקבל בהם מין חיקוי של המציאות. כך ביחס לפוליטיקה של הזהויות. הגיבורים משחקים תפקידים כמו האשכנזי השבע, המזרחי החדש, הערבי הפלשתיני וכו'. חיפשתי מקום שבו נוהלי החיים יעורערו מהיסוד. תל אביב קורסת ושרויה בשיטפון - זה ביטוי לרצון הזה לערער את נוהלי החיים, להוציא את תל אביב מהמקום של העיר הרציונלית המערבית שאנחנו משווקים לעולם כדי להתנאות באירופיות שלנו. העיר הלבנה. העיר שבה חיי הלילה מתנהלים היטב. יש בספר משפט, 'טרנספר של דימויים', והכוונה היא לטרנספר של הדימויים המוכרים של תל אביב. להקריס אותם לתוך מקום של כאוס ואז לבדוק עוד פעם מה יש לנו ביד".
זה רומן מטריד, מעיק ואינטנסיווי.
"זה באמת בא מתוכי. הספר הוא המבע של הסופר על העולם ועל האופן שבו הסופר רואה את השמש עולה בבוקר ואת הלילה היורד. הספר הזה נמצא בתוכי ומה שנכתב בו בא מהאופן שבו אני תופש וחווה את העולם. לבנות על זה סיפור שיכיל את המרכיבים העל טבעיים והרצון להכיל את המציאות הישראלית תוך התעסקות בדמויות שוליים - אלה דברים שבאים ממני. הספר הזה כרה מקום מחבוא שבו התחבאתי מהעולם הרבה זמן. מקום בו הרגשתי הכי נוח והכי מחודד והכי מבריק. היה שלב בכתיבה שבו הרגשתי שאני יכול לאבד שליטה ולתת לדמויות שלי להתנועע בזכות עצמן".
ומה רע ברצף כרונולוגי?
"אני לא אוהב כתיבה ליניארית, כלומר שדבר קורה אחר דבר. כשאתה בורא עולם כאוטי שפחות נענה לחוקי העולם המוכר, יש רצון להחריב את רצף הזמן המוכר לנו. זה הוליד את הרצון שהספר יקפוץ בין הזמנים. לא רציתי ספרות שבה הגיבורים יחוו את החיים במין שכבה שבה הכל
ניר ברעם בתל אביב. אני מרגיש שיש פה איזה שטאנץ שמייצג דמות של תל אביבי שעושה תרבות, שאני לא רואה איך היא יכולה להתגלם באמנות טובה
מובן ושלכל פעולה יש הסבר. בחוויה שלי אנחנו באיזה מקום חיים בתוך כאוס תודעתי, שומעים כל הזמן רעשים, זיכרונות וחלומות. אנחנו לא שולטים בתודעה שלנו ולמעשה משמשים רוב הזמן כנתינים שלה. היה חשוב לי להעביר בספר חוויה אותנטית שלא מספיק מיוצגת בספרות וחלק מזה היה הרצון לפגוע ברצף הזמן הריאליסטי. בהרבה רגעים בחיים שלי אני חווה אירוע ובזמן שאני חווה אותו אני כבר מתאבל על סופו".
אתה מבין שמדובר בספר קשה לעיכול?
"כן. אבל מתגובות של קוראים עד כה עולה שיש בו משהו חזק שסוחף אותך לתוך עולם אחר. התשוקה שלי היתה לכתוב רומן ולהכניס לתוכו את כל מה שאני חושב ומרגיש כלפי העולם, והרבה מאוד קוראים ירגישו שזה ניסיון קצת חדש לברוא עולם שלא נענה לחוקים של רוב הרומנים שנכתבים בארץ. רומן שנותן הרבה ושמעביר את הקורא חוויה שעובדת על כל החושים שלו".
מה למדת על עצמך בתהליך הכתיבה?
"עד הספר הזה לא הבנתי כמה אני זקוק לסימביוזה. הבנתי את זה כילד אבל לא הבנתי את זה כמבוגר".
הילד הפרוע של השכונה
יש כאן הרבה חומרים ביוגרפיים?
