רות אלמוג מבטלת את החציצה בין הקורבניות הנשית-היהודית לקורבניות הגרמנית, ומחילה את הוויית הקורבן על הנשיות באשר היא, במנותק מהקשר של דת ולאום
זרה בגן עדן, מאת רות אלמוג, הוצאת זמורה-ביתן, 2008, 231 עמודים
בספרה החדש "זרה בגן עדן" מתארת רות אלמוג שני מצבים קיצוניים בהוויה הנשית: קורבניות, ומולה חירות המחשבה, הסקרנות האינטלקטואלית, החוכמה והיצירה. הנסיעה החוזרת לגרמניה של המספרת - הראשונה תוארה בספרה המוקדם "בארץ גזרה" (1971) - היא מסגרת עלילתית-תימטית הולמת לעיסוק בקורבניות בכלל והקורבניות הנשית במיוחד. בכתיבה אמיצה וחתרנית מבקשת אלמוג לבטל את החציצה בין הקורבניות הנשית-היהודית לקורבניות הגרמנית, ולהחיל את הוויית הקורבן על הנשיות באשר היא, במנותק מהקשר של דת ולאום.
אוטו בקר, גרמני כבן שבעים על סף מותו, מספר לאמנית היהודייה מישראל על הנשים בנות משפחתו על התעללויותיו של אביו, המכונה בפיו "בהמה... רוצח", ועל האידיאולוגיה הגרמנית-הנאצית הממוסדת. את אשתו הראשונה: "הוא הרג... היא פשוט מתה מרוב לידות", ואת בתו, מריה, הפך בעל כורחה למשרתת הבית ולאשתו כאשר בת 17 ילדה את אוטו. נציגי השלטון באים לביתה ולוקחים אותה בכוח לבית חולים לחולי נפש. בהמשך מועברת האם לבית חולים בעיר הסמוכה, ושם מעקרים אותה בחסות אידיאולוגיית האויתנאזיה. בכאבו שואל בקר את המספרת היהודייה אם היא יודעת "מה זה אויתנאזיה?" ומשיב על כך בעצמו באירוניה צורבת: "זו המתה מתוך רחמים. ריחמו על אמי-אחותי מריה, גם משוגעת, גם מעוקרת, בשביל מה שתחיה? אז המיתו אותה שם בגז". השם מריה, המייצג את הקורבניות הנשית, חוזר בספר כאשר אנדריאה, חברתה הטובה של המספרת, מחליטה עם מות אביה שמעתה תיקרא מריה.
סיפורה של מריה, אמו-אחותו של אוטו, הוא גרעין טיעונה של אלמוג: בסיס הקורבניות הוא בגוף הנשי. ותחילתו של הנאציזם הוא ב"אקציון T4", מבצע נאצי לחיסול כל ה"לא כשירים" מקרב העם הגרמני עצמו, בדאגה ל"היגיינת הגזע הארי". מדע הרפואה שבשמו נעשו הזוועות הללו מביא את רות אלמוג להתכחש להיות אביה רופא. בספר זה מוסרת המספרת פרטים מעטים ביותר על אביה. "אבי המורה ללטינית, שאסף איצטרולבים... בירושלים... קיבל משרת הוראה ולימד היסטוריה יוונית ורומית באוניברסיטה העברית. ושם הולידו אותי הורי, כשהייתי בת ארבע-עשרה מת אבי". בתיאור פיקטיווי ולקוני זה מוצפן היבט האהבה והחסות האבהית, כפי שהוא מוזכר ביצירות הילדות המוקדמות של אלמוג, בהיות האב אוסף "איצטרולבים" - אמצעי ניווט שהומצא על היפאטיה, שעל שמה נקראת בתו.
הדמויות העיקריות בספר - המספרת וחברתה הגרמנייה אנדריאה - מנוגדות זו לזו בתכלית הניגוד. המספרת היא יהודייה ישראלית-תל-אביבית, המייצגת את הדור השני לניצולי השואה. אנדריאה היא נוצרייה-גרמנייה, ועברו של אביה לוט בערפל (לדבריה היה קצין ס"ס ולדברי בעלה "חייל בוורמאכט"), והיא מייצגת את הדור השני לפושעי המלחמה הנאציים. אנדריאה נשואה לדיטר ואם לקלאוס, והמספרת לא מזכירה כל קשר של נישואים, זוגיות או אימהות. בפתיחת יומנה האישי היא כותבת: "אני כה לבד". אנדריאה צעירה יותר, יפה, ארוכה וקלת רגליים בעוד שהמספרת מבוגרת יותר, רגליה קצרות והתנהלותה אטית: "כבר איני רצה בין הכרמים. כבר איני רצה כלל. רגלי חולות".
