בראיון שהעניקה לפני שלוש שנים סיפרה רות אלמוג, הסופרת ילידת הארץ ובת להורים יוצאי גרמניה, על אחד מביקוריה הראשונים שם: "הלכתי ברחוב ופתאום זה כאילו להיות בבית-כנסת - כולם מדברים גרמנית! זה כמו לבוא הביתה, כמו לחזור לילדות... תחושות שעוררו בי רגשי אשמה איומים". בהמשך היא סיפרה כי "בגרמניה אני אוספת סיפורים. לא את כולם כתבתי. איני יודעת אם אצליח אי פעם לכתוב את כולם" ("מכאן", גיליון ד' , ינואר 2005).
התשוקה לגרמניה - על המשיכה, האימה והדחייה שהיא מעוררת והרצון לספר את סיפורה - היא אחד הזרמים התת-רקעיים המרכזיים של התרבות הישראלית ושל הספרות העברית כבר שנים רבות. גם אלמוג עסקה בה ביצירותיה בצורות שונות. בספרה "האגם הפנימי" (הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2000) מתוארת הגיבורה הראשית כנכדה לפושע נאצי, אך גם כבת לניצול שואה יהודי. אך למעשה, כבר ברומן הראשון שפירסמה, "בארץ גזירה" (עם עובד, 1971), שבמרכזו נסיעה למחוזות גרמניים, עסקה אלמוג ביחסיה של המספרת היהודייה עם אשה ששמה מריאנה - גרמנייה בעלת "עיניים יהודיות", הנושאת בגופה ובנפשה את אשמתו של אביה הנאצי.
נראה שאת עלילת היסוד המוקדמת הזאת אלמוג כמו שבה וכותבת ב"זרה בגן עדן". לכאורה זה סיפור נוסף על יחסים בלתי אפשריים ועמוסי תחושות אשמה, ועם זאת גם מלאי קסם, בין יהודים-ישראלים לבין גרמנים אחרי השואה. עלילתו מסופרת מפיה של פאטי, ציירת ישראלית המוזמנת להתארח במשכן אמנים בגרמניה. בינה ובין אנדריאה, המשוררת הגרמנייה שהזמינה אותה למקום, מתפתחים יחסי ידידות-התאהבות מורכבים, המשתרעים על פני יותר מעשור, והם הציר שעליו נעה עלילת הרומן.
אך סיפור המפגש עם אנדריאה, שהעבר של משפחתה בשנות המלחמה נותר מעורפל, אינו היחיד שאותו כותבת פאטי. הוא שזור בסיפוריהם של גרמנים רבים אחרים, הנחשפים במפגש שלהם עם הציירת הישראלית: מחלון משכן האמנים שהיא גרה בו נשקף מתבן של יהודי שנשרף בליל הבדולח, ובסביבתו היא פוגשת באוטו בקר שרצח את אביו, ובדמויות נוספות. הסיפורים הללו שלובים בזיכרונותיה של פאטי מביקורה הראשון בגרמניה בסוף שנות ה-60.
להבין את האחר
הקריאה, בעיקר בחלקו הראשון של "זרה בגן עדן", עשויה להטעות, כשנדמה שזה אינו אלא סיפור על האופן שבו כאבה של יהודייה בת לניצולי שואה מהדהד את האשמה הגרמנית, ועל האופן שבו מובילים הכאב והחמלה המשותפים לאיזו
רות אלמוג
גאולה או קתרזיס. כבר בראשית הרומן מתוארת הדרך שבה אנדריאה נושאת את מזוודתה של פאטי כ"כפויה לקבל על עצמה מעמסה כבדה יותר, כבדה כאשמה שאולי רדפה אותה". דימויים דומים לאלה חוזרים שוב ושוב. אבל ככל שהקריאה בספר הולכת ונמשכת, מתבהרת מתוכו באופן ברור יותר גם שאלה אחרת, יסודית יותר, הנוגעת לקושי העצום לגעת, להבין או להכיל את כאבו או את סיפורו של האחר, והיא עולה כבר במוטו של הפלוסוף לודוויג ויטגנשטיין בפתיחת הספר: "אם אני צריך לדמות כאב של הזולת לפי הדגם של הכאב שלי-עצמי, אזי אין זו משימה כה קלה".