"החוויה הרגשית שעברתי בספר הזה עם הילדות שלי היא אדירה. הכתיבה הראשונה על הילדות ועל בית הכרם באה מתוך זעם גדול וממקום שהיה קשה לי עד כה להתמודד אתו. בפסיכולוגיה הרבה פעמים מדברים אתך על המשולש אב-אם-ילד ואילו אצלי זה היה דווקא הקשר עם חברת הילדים, המקום שבו חוויתי את ילדותי. כשכתבתי הרגשתי שאני בא לילד שהייתי ושהוא יושב שם עם המטען שהיה בו של הדחוי, וקשה לו ואין לו עם מי לדבר והוא מרגיש תמיד אאוטסיידר. בספר הזה באתי אל הילד הזה עם איזה מבט של מבוגר והרגשתי שאני חובש לו את הפצעים וקצת נותן לו קול. שאני מצליח לשים במלים את התחושות שהיו לו אז".
אולי הבשלת לנקודה שבה אתה יכול לשמש אב לאותו ילד.
"הרגשתי הזדהות מלאה אתו. הצלחתי להיות ביקורתי כלפי כל הדמויות בספר אבל לא כלפי הילד הזה. הילדות זה פרק שלא נסגר, שאני כל הזמן רואה אותו בחיי, בתגובות שלי לאנשים, בדברים הכי אלמנטריים שיש. למשל, אם אני מתקשר למישהו והוא לא עונה לטלפון זה מקפיץ אצלי כאלה חרדות. דברים שפשוט מזניקים אותי חזרה לילדות. אני זוכר את הילדות שלי בצורה מאוד טובה. אני זוכר המון אירועים וכשהתיישבתי לכתוב על בית הכרם, השכונה בירושלים שבה גדלתי, היה בזה אלמנט מאוד קשה. זה היה להודות בדברים שעד היום לא הודיתי בהם באמת. במציאות אף פעם לא דיברתי על כך".
למה?
"הייתי אאוטסיידר מוחלט. הייתי הילד הפרוע של השכונה. קראתי המון אבל הייתי הכי פרוע והכי אלים. התגובות שלי היו אלימות. גם השפה שלי היתה אלימה. מגיל שמונה-תשע הייתי אלים. לא הסתדרתי עם אף מסגרת, לא של בית הספר, לא של חוגים או מתנ"ס, לא עם ההורים ולא עם ילדים אחרים. לא סיפרתי להורים שלי שום דבר ממה שאירע לי מחוץ לבית. התביישתי. לא סיפרתי על 200 פעמים שעשו עלי חרם ושבכיתי ושסילקו אותי ממדורת ל"ג בעומר. הכל נשאר אצלי. זו גם הסיבה שהתחלתי לכתוב מגיל צעיר. עד גיל 18 חוויתי חוויות קשות שלא הודיתי בהן ושהתכחשתי להן. הייתי ילד מאוד בודד. הייתי הצעיר בבית ושני האחים שלי היו גדולים ממני בעשר-חמש עשרה שנה וגם הם לא ידעו מה קורה. רק במהלך כתיבת הספר הזה, בפעם הראשונה נכנסתי למקום של הילדות מעמדה של מבוגר. הרגשתי שלראשונה אני יכול לחמול על הילד ההוא ולהתמודד עם מה שקרה לו. כשהתחלתי לעבוד על הספר, חברים שאלו אותי למה אני מתעסק עם הילדות ולמה זה כל כך חשוב.
"לא מזמן הלכתי לחתונה עם החברה שלי רנה ורבין (עורכת ספרותית ב'ידיעות אחרונות') ופגשתי את אחד ההורים מבית הכרם, שהוא אחת הדמויות בספר. רנה הופתעה מהצינה שהאיש הזה הפגין כלפי כיום. אוקיי, הייתי ילד ועכשיו אני תופש את זה כחוויות טראומטיות, כאיזה מאבק של הטובים ברעים. אבל מה שהפתיע זה שגם אצלו סוג העוינות הזו כלפי הילד הרע שבא לקלקל את בנו הטוב, עדיין תקף. זה דווקא שימח אותי כי זה אישר לי שמה שאני זוכר אכן היה".
ומכאן שכילד לא היית רק חלש, אלא גם היה בך משהו מאיים?
