מיכל ארבל היא הילדה שבגיל 13, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הסעירה את המדינה כשהשתלשלה בחבל למעמקי מערת המכפלה. היום היא חוקרת של עגנון, שעדיין לא מבינה איך אביה השב"כניק העז לסכן את חייה בשירות האומה
ד"ר מיכל ארבל בביתה (בתמונה הקטנה : בילדותה). אני מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה ממוסלמים שמאמינים במקום הזה
צילום: רוני כנעני
כמי שמגדירה את עצמה אמא-אידיאלה ומדברת עם שני ילדיה לפחות פעם ביום, אף ששניהם כבר סטודנטים שעזבו את הבית מזמן, ואחד מהם לומד באנגליה, מעידה ד"ר מיכל ארבל שאינה מנסה לפצות על דבר, כי היתה לה דווקא ילדות טובה. ארבל, חוקרת ומרצה לספרות עברית, גדלה במושבה הגרמנית בירושלים בבית חילוני ציוני שדיברו בו רק עברית. כשהיתה בת שמונה הפתיעה את בני משפחתה כשביקשה שיעשו קידוש בערב שבת. "כבר אז היתה לי זיקה לעולם הקודם של המסורת", היא אומרת.
בהיותה בכיתה ט', בגימנסיה רחביה, התרחקה עוד יותר מאביה, יהודה ארבל, שהיה בכיר בשב"כ. "התחלתי בפעילות פוליטית בחוגי שמאל כמו 'מוקד' ו'תכלת אדום', וניתקתי את עצמי מהעולם של אבי, עולם שאף פעם לא הייתי שייכת לו". כעבור שנה, הפתעה נוספת. "האדם הראשון שהתאהבתי בו, באיך שהוא חושב, באיך שהוא מבין, באיך שהוא כותב, היה רש"י. זה היה בכיתה י'. לימדו אותנו גמרא, והתאהבתי ברש"י, שכמובן לא היה האהבה היחידה בחיי". בתפר הזה נשזרת גם אהבתה הגדולה לכתביו של ש"י עגנון. ועכשיו רואה אור ספר מחקר שלה על יצירתו, "כתוב על עורו של כלב".
פרשה אחת מעיבה אידיאולוגית על ילדותה הטובה. היא היתה ילדה שובבה וסקרנית, והרבתה לקרוא ספרי מסע והרפתקאות שעיצבו את עולמה. את התכונות הללו, בצירוף העובדה שהיתה בעלת גוף דקיק במיוחד, ניצל היטב אביה, כששילשל אותה ב-1968 במבצע חשאי ולא הכי אחראי, באמצע הלילה, כשהעיר חברון נתונה בעוצר, דרך פתח צר למערת המכפלה, כדי ללמוד על מבנה המקום הקדוש שהכניסה אליו נאסרה על יהודים זה 700 שנים.
היא היתה אז רק בת 13 והמעשה של אביה כה הדהים את שר הביטחון משה דיין, עד שביקש לפגוש את הילדה המיוחדת פנים אל פנים. "לא פחדת מנחשים ומעקרבים?" שאל, והיא שמטה כתפיים ואמרה בתום, "לא, היה לי פנס". "היינו משפחת שטיילה המון וביקרנו בלא מעט מערות", היא אומרת עכשיו. "כמי שבלעה ספרי הרפתקות זה נראה לי אז כהרפתקה מהממת".
אביה היה ראש מחוז ירושלים בשב"כ, שהורחב לאחר הכיבוש של יוני 67' וכלל גם את הגדה המערבית. ארבל, שהחל להקים את המערך המודיעיני בשטחים, גייס אז קבוצה של צעירים שכונו "נערי ארבל" ובהם יעקב פרי (שהתקדם לראשות השב"כ), וראובן חזק ופלג רדאי הזכורים מפרשת קו 300. "אף פעם לא דיברתי אתו על עבודתו", אומרת בתו מיכל. "רציתי לבנות את חיי ולא לחפור בדברים שאני לא יכולה לתקן".
ידעת מה הוא עושה?
