העתיד שמציג אסף גברון בספרו "הידרומניה" מוכר לכל ישראלי חרד: הארץ צחיחה ומיובשת: נבואות הזעם של חברת מקורות התממשו ומאגרי המים של מדינת ישראל מתרוקנים. העולם נשלט בידי תאגידי ענק שמספקים מים במחירים מופקעים. מעתה המלחמות בין הישראלים לפלסטינים הן פחות על אחיזה בשטחים (טבריה, העיר הגדולה ביותר, כבר נפלה בידי הפלסטינים, וכעת קיסריה היא העיר הגדולה היחידה שנותרה בידי ישראל), או על זכות להגדרה עצמית, ויותר בגדר "מלחמות עננים", עד כוס המים האחרונה. אפשר לומר כי המונח "זכות להגשמה עצמית" מקבל משמעות מיוחדת בהקשר זה.
בד בבד עם השינוי האקלימי מתחוללת גם מהפכה תרבותית: התרבות הסינית היא השלטת בעולם, כך שבמקום לקחת טקסי לוקחים איישה, במקום "הי" אומרים "יה", מדענים ואנשי עסקים סינים מסתובבים באזור ומנהלים את העניינים. בגופו של כל אדם מעל גיל שנתיים מושתל שבב אלקטרוני שעליו מקודדת הזהות שלו ובעזרתו אפשר ליהנות משירותים שונים, בהתאם למצב הכלכלי, כמובן. השבב גם מתחבר למשקפיים מיוחדים שהמרכיבים אותם יכולים לבצע התקשרויות עם אנשים אחרים, לעיין במסמכים, ובמקרה הצורך הם גם משמשים כמערכת של הגברה ותאורה.
כמו כל יצירה אפוקליפטית שמכבדת את עצמה, גם "הידרומניה" מתאר את חיי היומיום הבלתי נסבלים בעתיד הקרוב כדי לומר לקוראים משהו על מערכת הערכים וההרגלים שלהם בהווה. היעלמותם של מרכיבים פרוזאיים המוכרים לקוראים - קפה, סיגריות ושוקולד, שגידולם כרוך בהשקיה מרובה וצריכתם מעוררת צמא - באה לבטא אובדן חמקמק אך גדול בהרבה. כפי שמסביר זאת אספג'י, קשיש בן 99 שעדיין זוכר את החיים בעולם הישן: "אבל לא רק קוקה קולה נעלמה, נעלמה גם הצעקה, נעלמה גם הדרישה, נעלמה המחאה... הנסיגה של כל אחד אל מאחורי המחשב ואחריו המשקפיים היתה הפרדה ליחידים, שעוד ניסו לזמן-מה להידבק ולהתאחד דרך התקשורות, אבל לא, הם נותרו מפורדים, חסרי כוח קיבוצי ויכולת התארגנות כדי להילחם על מטרות".
ההתייבשות, אם תרצו, היא המטאפורה. וגברון עושה שימוש מגוון במטאפורה הזאת. גיבורת הסיפור בעלת השם הסמלי מיה (ששמה מהדהד את הכמיהה למים, כמו דמויות רבות אחרות - דגי, יובל, אגם, נהרי ואגווה) מאבדת יום בהיר אחד את בעלה, יזם אנרכיסט שממציא מכשיר שבעזרתו יכולים האזרחים לאגור מים מבלי להיות תלויים בתאגידים הדורסניים. הוא נעלם לאחר שהוזמן להיפגש עם משקיע מסתורי, ומיה נותרת בודדה בהריונה. גברון מתאר את מצבה הנפשי הקשה: "רגשות משתלבים מציפים אותה מכל הכיוונים, תוקפים אותה, לפעמים מטביעים אותה, לפעמים רק מטפטפים החוצה דרך העיניים או מתפרצים דרך הפה". דוגמה נוספת לעולם הדימויים הזה אפשר למצוא בניסוח הממצה של אספג'י בנוגע להבדלים שבין העבר לבין ההווה: "פעם, כשהמים זרמו בחופשיות, גם אנחנו זרמנו בחופשיות".
על אף הצמא הגופני הקשה שהוא מעורר בקוראים מפעם לפעם, יש משהו מרענן מאוד בספר הזה. גברון יוצר בביטחון רב עולם שלם, על חיי היומיום שבו, השפה המדוברת בו ומאבקי הכוחות שמניעים אותו. העלילה מתקדמת על פי רוב בצורה עקבית ומשכנעת, והתפתחותה מלווה בהומור עדין ובשפה עשירה. אפשר אולי להשתומם על השינויים החדים שהתחוללו בפרק זמן כה קצר, שכן הסיפור מתרחש בעוד כ-50 שנים בלבד והאנושות מתנהלת במציאות היפר טכנולוגית מפתיעה, ועם זאת הכנרת עדיין קיימת באורח פלא; אך אי אפשר לערער על השאפתנות של גברון ליצור עולם הרמטי ועל האופן שהוא מקיים את הבטחתו לקורא.
נראה כי הפער בין ההיבט הממשי בסיפור לבין הפיכתו לעולם של דימויים עם שאיפות פילוסופיות הוא הנקודה שבה העניינים נהפכים לבעייתיים: כאשר גברון דורש מהקוראים להתמודד עם העולם המתואר בצורה סמלית ולהשתמש בו לצורך התבוננות עצמית בעולמם שלהם. השימוש שעושה גברון בחרדות הקמאיות והקיומיות ביותר של הקוראים הישראלים הוא מרשים, אבל לא בטוח שהעולם המדומיין שנוצר בספר הוא שלם, יציב ומבוסס דיו כדי שאפשר יהיה לדרוש מהקוראים להפיק ממנו לקח כלשהו.
ובעצם מהו הלקח שנדרש מאתנו להפיק - שההסתגרות מול מסך המחשב באה על חשבון קשר אנושי אמיתי? שהקפיטליזם הדורסני הורס כל חלקה טובה של ערבות הדדית? הרי אלה מסרים די בנאליים. ואולי בכלל המסר הוא שעלינו להיות יותר "זורמים", רחמנא ליצלן?
גברון משקיע מאמץ רב בבניית העולם הסמלי שאליו הוא מכוון את הקוראים. דמותו של אספג'י, המשורר הקשיש, משמשת כמין נביא זעם משולב בשוטה הכפר שרואה את האמת ולא מתבייש לומר אותה. אך לעתים המאמץ לשים בפיו דברי נבואה סתומים-אך-נוקבים בא על חשבון אמירה אמיתית ואפקטיווית. כך קורה בהמשך המונולוג שלו שהובא בתחילה, שמתחיל בצורה ישירה ומהימנה אך נגמר במלים "עם האוכל בא התיאבון, עם הפלסטיק בא השיכחון, עם הפנדל בא השיגרון, עם הזמן בא החידלון", אכן מעורר תחושה פלסטיקית-משהו.
כוחו של "הידרומניה" הוא בתרגיל המחשבתי שהוא עושה בשאלות של הגשמיות הישראלית והשלכותיה על המצב החברתי-תרבותי. כבר היה מי שאמר שספר לא חייב שיהיה לו איזה "מסר" נשגב, ובספר זה המסר הוא אכן נקודת התורפה. לקוראים בספרו של אסף גברון מומלץ לפיכך ליהנות מהפן הגלוי של הספר ולא לחפש בו אמירה סמויה, ביקורתית ונוקבת מדי על החוויה האנושית. וכמובן, להתפלל שיהיה חורף גשום.