"חוויתי את הילדות שלי כמאבק ומכאן שלא תפשתי את עצמי כחזק. כשכמה הורים מגרשים אותך ממשחק כדורגל ואומרים לך לא לבוא יותר למשחקים כי בעטת במישהו, אני מבין במבט לאחור שהיתה לי איזו יכולת לגרום לאנשים לפחד ממני. אבל בילדות הרגשתי חוסר אונים והעמדתי פנים של מישהו חזק. יש בספר ניסיון לחזור לילדות ממבט אחר ולא רק להבין ברמה הנרקסיסטית את הילד שהייתי ולומר כמה היה מסכן. צריך להבין שהתרחשו שם תהליכים מעניינים וחשובים כמו קריסה אמיתית של סוג של ישראליות נוסח בית הכרם. ראיתי איך היא מתפרקת ואיך היא מחפשת לעצמה מצפן חדש. ההורים האלה לא ידעו בדיוק איך לחנך את הילדים שלהם ואיזה ערכים להנחיל להם בעולם הקפיטליסטי החדש. אלה משברים ושאלות שהתנקזו אלינו הילדים. היינו סגורים בבועה האשכנזית של בית הכרם וכשהחלה האינטגרציה והעולם נכנס אלינו דרך הילדים שבאו מרוממה, היינו מבולבלים. בספר ניסיתי להבין את התהליכים האלה".
מתי התחלת לכתוב?
"התחלתי לכתוב יומן לאחר שאמי מתה מסרטן בשנת 95'. נשארנו בבית אני ואבי. נגמרו השבעה והשלושים ובשבתות נהיה שקט. לי לא היתה שום יכולת לתפקד עם המצב החדש וזה הציף אצלי את כל הפחדים. מה יהיה אם אבא ימות. לא היתה לי משפחה חזקה. שני אחי היו בחוץ לארץ, ופתאום גיליתי את הכתיבה. אמנם כתבתי מגיל צעיר סיפורים ושירים אבל זה היה גילוי שונה. התחלתי לכתוב יומן ובכלל לא חשבתי שאהיה סופר".
ומה כתבת ביומן?
"כתבתי מין דיווח מסודר של האירועים אבל מהר מאוד גיליתי שלא מעניין אותי לספר מה קרה לי. התחלתי לשקר. היה סיפור שכתבתי בזמן שאמי היתה חולה וקראתי לו 'הערות בשולי האובדן', שקשור לאותו יומן שכתבתי בחודשי חייה האחרונים. כתבתי כאמור את סדר האירועים והרגשתי שאני מתחיל לשקר, שאני בעצם לא יכול לספר מה קורה לי ולה, ואני ממציא דברים שלא קרו. לאחר מותה חשבתי שאני צריך לחזור לכתוב ביומן כדי שאזכור מה קורה ושוב מצאתי את עצמי משחק עם הדמיון. כתבתי שם חלומות שלי וזיכרונות שלא היו, והתחלתי לשבש זיכרונות. שם בעצם נולד הספר הראשון שלי" ("ספרי לי סיפור אהבה סגול", "זמורה ביתן", 98').
האם ב"מחזיר החלומות" היא דמות נוטשת ואגוצנטרית.
"אמי היתה ההיפך. מסורה, דאגנית ומבינה לצורכי הילד. כשהייתי קטן היא היתה מסורה מאוד והיה בינינו חיבור אישי חזק. ככל שהתבגרתי, התרחקנו. היא לא הבינה אותי ואני לא הבנתי אותה. היא כעסה מאוד כשנהייתי אלים וסורר בגיל עשר בערך. בגיל ההתבגרות זה נעשה עוד יותר קשה והיחסים אתה היו קשים מהבחינה המילולית. הייתי מאוד לא צייתן ולא קשוב לחוקים שלה ובלגניסט. דברים שהיו חשובים לה נראו לי שוליים ולצד המסירות שלה אלי בלבוש ובאוכל, נוצר חיץ רגשי חזק. היא לא ידעה מה קורה לי בחיים מחוץ לבית. כשהיא חלתה בסרטן נטרפו כל הקלפים. אי אפשר לומר שלא לקחתי על עצמי חלק מההאשמה. הייתי בן 16 וחצי כשהיא חלתה וזה היה לכאורה רגע שבו אפשר היה להגיע לאיזו הבנה או נחמה או קירבה, כי מהרגע שהיא אובחנה הבנתי שזה תהליך שמוביל למותה".
איך הבנת?