"לא היו סודות בבית. הורי לא שיקרו ואבא לא הביא את העבודה הביתה. הוא אמר לי הרבה פעמים שאין שום דרך לשלוט על אוכלוסייה כה ענקית של ערבים. בשלבים מוקדמים אחרי מלחמת 67' הוא חזה שיהיה בשטחים מרי אזרחי".
הפתעה למשה דיין
בתחילת אוקטובר 68' זימן דיין ללשכתו
יהודה ארבל ובתו מיכל (למטה: הילדה משתחלת אל החור במערת המכפלה). אבי חשב שזה יפסיק את המתח בין יהודים לערבים
את יהודה ארבל, ואמר לו שהוא מוטרד מן העובדה שמתנחלים הקימו בית כנסת במבנה של מערת המכפלה. "אינני רוצה מלחמת דתות", הסביר לו, ואמר שהוא מחפש פתרון שיפריד בין שני הצדדים: "מערת המכפלה נמצאת מתחת לרצפת המסגד, במפלס נמוך יותר. אם נמצא כניסה מבחוץ אל המערות, פתרנו את הבעיה. היהודים ייכנסו אל המערות מלמטה ויתפללו שם, והמוסלמים למעלה".
ארבל התלהב מהמשימה, שנקראה "מבצע אבות", בעיקר בגלל החריגה מן "השגרה היומיומית", ולאחר מעשה העלה על הנייר את קורות הפרשה. ראשית היה עליהם ללמוד "מה כיוון המערה למטה, על מנת לקבל אינדיקציה באיזה צד עלינו לחפור בחוץ". הוא יצא לסיור במקום ונפגש עם הממונה הערבי, שייח' עטאף, שהראה לו בצד המערבי של המסגד פתח עגול, שדרכו אפשר להסתכל למטה. השייח' סיפר לארבל שבילדותו נהג אביו, שהיה גם הוא הממונה על המסגד, להורידו למטה כדי "לנקות את המקום מניירות". הניירות היו בקשות של מאמינים שנזרקו פנימה, יחד עם מטבעות ושטרות כסף.
ארבל זיהה מיד את האפשרות להיכנס אל המערה מן המסגד. כל מה שנותר לו היה לחכות לרגע המתאים. הרגע הגיע ב-10 באוקטובר 68', חול המועד סוכות, כתב ארבל. בצהריים נזרק רימון על מבקרים יהודים במדרגות הכניסה הראשית למסגד. 40 נפצעו, על חברון הוטל עוצר והמסגד נסגר. "ידעתי שאולי זאת הזדמנות בלתי חוזרת לבצע את הביקור במסגד", כתב ארבל.
הוא נסע הביתה. "שאלתי את אשתי אם לדעתה בתנו מיכל בת ה-12" - הוא טעה, היא היתה בת 13 - "תסכים ולא תפחד לרדת דרך חור צר לעומק מערה חשוכה. תגובתה היתה מיידית. היא אמרה שמיכל לא רק תסכים, אלא גם תשמח. הסברתי שמדובר במערת המכפלה. קראנו למיכל והצגנו בפניה את המשימה. אשתי צדקה כרגיל. מיכל שמחה וגילתה התלהבות רבה".
שעות אחר הצהריים נוצלו להדרכה: הילדה למדה לצלם ולשרטט חלל בנוי ("אילצנו אותה מספר פעמים לשרטט את הבית"), לקבוע כיוונים על פי מצפן ואיך כותבים דו"ח. "לאחר התרגול המייגע הלכה לישון, תוך הבטחה שאעיר אותה בלילה".
ארבל התקשר אל רחבעם זאבי, אלוף הפיקוד: "הודעתי לו שעלי לבצע משימה סודית במערה ולצורך זה אני רוצה סידורים מיוחדים, הרחקת השמירה מסביב וסיוע של סגן המושל". הוא הזמין כמה "אנשי מקצוע" וציוד לשעה עשר בלילה. בפרק שכותרתו "הביצוע" הוא מתאר איך העיר את ילדתו, עטף אותה בשמיכה ונסע אתה לחברון. לאחר שהכניסו את הציוד לתוך המסגד, "שלחתי את הנהג שלי להביא את 'החבילה' שבתוך המכונית. הוא הביא את השמיכה על גבו וכשמיכל יצאה מתוך השמיכה, הבחורים שהיו במקום הבינו מיד מה כוונתי וחשבו שדעתי נטרפה עלי".