מן הבחינה הזאת, מה שעומד במרכז הסיפור אינו בהכרח "חיפוש השורשים" של פאטי היהודייה בגרמניה, אלא האופן שבו היא מתבוננת באחרים. נראה לי שלא במקרה פאטי מוצגת כ"ציירת נופים", אך בשהותה בגרמניה היא עסוקה בפועל בעיקר בציור דיוקנאות. שיחותיה עם האנשים סביבה נדמות לעתים כמעט כראיונות עיתונאיים שבהם היא מנסה לחלץ פרטים, להרכיב סיפור, לדעת את האחר.
פאטי (ודרכה הקוראים) יכולה לדעת את מגע עורה של אנדריאה. היא שואפת לקרבה את ריח הבושם שלה ששמו "קיסמט", גורל. היא מאזינה לשיריה. היא משוחחת אתה, לנה בביתה, חווה את הידרדרותה הנפשית ומנהלת אתה מערכת יחסים שיש בה אהבה עצומה אך גם שנאה, ניצול ונתינה. ועם זאת, דמותה הסוערת של אנדריאה נותרת לאורך הספר כולו לא מפוענחת, לא מסופרת עד הסוף, כמו גם קורות חייה והסיבות לסבלה - עד לפרידה הבלתי נמנעת ביניהן, המתוארת גם היא כסיפור אגדה בנוסח גרמני: "היה היתה לי חברה גרמנייה. נפגשנו לראשונה בסתיו של שנת 1990. מקץ ארבע-עשרה שנים אבדו עקבותיה. אולי הלכה לטייל ביער ונפלה טרף בידי מכשפה שמבשלת ילדים ואוכלת אותם. אחרי הכל, נשארה ילדה".
בפגישתן הראשונה שרות פאטי ואנדריאה יחד את השיר "זרה בגן עדן", שבו נאמר "אמרי לה שאוכל לחדול להיות זרה", אך הזרות נותרת בלתי נמנעת, לא חדירה, ורוויה בצער גדול ובתחושת כישלון, ללא גאולה. וכך גם בנוגע ליתר הדמויות בספר, המופיעות בעיקר בראשיתו ונמוגות בהמשך.
לספר סיפור שבור
התחושה הזאת, שיש לה משמעויות מרחיקות לכת, קשורה בעיני גם לסוגיה פואטית מכרעת: חוסר היכולת לדעת את האחר באופן מלא, ואפילו חלקי, מקביל כאן לחוסר היכולת או האפשרות לספר סיפור שלם ו"תקין". זאת, הן ביחס לקורות ההיסטוריות והן ביחס לסיפוריהן של הדמויות, שלעתים קרובות לא ברור אם הם הזיות; סודות הנגלים לראשונה או שמועות הידועות לכל; עובדות היסטוריות-אובייקטיוויות או מיתוסים המחלחלים אל החיים, כדברי פאטי על אוטו בקר: "אדם שהורג את אבא שלו... כל המיתולוגיה מלאה בזה... מי יודע מה היה שם. אולי הוא קולל כשנולד?" מהסיבה הזאת מיטשטשים לעתים קרובות גם הגבולות שבין המצאה למציאות. כשאנדריאה מספרת לפאטי שהנאצים "הגיחו מכל החורים" בשנית והם משתלטים על גרמניה, אנו מתפתים להאמין לה לרגע.
אולי משום כך קשה להגדיר את הספר הזה כרומן, ואולי מתבקש להגדירו כ"יומן מסע" או סיפור ניסיוני, שלעתים קרובות נותר "לא עשוי" במתכוון. לא במקרה מקדישה אלמוג את הספר לבתה המוסיקאית, שלימדה אותה מהו "ריתמוס המיולי" - שינוי מקצבי היוצר תחושה של אלתור ג'זי. גם שיבוצם של עשרות פרטי מידע "תיעודיים" ו"סמכותיים" כביכול בתוך הסיפור הבדיוני- מתמונות וערכים שנראים כלקוחים מאנציקלופדיות וממגדירי צמחים "תמימים", ועד לערכים לקסיקוניים המתארים את הזוועה הנאצית - מחזק את התחושה של סיפור שבור ואת הטשטוש בין תיעוד לבדיון. נוסף על כך, בין הטקסטים המתארים את הנסיעות לגרמניה מופיעים גם "קטעי יומן", שנכתבו בתל אביב.