"קודם כל כי אני מאוד פסימי. גם הבנתי שהמחלה התגלתה בשלב מתקדם. כל היחסים שלי עם אמי היו בנויים על התיקון שיהיה יום אחד. מגיל צעיר היה ברור לשנינו שיהיה תיקון. היא אמרה, 'כשתהיה גדול, תוכל להבין'. היא הרגישה שאני לא מבין אותה ואת המחיר שהיא שילמה על מנת לתחזק ולהחזיק בית של ארבעה גברים".
נראה שעד הסוף לא הבנת אותה.
"לא הבנתי. רק אחרי שהיא מתה למדתי מי היתה האמא שלי באמת. אבי סיפר על המשפחה שלה. מוצאה היה ממשפחה ענייה שגרה ליד השוק והיא התביישה בזה שהיא יכולה להעריך משקל של עגבניות על המשקל לפי העין כי היו לה שעות רבות בשוק. לא הבנתי את יחסיה עם הוריה. לא הבנתי כשהיא אמרה לי, שלא אעשה לכיוונה תנועות מזרחיות מאחר שזה בא מאותו מקום שהיא באה ממנו, ממוצאה המזרחי. לאביה קראו מנצור והם באו מעדן. אמה היתה ממשפחת ס"ט ירושלמית מהמעמד הנמוך. לא הבנתי את היחסים שלה עם המשפחה של אבא שלי, על המורכבות של זה, למשל, סבי מצד אבי שהיה אשכנזי ושר בכנסת. התחלתי להבין אותה כדמות דרך סבתא שלי מצד אבי, שהיו לי אתה הרבה רגעים אינטימיים. הסבתא הזו מוצאה ממשפחה מזרחית מלבנון והיא פגשה את סבי המפא"יניק והיה לה קשה להיכנס לעולמו האשכנזי, מה גם שלא היתה משכילה. הבנתי הרבה דברים רק לאחר מות אמי. כמו למשל כמה איכזב אותה שלא נולדתי ילדה ושלא הייתי הבן המסור והאמפטי. הבנתי שלא היה תיקון כי לא הצלחתי. הייתי צעיר ולא מספיק חכם".
סלבריטי? אני?
טבעת כסף שאבני גרנט אדומות משובצות בה ענודה על אצבעו של ניר ברעם. הטבעת של אמו רות שמתה לפני כ-11 שנה בגיל 59 ממחלת הסרטן. היא נולדה בירושלים וגדלה במרכז העיר. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון עבדה כמנהלת לשכת שרי התקשורת עד שבן הזקונים, ניר, נולד. בעלה עוזי ברעם היה בנו של משה ברעם שהיה מראשי ציבור הפועלים בירושלים, ח"כ מטעם מפא"י ושר העבודה במשך כשלוש שנים עד 1977. בכורם נועם, 45, הוא איש נדל"ן בניו יורק, נשוי ואב לבת. הבן השני רן, 38, עובד בבנק.
ניר נולד בירושלים ב-1976 ולמד בבית ספר יסודי בבית הכרם והמשיך לתיכון שליד האוניברסיטה העברית. הוא היה תלמיד חלש. חלק מבחינות הבגרות השלים לאחר הצבא ("הייתי ג'ובניק במפקדת יחידות שדה. חייל בעייתי ביותר"). אחרי השחרור התעשת. תואר ראשון בספרות עברית השלים באוניברסיטת ת"א ועכשיו הוא לומד לתואר השני. ספרו הראשון היה רב מכר.
אתה מתוקשר מאוד. תיק העיתונות שלך עמוס למדי בהתחשב בגילך הצעיר. אתה בעצם סלבריטי, לא?
"שטות מוחלטת. כל האנשים שאני מכיר אומרים לי שעלי ללמוד לאהוב את עצמי ולהיות פחות ביקורתי. אני כותב רומן וזה כל מה שמעניין אותי באמת. הייתי בתאילנד עם חברתי רנה ורבין וכל יום כתבתי במשך שמונה שעות למרות שעמדתי מול הנופים היפים ביותר. משעה ארבע אחר הצהריים היינו ביחד והיא לא כעסה. הכתיבה זה מה שמעסיק אותי באמת וכל השאר זה צורכי פרנסה הכי פשוטים. יש גם זירות שאני שמרגיש שאני רוצה להשפיע עליהן. אני אדם מאוד פוליטי וכשקורה משהו שמרגיז אותי אני כותב, למרות שאני יודע שמאמרים לא משנים את העולם. יש מרכז אחד והוא הכתיבה. השאר זה לוויינים מסביב. כתיבה לא באה לי בקלות ואני לא כותב יותר מ-1,000 מלה ביום. זה בא לי קשה. ולמרות הקושי זה המרכז הכי חשוב בחיי".