הילדה נקשרה בחבל. "הצלחנו לדחוס אותה דרך החור, אשר קוטרו היה 28 ס"מ. החשש היחידי היה שאין אוויר למטה ואם תתעלף לא נוכל לבוא לעזרתה. משום כך נתתי לה גפרורים ונר לשם בדיקת האוויר". ארבל כותב שהירידה עברה בלי תקלה והוא תחב את ראשו אל החור והאזין לתיאוריה: בקיר המערבי זיהתה שלוש מצבות, שתיים חלקות ואחת מעוטרת. בצד המזרחי היה פתח ובהמשכו מסדרון. הוא הורה לה להתקדם במסדרון ולמדוד בצעדים את האורך והרוחב של החלל.
"היא נכנסה למסדרון ויותר לא שמענו את קולה, אך לפי החבל שנמשך אחריה שיערתי שהתקדמה כ-20 מטר. כעבור כמה דקות אשר נראו ארוכות, חזרה וסיפרה שהמסדרון נגמר במדרגות העולות כלפי מעלה ונגמרות במעין משטח קטן. מעל ראשה ראתה ווי ברזל שהחזיקו אבן גדולה".
מיכל צוידה במצלמה, בנייר ובעיפרון, והתבקשה לצלם ולשרטט את המקום על כל פרטיו. המשימה כולה ארכה כשלוש שעות וחצי, והסתיימה בשלוש לפנות בוקר. ארבל הנרגש שלח את הסרטים לפיתוח והדפסה כדי שבבוקר, כשדיין יבוא לסיור במקום, תחכה לו הפתעה. כשדיין ירד מההליקופטר הגיש לו ארבל את הצילומים ואת השרטוטים שעשתה בתו. דיין המופתע שאל איך הם עשו זאת. "אמרתי לו שהורדתי דרך החור את בתי. הוא עצר בדרכו ושאל אותי: 'השתגעת?'"
פגיעה ברגשות המאמינים
בשיחה עכשיו זוכרת ארבל שירדה אל המערה רק עוד פעם אחת. ב-18 באוקטובר היא שולשלה פנימה שוב, כדי לבדוק לאן מוליך המורד בעומק של חצי מטר מתחת לרצפת חדר המצבות. מהדו"ח שכתב אביה מתברר שהיתה גם פעם שלישית. בנובמבר 68', כתב ארבל, בארבע אחר הצהריים, פוצצה עמדה בנויה של צה"ל ליד המערה. העמדה לא היתה מאוישת; ילד ערבי נהרג ושני מבוגרים ערבים נפצעו. "היתה זו הזדמנות נוספת לביצוע ביקור, שוב באמצעות מיכל".
הפעם ביקשו ממנה "להוציא את המצבה המקושטת ממקומה. זאת משום שלפי הערכתי מצבה זו חסמה את המשך הדרך אל המערות או לחדרון נוסף. מיכל התאמצה מאוד אבל ללא הועיל". בעיתון ירדני נכתב שפיצוץ עמדת צה"ל בחברון היה מעשה פרובוקציה של המתנחלים, "שאותם רואים בזמן האחרון בכל מיני מקומות מסתור בסביבת מערת המכפלה".
הילדה מיכל זכתה מאז למקום של כבוד בהיסטוריה של מתנחלי חברון, אבל אצל ד"ר מיכל ארבל השאירה הפרשה מטעני כעס שניכרים גם היום. היא לא התראיינה על כך כל השנים, וגם לאחר מותו של אביה ממחלה קשה ב-84' דחתה פניות לספר על המבצע ההוא, שממניעיו וממטרותיו היא מסתייגת. מנקודת המבט שלה היום, הוריה גם נהגו בחוסר אחריות. "אני לא הייתי עושה דבר כזה לילד שלי. הורי, זה סוג אחר של הורות. שילשלו אותי עם חבל, פנס ונר לבדוק אם יש שם חמצן. היית מכניסה ילד שלך למקום שאולי לא חוזרים ממנו? מה היה קורה לו הייתי מאבדת את ההכרה? זה נורא מטורף ולא אחראי".