ההבדל העיקרי ביניהן נעוץ בכוח עמידתן מול סיפור חיי הוריהן המכתיב ומעצב את חייהן שלהן. אנדריאה כורעת תחת נטל חייה ומאבדת את אחיזתה בביתה המהודר, בבעלה, בבנה, ביצירתה השירית ודעתה הולכת ונטרפת עליה. בניגוד לכך, המספרת נחלצת מהוויית הקורבן ומתעצבת כאשה אינטלקטואלית-יוצרת. המספרת בשמה הנדיר, יוצא הדופן ו"הבלתי אפשרי", היפאטיה, מגלמת את השילוב הנשי בין החוכמה לקורבניות. שמה מעצים את תחושת השונות של המספרת בילדותה, של הוריה ושל כל העלייה הייקית מגרמניה.
המספרת היא אינטלקטואלית מובהקת. הדבר ניכר בשימוש שוטף, רציף וידעני בטקסטים מחקריים ואנציקלופדיים, המשובצים ביצירתה הבדיונית. בעיסוקה כציירת היא מנציחה בציורי הדיוקנאות שלה, הנעשים על פי צילומים, דמויות קורבניות. היא נענית לבקשתו של אוטו בקר לצייר את אמו על פי תצלום יחיד שברשותו, ובתערוכת הפרידה מציגה את הדיוקנאות. חברתה רוזוויטה אוהבת את הדיוקנאות ורואה בהן דמיון לדמויות של קתה קולוויץ, ציירת ופסלת גרמנייה, שיצירתה מביעה את סבלם של הפועלים וקשי היום בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין מלחמות העולם. דמותה של קולוויץ, המוזכרת כבדרך אגב, גם היא דגם נשי-פמיניסטי של אשה יוצרת, למרות קשיי החיים.
אזכור שמה של קולוויץ הוא חלק מהפואטיקה והתימטיקה של אלמוג, המבקשת להעלות מההשכחה וההדחקה שמות של נשים יוצרות. הציור "שושנה והזקנים", בגירסתה של הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי, הוא צומת לנושאים השונים העולים ביצירה. הוא מתייחס לסיפור המקורי על שושנה, שזקנים אונסים אותה, מעלילים עליה שזנתה וגזר דינה הוא מוות. אלא שדניאל, השופט-המלך, מגלה סתירות בעדותיהם של הזקנים, האמת יוצאת לאור והם מוצאים להורג בסקילה. תימה זו מחדדת את התבנית הבסיסית של תיאור העוול החוזר ומתואר בספר: גברים מבוגרים ממיטים אסון על נערה צעירה, ממש כמו בסיפורה של ג'נטילסקי עצמה. מרכזיותו של סיפור "שושנה והזקנים" ניכר גם בכך שבמפגש הראשון עם אוטו בקר הגרמני בוחרת המספרת להציג עצמה בשם הכוזב "סוזנה ברוט". בקר נענה: "סוזנה? סוזנה והזקנים?... אמנם אני זקן, אבל חלקי לא עם הנבלים ההם שהמיטו אסון על סוזנה, אבל גם אינני דניאל הצדיק שהציל אותה מעלילת השקר שטפלו עליה".
הטבע מוצג בספר כהוויה רבת יופי, מושא להתבוננות ולעיצוב אמנותי של המספרת, "ציירת הנופים". היא נמשכת ליער הגרמני על עושרו, פיתוייו והסכנות הכרוכות בו. אלמוג מציעה להמיר את הצבאיות והכוח כמאפיין הבולט והיחיד של הגבריות הישראלית במאפיינים של פוריות, פריחה ויופי המאפיינים את העצים שעליהם היא משוחחת. היא מתוודה שאינה יודעת את שמות העצים, ובשיחתה האגבית מתגלה עיקרון פואטי מרכזי בספר, הכרח הקריאה בשם: "משהו שאין לו שם... אין לו קיום... לכן סופר חייב לתת שמות לגיבורים שלו, והוא מוכרח לציין כל דבר בשמו כדי לברוא עולם".
בספרה החדש ממלאה אלמוג בקפידה את תפקיד הסופר/ת כמעניקת שמות ובוראת עולם במרחב השתוק של בני הדור השני - הן של ניצולי השואה והן של פושעי מלחמת העולם השנייה. המספרת שלה יוצאת למסע חוזר ונשנה במרחבי גרמניה, בהקפידה לקרוא בשם לערים הגרמניות שבהן חיו בעבר קהילות יהודיות, לרוצחים הגרמניים ולקורבנותיהם. היא מקפידה גם לקרוא בשמן של נשים יוצרות, ומתענגת לקרוא בשמות, ביומנה האישי, לעצים, לציפורים ולרחובות בתל-אביב, בבחינת הצהרת השתייכות ואהבה למרחב חייה וביתה: לפעמים אפשר לחזות בתל-אביב במחזות מפתיעים, כמו עץ פפאיה נושא אשכולות של פירות גדולים ברחוב בלוך הסואן.