הרומן יותר חשוב מהרומנטיקה?
"הספר הזה עוסק בשאלה כמה אהבה אפשרית ומה המחיר שמשלמים עליה כשנפש מתחברת לנפש. היום הרצון שלי חזק. היו לי שנים שהיה לי קשה להבין מה זה דורש ממני חוץ מלרצות ולבקש ולדרוש. היום אני מבין שיש להידרש לצד השני ולצרכיו כביטוי של אהבה. יש משפט בספר שהוא המשפט הכי חשוב על אהבה, שאהבה אמיתית זה הרגע שבו מישהו פוחד מהפחדים שלך כמוך. רואה את העולם בדיוק מהמקום שאתה רואה אותו".
וכיום אתה יודע לתת אהבה?
"אני עם רנה ורבין כשנה. תמיד היו לי מערכות יחסים ארוכות. אני אדם שאם תגידי לו שהוא צריך לשלוח מכתב מסניף הדואר, אני אחשוב במשך שבוע איך אני עושה את זה. אני לא מצליח לתפקד בפרטים הקטנים. קשה לי לקבל שאם אני רוצה עכשיו קשר עם בת זוגי, היא לא פנויה כרגע. מאז שאני ילד קטן כשאני רוצה משהו, קשה לי להחביא את זה ואני צועק שאני רוצה את זה עכשיו. כך שקשה לי לוותר במיוחד על המקום הזה של סימביוזה שבה שנינו ביחד כמה פעמים ביום, מאחדים מבט על העולם. באשר להורות, דווקא בזמן האחרון אני חושב על זה הרבה, איזה מין אבא אהיה. יש בי הרי צד מאוד נרקסיסטי ואני אצטרך ללמוד לא להיות עסוק בעצמי כל הזמן".
מה הם שלושת הספרים הישראליים שהשפיעו עליך?
"'ימי ציקלג' של ס. יזהר מאוד הרשים אותי. יזהר בא לכתוב על המלחמה הגדולה והפך אותה למשהו אחר לגמרי. הוא כתב עליה בשפה שבדרך כלל לא כותבים בה על מלחמות. מלחמה כה הרואית, ובחלק גדול מהספר הוא לא כותב על חיילים אלא על גברים שיושבים חסרי מעש ומחכים להפצצה ולא יודעים מה לעשות. היכולת שלו להסתכל על האויב באותו מבט היה ההישג הגדול והחדשני בשדה הספרות הישראלית. זה העיקר הגדול של ספרות, לקחת את המציאות המוכרת ולעוות אותה ולשכלל אותה באופן שלא ראינו. והשפה שלו כה מדהימה ומאז'ורית. חלק גדול מהיומרות הספרותיות שלי באו מהספר הזה.
"'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי היה ספר שאהבתי לקרוא אבל הוא סימל בעיני את המקום שאני לא רוצה להיות בספרות. זה נתן לי טקסט ריאליסטי מעולה שמנתח את הבורגנות הישראלית בצורה מבריקה ומרתקת. התשוקה שלי לספרות היא למקום שפועל על קואורדינטות אחרות לגמרי, כמו משיכה למאגי ולעתידי או עיסוק בשאלות מופשטות יותר כמו זיכרון וחלומות. אז הבנתי שיש ספרות כזאת והיא יפה ואני יכול לשאוב ממנה כמה דברים אבל זה לא אני.
"אני אוהב את הכתיבה של לאה איני בגלל התשוקה לכאוס ובגלל שאני מזהה בכתיבתה תשוקה אמיתית ממקום אמיתי, כי יש לה באמת מה לצעוק. כתיבה כזו, שלא מתעסקת בציונים פסיכולוגיים מטופשים ובאמת רוצה ללכוד את העולם מזווית אחרת, יש גם בספרים של יצחק לאור. אהבתי גם את 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. יש לי בעיות פוליטיות קשות איתו, אבל היה סיפור יפה וראית אצלו פתאום תשוקה חדשה בכתיבה. ספרים ישראליים אחרים שהשפיעו עלי היו 'עקוד' של אלבר סוויסה, שהיה הרומן המזרחי הראשון שקראתי והעניק לי נקודת מבט חדשה לחלוטין על המשפחה שלי; 'אמיליה ומלח הארץ' של יוסי סוכרי; 'אלף לבבות' של דן צלקה; 'מולכו' של א.ב יהושע, שהיה רומן ישראלי מבריק בעיני; 'חיי נישואים' של דוד פוגל; וגם הסיפורים הקצרים של מנדלי מוכר ספרים".
