אמנו שבשמים, פבלו סימונטי. תירגם מספרדית: מואיז בן הראש. הוצאת מטר, 272 עמ', 84 שקלים
גיבורת ספרו של הסופר הצ'יליאני פבלו סימונטי היא חוליה - דודה בורגנית בעלת דעות מוצקות איך צריך להיראות, מה צריך לומר ואיזה דברים יש להסתיר מן הזולת כדי שחלילה לא ייראו סדקים במשפחה המושלמת. כשגמרתי לקרוא את הספר הייתי לרגע אובדת עצות. מצד אחד, הסופר הצליח ליצור דמות אמיתית - חוליה - אשה מורכבת ומלאה; מצד שני, חוליה לא תמיד מעוררת הזדהות, לעתים היא דווקא מציתה בקוראים תחושת תסכול וכעס: כניעתה לתכתיבים חברתיים ולמרותו של בעלה, חוסר היכולת שלה לאהוב את גופה ודעותיה הקדומות - לא מזכות אותה באהדה. מצד שלישי חוליה הקשישה, הגוססת, אינה אותה אשה הומופובית ובורגנית שהיתה בצעירותה, ודווקא מותה הקרב מביא לה תקווה.
חוליה היא בת למשפחת מהגרים איטלקית, בסוף שנות ה-70 לחייה, חולה במחלה ממארת. היא מוותרת על הטיפולים הרפואיים הקונוונציונליים ומחליטה להקדיש את הזמן שנותר לה כדי לכתוב את זיכרונותיה. כתיבתה קדחתנית למדי - מאחר שימיה הולכים ואוזלים. היא מתארת את בית ילדותה, את אביה, הדמות הדומיננטית שבני ובנות המשפחה צייתו לפקודותיו; את אמה, אשה גדולה ש"עדיין מושכת גברים" למרות משמניה, שעל-אף כישוריה ויוזמותיה (למשל להקים בית תמחוי בתקופת המשבר הכלכלי), נכנעה לאב וקיבלה את העובדה שיש לו אהובה אחרת. לאחר מכן היא מתארת את חייה עם בעלה ואת חוסר יכולתה ליהנות מגופה.
בחשבון נפש נוקב היא בוחנת בעיקר את יחסיה עם שניים מילדיה. מריה-טרסה המרדנית, חמת המזג, שמסרבת להתאים את עצמה למסגרות החברתיות המקובלות; ואנדרס, בנה האהוב, שמתקשה לקבל את נטייתו ההומוסקסואלית, ומתוודה לפניה. אנדרס גורם לה לחוש כאילו חרב עליה עולמה, בעיקר בשל הדאגה כיצד תיתפש משפחתה המכובדת בחברה. באופן מקומם, לטעמי, היא שולחת אותו אל הפסיכיאטר כדי שירפאו. בגילוי לב בלתי מתחסד מודה חוליה בדעותיה הקדומות, בקושי שלה לקבל את שני ילדיה יוצאי הדופן ובצורך הכמעט אובססיווי שלה לציית לקודים חברתיים תקינים. רק לאחר שחלתה, מעזה חוליה להתקשר בטלפון לביל - חברו לחיים של אנדרס - ולבקש ממנו שישמור על בנה עדין הנפש לאחר שלא תהיה בחיים. גם עם בתה המרדנית מריה-טרסה מצליחה חוליה ליצור בסוף דרכה קשר חם.
סיפור חייה של חוליה נכתב בגוף ראשון, במעין יומן של זיכרונות אישיים - ללא עלילה שיש בה שיא דרמטי. רקמת חיים שיש בה שיאים ורגעי שפל. בכתיבה כזו יש מרכיבים מחוספסים - לא ספרותיים - שמעניקים לרומן ולדמותה של חוליה אמינות וחיות. נדמה שסימונטי היה רק המתווך: מדי פעם מתלווה לקריאה תחושה של הצצה ליומן אישי שלמרות היותו קולח וכן, אין בו די.
חוליה מוסיפה גם פרשנות לחייה, נדמה שלכל טעות יש לה הסבר פסיכולוגי הנטוע באירוע מן העבר. האירוע הטראומטי ביותר שחוותה היה כשהיתה בת 14 - פגישה מקרית בחשמלית עם אביה והמאהבת שלו - עיצב אותה כאשה בוגרת, גרם לה לחשוד ביושרם של כל הגברים ולחוש דחייה מכל מגע או רמז לאירוטיקה.
אירועים מכוננים בהיסטוריה של צ'ילה משמשים רק כרקע בספר. ההפיכה הצבאית ודיקטטורת האימים של פינושה מוזכרות במשפט קצר - הזרקור העיקרי מופנה למשפחה וחייה מנותקים מאירועים פוליטיים. ניתוק זה אף הוא מציק בעת הקריאה - חוליה נדמית כאשה בורגנית קטנה העסוקה רק בענייניה.
גם לקראת מותה אין לחוליה תיקון ממשי. המחלה היא דרך מעוותת להתחבר עם גופה. מי שלא יכלה ליהנות מהגוף - בוחרת בסבל, כדי לשחרר אותו מסד הטראומות והחוקים הנוקשים שכפתה עליו. המעשה הנועז ביותר שעשתה מעודה הוא ויתור על הטיפולים במחלתה. מצעירותה היא לא חיה בשלום עם גופה והיא מתוודה כי המחלה "גורמת לי להיות מודעת לכך שיש לי גוף באותה אי-נעימות שהסבה לי האינטימיות הזוגית... זה העונש על כך שלא נתתי לדבר הזה, שעשוי מבשר ועצמות, לעשות סדר. ההרס העצמי שלו הוא דרכו לחסל חשבונות, הוא מתפרק וסובל, אך גם מסיר את הכוח מן המוח הזה ששלט בו יותר משבעים שנה". עיקר כוחה הוא בכתיבת זיכרונותיה ובשכתובם. דווקא חולשת הגוף מגבירה את יכולתה הנפשית והרגשית והיא מצליחה להביט בחייה הפגומים בפרספקטיווה.
אפשר לראות בספר "אמנו שבשמים" מסמך המתאר את דיכויה המיני והחברתי של אשה במאה ה-20 בצ'ילה: היא לא עוסקת בדבר מלבד ענייני הבית והילדים, חייה מוכתבים מן הצורך להיראות תקינים ומכובדים. המפעל שמנהל בעלה אלברטו הוא מחוץ לתחום עבורה. כל מעשיה אינם עצמאיים ממש, אלא נעשים ביחס לגברים בחייה, אביה, בעלה ובמידה מסוימת בניה. וכאמור, אין היא מסוגלת ליהנות ולממש את מיניותה.
בזקנתה מודעת חוליה לבחירות שבחרה. חוליה היא קורבן של תקופה וחברה שמרנית. את "חצי החיים" שחיה היא חייבת לבעלה. אילו חיתה בתקופה אחרת, מן הסתם יכולה היתה לחיות חיים מלאים יותר, שאינם תלויים בגברים בחייה ובמוסכמות חברתיות שמרניות, אלא בה וברצונותיה החופשיים.