מה הניע אותם?
"אבי חשב שזה יפסיק את המתח בין יהודים לערבים. הם האמינו בפתרונות כאלה. גם לאחותי וגם לי היה ברור בגיל מבוגר יותר, שבנושאים מסוימים אין לנו דיאלוג אתם. כששאלתי את אמי למה היא אמרה כן, היא ענתה לי, 'את רצית', כאילו שיכולתי לקחת אחריות. היא לא חשבה שזה מסוכן. אני זוכרת שהורידו אותי בפעם הראשונה ועמדתי על ערימה ענקית של פתקים וכסף. הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. אחר כך זחלתי במסדרון".
לא פחדת?
"לא, לא פחדתי".
במה היו הורייך שונים מהמתנחלים, שלוקחים את ילדיהם לקו החזית כשבפיהם הרטוריקה הציונית של תקופת החלוציות?
"הורי מעולם לא דיברו במושגים של 'למען המולדת'. זה לא היה משהו שצריך להטיף לו ולא היתה התחזות או צדקנות: זאת היתה האמת שלהם, הם לא זייפו שם. הם היו מאוד ציוניים וזה לא היה נושא לדרשות חינוכיות. אבל אף אחד אחר לא שילשל את הילדה שלו למערה. היום, כשחיפשתי במסמכים המעופשים האלה לבקשתך, ראיתי שאבא כתב בדו"ח שלו שהחיילים היו בהלם ממה שהוא עשה".
בצעירותה זה היה מקור למבוכה. "לא חשבתי על זה, רק הסתרתי והסתרתי, והחברים המעטים שידעו עשו ממני חוכא ואיטלולה וקראו לי חסמב"ה. הסתרתי את זה בכל הכוחות כי היתה לי תחושת אשמה. הרגשתי חרטה ואחריות, למרות שלא היה לי אז שיקול דעת ולא בחרתי לעשות מה שעשיתי. רק אחרי שילדתי את בתי נעמה, בגיל מבוגר יחסית, תפשתי מה הורי עשו. אני לא מעלה על דעתי שהייתי יכולה לשלשל ילדה שלי לתוך מערה כשאני לא יודעת מה יקרה לה שם למטה, ושאם יקרה לה משהו, איך יוציאו אותה משם?"
ועוד בצעד לא חוקי בעיר ערבית הנתונה בעוצר ובאתר קדוש לתושביה.
"שום דבר שקורה תחת כיבוש אינו חוקי, כי הכיבוש עצמו הוא מהלך בלתי חוקי. אני מרגישה סוג של אשמה וחרטה, בראש ובראשונה כי זו פגיעה ברגשות של מאמינים. אני מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה ממוסלמים שמאמינים במקום הזה. אשר להורי, היה בהם ובבני הדור הזה משהו של אדוני הארץ".
הרבי מריל סטריפ
כשמלאו לה חמש שנים, ב-1960, עברה המשפחה לחיות שנתיים בקלן, גרמניה. אביה, שהיה אז קצין משטרה, סופח למוסד ואמה חנה עשתה פוסט דוקטורט בפיסיקה. ב-62', כשנולדה אחותה רות, שבה המשפחה לישראל.
לאחר שירות צבאי כפקידה החלה ב-75' ללמוד באוניברסיטה ספרות עברית ופילוסופיה וסיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. מנישואיה לרוני תור נולדו נעמה, סטודנטית למשפטים בת 26, ושאול, בן 21, סטודנט ללימודים קלאסיים בקיימברידג'.
ב-82' הזמינה אותה בתיה גור ללמד ספרות בתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, וב-91' היא חזרה אל האוניברסיטה, וסיימה בהצטיינות יתרה לימודי תואר שני בספרות עברית. את התואר דוקטור קיבלה בשנת 2000, ולימדה שנה כמרצה-אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. כשחזרה התקבלה למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, משם פוטרה כעבור חמש שנים. החל מהשנה היא מלמדת כמרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב.