לקח לך זמן להרכיב את הרשימה הזו. אתה בעצם מושפע יותר מספרות זרה?
"החיבורים הטבעיים שלי הם לא ישראליים. הסופר הכי אהוב עלי הוא פרוסט. רומן שמאוד השפיע עלי הוא 'האיש בלא תכונות' של רוברט מוסיל, שעיצב גיבור שהכיל בתוכו את כל המורכבות של זמנו. כתביהם של סופרים צ'כיים כמו מיכאל וויוג ובוהומיל הראבאל, שההומור והדמיון שלהם הפעימו אותי. רומן גדול שהחדיר בי תשוקה מחודשת לספרות, אחרי שלא כתבתי שנתיים אחרי הספר השני, היה 'הסהרורים' של הרמן ברוך, עוד רומן רחב יריעה, שמציג חברה שלמה על כל מורכבויותיה בלי לוותר על הסיפור, הדמויות והעלילה. אין מה לעשות, ספרות ישראלית רובה ככולה היא ספרות שאני מתקשה לאהוב כי קשה לי עם הריאליזם הפסיכולוגי והבורגני. קשה לי עם רוב הצורות של הריאליזם שאין בהן משהו מיוחד".
איך אתה מוצא שקט?
"בהימורים אתה נכנס לאיזה מרחב שפועל לפי חוקים אחרים לגמרי, המשקיט את הכאוס שיש לך בראש והוא מין תראפיה מופלאה. ככה גם בקריאת ספר או בצפייה בסרט. בשבילי אלה דברים שאני עושה כדי לנשום. כי אני צריך פעם או פעמיים ביום את המקום הזה של שקט מוחלט, שכל האזור הזה אצלי במוח יהיה שקט. יש את זה בכתיבה הספרותית, ואחרי שהתפלשתי בתוך השקט אני יכול לצאת לעולם ולהתעסק בעריכה ולפגוש חברים ולעשות מחוות".
טלוויזיה?
"אני רואה כדורגל כאוהד של הפועל ירושלים. בתקופות מסוימות כמו עכשיו, כשיש פריימריז, אני צופה בתוכניות אקטואליה. יש סדרות שאני מאוד אוהב כמו 'באפי ציידת הערפדים', סדרה על טבעית. אני יכול לקחת מ'האוזן השלישית' את העונה הראשונה של הסדרה 'אבודים' ולראות אותה ביומיים כי אני לא סובל את הפרסומות בטלוויזיה ולא יכול לצפות בסדרות כשהן משודרות".
יש לך חבר'ה? אתה יושב במקום קבוע?
"אין לי חבורה ואני לא משתייך לשום קליקה. עוד מהילדות זה דבר שאני שונא. לכל אחד יש את תל אביב שלו והרומן שלי עוסק בזה. אני מחזיק בתל אביב שלי כמו שהיא מתוארת בספר בחורף ובסערה. שש שנים אני בעיר ואני מיודד עם רבים אבל כל האנשים שמייצרים או עוזרים לייצר את הדימוי המקומוני שלה, על הסמלים וההבלים האלה והמערביות והבילויים, אלה שמתחזקים את המטאפורות השקריות של תל אביב, איתם קשה לי כי אני לא חושב שמתפישות כה וולגריות אפשר ליצור ספרות אורבנית תל אביבית מעניינת. הזחיחות ושביעות הרצון העצמית של אנשים בעיר מאוד בעייתיות בשבילי. הצחוק והציניות. אני מרגיש שיש פה איזה שטאנץ שמייצג דמות של תל אביבי שעושה תרבות, שאני לא רואה איך היא יכולה להתגלם באמנות טובה.