העירוב הז'אנרי המסחרר הזה הוא מטריד, והופך את הקריאה בספר לחסרת מנוח, מבלבלת. המתח שבין התיעודי לבדיוני מעלה על הדעת יותר מכל את ספריו של הסופר הגרמני וו"ג זבאלד, ובעיקר את "המהגרים" (כתר), הרצוף בתמונות ובתעודות שכביכול "תומכות" באמינות הסיפור, אך בה-בעת גם מעוררות תהיות רבות עליה. בחירתה של אלמוג להתכתב בספר הזה דווקא עם יצירתו של סופר גרמני מהגר כזבאלד, מי שאביו היה קצין בוורמאכט, אף היא מרתקת כמובן בהקשר של הדיאלוג הגרמני-ישראלי.
אבל רות אלמוג ממשיכה כאן גם קו שהיא עצמה התוותה לאורך שנות יצירתה: החל בבחירה בז'אנר של רומן המכתבים הספק-בדוי ספק-מציאותי ב"מוות בגשם" (כתר, 1984) וב"באהבה, נטליה" (כתר, 2005), ובעיקר בספרה "האגם הפנימי", המשובץ גם הוא בקטעי מחקרים, תרגומי שירים וסיפורים מיתולוגיים. נראה שהבחירה ליצור טקסטים כאלה היא אולי דרך ההתמודדות היחידה (והמרתקת) עם ההתפוררות הנראטיווית ועם תחושת השיבוש של הסיפור בראש ובראשונה הסיפור ההיסטורי על השואה, או הסיפור הבלתי אפשרי המנסה לדובב את זוועותיה, אך אולי גם כל סיפור באשר הוא.
בין פאטי לאלמוג
אל הכישלון בכתיבת עלילה שלמה מצטרפת גם תחושה של התערערותה של הדמות המספרת כפי שאנו מכירים אותה. שכן, לא זו בלבד שפאטי לא מצליחה לסכם את סיפורה של אנדריאה, גם היא עצמה נותרת עלומה כמעט לגמרי לקוראים, שאינם יודעים עליה כמעט דבר, למעט כמה עובדות ביוגרפיות צדדיות. ואולי יותר מכך: הטשטוש שבין פאטי, הציירת הישראלית והמספרת לבין רות אלמוג עצמה בולט במיוחד בספר הזה, גם אם אלמוג כלל אינה נזכרת בו במפורש. קטעי היומן של פאטי מעלים על הדעת לא אחת את תל אביב של אלמוג, את "דפי היומן" שהיא מפרסמת מפעם לפעם בעיתון "הארץ", את חיבתה הגדולה לציור (כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מעטר ציור פרי מכחולה-שלה את העטיפה) ועוד. למעשה, הקריאה בספר מערערת גם על עצם נחיצותה של ההפרדה בין מספר למחבר, ואולי גם על יחסי הכוחות בין מי שמחוץ לסיפור, שבורא אותו, למי שבתוכו.
זהו ספר מרתק ומטריד, שילווה אותי עוד זמן רב. הוא מחייב לבטח יותר מקריאה אחת, ואני מקווה שיזכה לדיונים ולפרשנויות המגיעים לו. ובכל מקרה, כבר עכשיו ברור שאלמוג הוכיחה בו שוב שהיא רחוקה מאוד מההגדרות המציגות אותה כסופרת ריאליסטית-פסיכולוגיסטית, או כעוד סופרת לירית מעודנת. היא אחת היוצרות המורכבות והנועזות הכותבות בינינו, שאינה חדלה לעולם לחקור ולהתחדש.