עכשיו היא נמצאת בשלבים האחרונים של כתיבת ספר על דרכי הסיום בסיפורת, ועורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת ספרי בלשים שנקראת "חשד". כדי להשקיט את התזזית שאוחזת בה רוב שעות היום היא רצה כמה פעמים בשבוע, שבעה ק"מ כל פעם, ועושה יוגה פעמיים בשבוע "כדי לשחרר עודפי אנרגיה וכדי לשמור על איזון".
ספרה "כתוב על עורו של הכלב" (שהופיע בסדרת "מסה קריטית", בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון וכתר) מיועד לסטודנטים ולאנשי מקצוע, ולחובבי כתביו של עגנון. פרופ' דן מירון אומר שזה "הישג של ממש, ספר מעניין וחשוב, המהווה תוספת חשובה לספרות על עגנון, שהיא הספרות המחקרית הרצינית ביותר בספרות המחקר העברית".
"הספר הוא המאבק הגדול של החיים שלי", אומרת ארבל. "יש לי אנרגיה פרשנית עוד מתקופת התיכון, הרי התאהבתי אז ברש"י".
למה דווקא עגנון, ועוד היום?
"יש משהו בעגנון שכנראה נוגע בשורש נשמתי. הוא סופר ענק, גאון, מרתק, מרגש, והתפישה שלו - גם את הנפש האנושית, גם את החברה ואת התרבות שבה חי, גם את ההיסטוריה של זמנו - היא עמוקה ורחבה, ומה שצריך לשאול הוא, למה לא כולם קוראים עגנון כל הזמן. אבל כשאת שואלת אותי את השאלה הזאת, פתאום אני תופשת שאף פעם לא הירהרתי בדבר הזה ברצינות, מה באמת יש בעגנון עבורי, מה גרם לי לדבוק בו כל כך הרבה שנים של קריאה ושל לימוד ושל כתיבה. מה הדבר שאני מחפשת שם, בדברים שנכתבו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
"מה שעולה לי בראש כתשובה זו סצינה מסרט, הסצינה שפותחת מיני סדרה ששמה 'מלאכים באמריקה', שמתרחשת בבית ההלוויות במנהטן, ורבי ישיש מספיד זקנה שהלכה לעולמה. הוא פונה לקהל, לבנים ולנכדים של האשה הזאת, ואומר להם שהוא לא זכה להכיר את הנפטרת, אבל הוא מכיר את הסיפור שלה, משום שהסיפור הזה הוא גם הסיפור שלו עצמו. והוא מספר להם את הסיפור של האשה שלא הכיר: איך היא נולדה וגדלה בשטעטל במזרח אירופה; ואיך יצאה משם ועשתה את המסע הגדול והגיעה לאמריקה, לעולם אחר, לשפה אחרת, לחברה ותרבות אחרות, בעצם לזמנים אחרים. הרבי אומר לאבלים, שאת המסע הגדול הזה שערכה הנפטרת גם הוא עשה; אבל הם, הצעירים, לא עשו אותו.
"ואז הוא אומר להם משהו נוסף, ואל הדבר הזה נדרכתי. הוא אומר להם, שלמרות שהם עצמם מעולם לא עשו את המסע שעשתה האם, בכל זאת הם חוזרים ועושים אותו כל יום ויום, כשהם קמים בבוקר והולכים לעבודה, ועורכים קניות ומבלים, וחוזרים בערב הביתה. המסע הזה מונח על כתפיהם, או נמצא באחורי ראשם, והם לוקחים אותו אתם לכל מקום.
"הסיפור הזה של הרבי עשה עלי רושם, אולי משום, כפי שהתברר לי רק לאחר זמן, שמי ששיחקה את הרבי בכזה שכנוע היתה מריל סטריפ, ואולי בגלל הדברים עצמם, כי אני הרגשתי שהסיפור הזה איכשהו חל גם עלי".
איך בדיוק?
"ההורים שלי ידעו בערך שבע או שמונה שפות, אבל אתי הם דיברו רק עברית, ואני אדם שיש לו רק שפה אחת. גם בבית סבתי וסבי, זושה וחיים הניג, דיברו רק עברית. שניהם נולדו למשפחות של חסידי גור מקרקוב, אבל בנעוריהם עמדו על דעתם והפכו ציונים, חילונים וסוציאליסטים. הם לא העלו על דעתם לדבר אתי יידיש או פולנית, רק עברית. כמובן שלא הם ולא הורי לא העלו על דעתם לקיים איזשהו טקס דתי בבית.