"הרבה מהספרות שנכתבת בתל אביב על ידי תל אביבים צעירים ומבוגרים אין בה את הרצון לפרק את תל אביב ולצלול לעומקה ובטח לא לחשוב על ישראל ועל הישראליות. זה מתבטא אפילו בפוליטיקה, כולם מדקלמים את אותן סיסמאות פוליטיות בלי שום מחויבות אמיתית ובלי רצון לאתגר את העמדות שלהם או להציע פתרונות. המקום שלי הוא מקום של הרבה לבד. יש חודשים שאני לא יוצא בערבים בכלל. אי אפשר לתפוס את הדור שלי דרך אנשים שחיים רק בתל אביב. חלק מהמהלך של הספר שלי הוא ניסיון לחבר את תל אביב לישראל. לשלוף אותה מתוך הדימוי של עצמה ולחבר אותה לישראל המיוזעת, הכאוטית וגם הענייה".
כעורך הוצאת ספר על האשכנזים ועכשיו אתה עורך ספר על זהות מזרחית. מה עם הזהות שלך?
"כשהייתי צעיר מוקדי הזהות שלי היו מזרחיים. אהבתי את אלי אוחנה, את הפועל י"ם ואת סבתא גרציה, אם אבי המזרחית. רוב המשפחה שלי היא מזרחית, להוציא הרבע האשכנזי בגלל הסב מצד אבא. כך שהמשפחה מורכבת מאשכנזים מזרחיים. גדלתי כאשכנזי בשכונת בית הכרם שהיתה אשכנזית אבל בבית ספגתי מזרחיות מאמא והסבתות. כשהייתי ילד היתה לי בעיה עם האשכנזים למרות שלא הבנתי שהם מייצגי ההגמוניה השלטונית. ההזדהות שלי עם המזרחיים שהגיעו מרוממה לבית הכרם היתה אינסטינקטיווית. הרגשתי שיש משהו בהתנהלות שלהם שאני מזדהה איתו.
"בסדר, הם ראו בי אשכנזי, הבן של עוזי ברעם. תראי, גם היום הזהות שלי היא מקום מורכב ומאוד מסובך. קשה לי להגדיר מה אני. יש לי שאלות. אני לא מקבל את השיוך שלי כמובן מאליו ואני תועה בין שתי הזהויות ומנסה להבין מהי כל אחת מהן. ככל שקשה לי להציב את עצמי ולדעת בדיוק מה אני, זה המקום שמפרה אותי מבחינה אמנותית. חלק מההתעסקות שלי בנושא מוצאת את ביטויה בספרים שאני עורך וכאמור גם ברומן שכתבתי. רצון להבין את עצמי ואת המקומות מהם באתי.
"לפי דרך הבחירה בעמיר פרץ ניכר שחלק מישראל הוותיקה רואה את ראש הממשלה כמין חלופה אשכנזית מהוגנת עם שיער לבן ומתקשה לקבל דמות שונה מישראל האחרת. לא נראה לי שאני הולך להתגייס למענו. שמחתי שהוא נבחר והאמנתי בדרכו ואני חושב שהוא צריך להציע חלופה ברורה מבחינה חברתית ומדינית. אני חושב שחלק מהרשימה של מפלגת העבודה שנבחרה עכשיו לא מזוהה עם הנושאים של עמיר פרץ. זו עדיין מפלגת מעמד ביניים אשכנזית ברובה".
אתה חרד לקראת צאת הספר לחנויות?
"שלחתי למישהו SMS, 'שלחתי לך את הספר. אם תאהב אותו, מאוד אשמח לשמוע ממך. אם לא, נתראה בגיהנום'. אם מישהו יגיד לי שהוא אוהב אותי ואני מקסים וחכם אבל 'מחזיר החלומות' הוא לא משהו, לא אוכל לקבל את זה. אני שולח את הספר לעולם ובעצם אני יוצא עירום לרחוב ואם מישהו יגיד שזה פחות יפה זה יהיה נורא. כל דבר שמישהו אמר אי פעם על ספר שלי חרוט אצלי בזיכרון. בעיקר דברים פחות טובים. אם ארגיש שאני מאוים, אני יכול לצאת לקרב. מצד שני יש את הפחדים והחרדות ואני רוצה סך הכל שיגידו לי שזה מצא חן בעיניהם. הרבה שנים לאחר בית הכרם היה לי רצון להוכיח לכל העולם ולמשפחה שלי שאני לא הילד שרק עושה בעיות. אני עוד אראה לכם משהו".*