"פעם אחת, כשהייתי בערך בת שמונה ושלחו אותי בקיץ לסבתא ולסבא בתל אביב, ביקשתי מהם ביום שישי שיערכו קידוש. הם התרוצצו בבית, שמחים כמו ילדים, ואספו חפצים, וערכו קידוש ושרו זמירות והיה מאוד עליז ושמח.
"על העבר באירופה לא דיברו הרבה, לא אצלם וגם לא בבית הורי. אני גדלתי על ההכרה שהקיום שלנו כיהודים בגולה היה קיום פגום לגמרי, קיום חסר כבוד. הוא היה תוצאה של קטסטרופה לאומית, והביא לקטסטרופה לאומית. הציונות תיקנה את המצב הזה, וזהו. כילדה קיבלתי עלי לגמרי את הוודאות הזאת, כי ההורים עצמם היו משוכנעים בה בכל לבם. אבל כנראה שהעבר הלא מדובר, שכביכול אין לו ממשות חיובית, שממנו גם אני הגחתי, גם אם נולדתי בירושלים, כן העסיק אותי. המסע שמתאר הרבי מריל סטריפ ישב לי על הכתפיים, נמצא באחורי הראש ליד זיכרון התאהבותי ברש"י".
בספר את מתחקה גם אחר הצורה שבה עגנון תופש את מעשה האמנות.
"הכתיבה על האמנות היא כתיבה על הכתיבה, היא גילום של ההתבוננות של עגנון בעצמו כסופר, כיוצר. השם של הספר, 'כתוב על עורו של הכלב', לקוח מרומן של עגנון, 'תמול שלשום', מרגע מכריע שבו הגיבור, יצחק קומר, צבע וצייר שלטים, כותב במכחול שבידו שתי מלים על עורו של כלב חוצות. המלים הללו משנות את גורלו של הכלב, שעד סוף הרומן מתרוצץ ומבקש לדעת מה זה כתוב עליו, על הגוף שלו. יצחק, לעומתו, כביכול יודע יפה מאוד מה הוא כתב על הכלב; אבל בעצם הוא לא באמת יודע. בעיקר הוא לא יודע שמה שהוא כתב על הכלב הוא כתב בעצם על עצמו.
"עגנון מתבונן בדבר הזה, באקט של הכתיבה, בכך שהוא מוסב על משהו חיצוני, דהיינו על כלב חוצות, אבל גם על עצמך, על הכותב; והוא מתבונן בכך שאי אפשר שלא לנסות להבין מה כתבת על עצמך, אבל גם אי אפשר באמת להגיע אל הדבר הזה, אתה לא יכול לקרוא את מה שכתוב עליך, על עורך שלך. ובהתבוננות הזאת של עגנון אני מתבוננת.
"עגנון, כסופר, הוא כל מיני דברים: הוא אדם שזוכר את ילדותו, הוא גבר שיש לו כל מיני יחסים עם נשים, הוא איש שקורא ושומע וחושב, הוא גוף שמתענג על קרירות המים ברחיצה בים, הוא יהודי שהיגר מעולם המסורת לבית החדש בארץ ישראל, וכן הלאה; ולכל הדברים הללו יש ביטוי במה שהוא כותב. אבל הוא גם אדם שכותב, סופר, וגם לזה יש ביטוי במה שהוא כותב.
"עגנון התחיל לכתוב ולפרסם בגיל צעיר מאוד, וכתב כל חייו, עד זקנה ושיבה, והוא מתאר את הדבר הזה, את מעשה האמנות, מעשה היצירה, שוב ושוב בסיפורים וברומנים הללו. וכמובן שהמחשבה המשתנה והמתפתחת על הכתיבה נוגעת לכל העניינים האחרים שהזכרנו; הכתיבה אינה מתרחשת בחלל ריק, היא יוצאת מהחיים עצמם ומוסבת עליהם".*
